הישיבה

תורת ארץ ישראל

"וזהב הארץ ההיא טוב – מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל"
(בראשית רבה טז, ד)
ישיבת מעלות רואה כייעודה לגדל ולקדש שם שמים לאורה של תורת ארץ ישראל.

 

דורנו והצורך בתורה גדולה

עם ישראל קם לתחייה מבור הגלות וחזר לארצו. אין בעל הנס מכיר בנסו – הקב"ה מלביש את גודל השעה בלבושים וכיסויים, עטיפות וקליפות, שיסיחו את דעתנו, בכדי שלא נסתנוור מהאור העצום, הבלתי-נתפס – אורה של הגאולה.

הגאולה לא הגיעה בדרך בה שיערנו שתגיע. במובנים מסוימים, במקביל לתהליך הגאולה, חלה בעם ישראל נסיגה בשמירת התורה, ואך מפליא הוא שהנהגת התנועה הציונית הייתה דווקא חילונית ברובה.

מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ראה במבטו העמוק והחודר, את התהליכים שהתרחשו במאה שעברה. הוא אבחן שנטישת התורה שהתחוללה בקרב הצעירים – נטישה לעבר תנועת ההשכלה, נטישה אל הקומוניזם, או, להבדיל, נטישה אל הלאומיות הציונית, כולן תנועות אידיאליסטיות – איננה תוצאה של רפיון רוח. להיפך: הדור, דור הגאולה, דור גדול הוא, והוא מבקש דברים גדולים ונשגבים.

ומכאן מגיעה המסקנה: התורה בדלותה, כפי שהיא הופיעה בדורות האחרונים של הגלות, לא מילאה את הצמאון של הדור הגדול הזה, המבקש תורה גדולה, את תורת הגאולה. על כן, דווקא הנוער האידיאליסטי, מבקש הגדולות, הלך לרעות בשדות זרים[א].

התרופה למכה אנושה זו, אומר הרב קוק, היא אחת: "לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים: עזבנו את נשמת התורה!"[ב]

על לומדי התורה מוטלת אחריות עצומה: להופיע תורה גדולה, המתאימה להנהגה האלוקית של הדור. לחשוף את העומק הגדול של התורה, להראות שתורת ה' עונה על השאלות העמוקות של החיים, ומעניקה להם משמעות.

 

פרטים וכללים – הלכה ואגדה

הגאולה החומרית אמנם הוציאה את רובו של עם ישראל מהגלות בגופו, אך בתחום הרוח עם ישראל טרם השיב את מעמד חייו למקומו הראוי. עלינו מוטלת האחריות להוציא את הגלות מעם ישראל: "אם התחייה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפילה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדיין תחייה אמיתית".[ג]

התורה בגלות מופיעה בצורה מצומצמת. העיסוק המרכזי במשך שנות הגלות היה בהלכות, בפרטי הדינים הנוגעים לשאלות מצומצמות – מה לעשות במקרה פרטי מסוים, וכיצד לנהוג בזמן אחר. אך בעוד שלשמירת ההלכה ככל פרטיה ודקדוקיה ניתנה חשיבות גדולה, כראוי לה, תחומים אחרים של התורה, בעיקר ענף האגדה, העוסק בעניינים רוחניים, מופשטים וכוללים, כמו אמונה, מחשבה, והשקפה, כל אלה כמעט שנזנחו בקרן זווית. תחומים אלה היו בתקופת הגלות נחלתם של מתי מעט, ענקים גדולי הדורות.

אין זה מקרה שהתורה מופיעה בצורה זו בגלות: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"[ד]. בגלות עם ישראל הינו אוסף של אנשים פרטיים וקהילות, ללא מרכז אחד וללא הגדרה לאומית – בגלות עם ישראל אינו מופיע בעולם כאומה, ככלל אחד.

כך תורת הגלות מופיעה פרטים רבים של הלכות. בהופעתה המצומצמת של התורה בגלות, פרטי הדינים המעשיים אינם מתקשרים לכלל הגדול ממנו הם נובעים – אך באמת, המצוות כולן, דקדוקיהן ופרטיהן, נובעים מרובד עליון, מרעיונות מופשטים, מיסוד רוחני הכולל בתוכו את הפרטים, ודורש את קיומם.

עתה, כאשר עם ישראל התקבץ מארבע כנפות הארץ, ושב לדרוך על במת ההיסטוריה כיישות אחת, ככלל, ביכולתו להופיע תורה מקיפה וכוללת. תורה שהיא כזהב, הנפרט לפרוטות רבות[ה]. תורה המסבירה איך כל הפרטים מתאגדים לכלל, כיצד המעשים מתייחסים אל הרעיון.

נטישת קיום חלקה המעשי של התורה, לטובת אידיאלים זרים, יקבל את המענה בהבנה כיצד התורה האלוקית מקושרת בכל ענייניה, עולה עד לשמי מרום ברעיונותיה, וחודרת עד תחתיות ארץ בפרטי המעשים היומיומיים.

 

נשמת התורה וארץ הנבואה

הזוהר הקדוש[ו] ממשיל את התורה לאדם – לבושו גופו ונשמתו: הלבושים הם סיפורי התורה, גופי תורה אלו ההלכות, ונשמת התורה היא תורת הסוד. כאשר אנו מבקשים להיפגש עם אדם, איננו מסתפקים בהכרת בגדיו, או מראהו החיצוני, ואף לא בהתבוננות בפעולותיו המעשיות – המפגש האמיתי והעמוק הוא עם פנימיותו של האדם, עם נשמתו. מפגש עמוק זה הוא התכלית, אך הוא מתממש דרך הרבדים החיצוניים יותר. הלבושים, הרבדים החיצוניים, אמנם מכסים על פנימיותו של האדם, אבל הם גם הדרך שבה הוא מופיע בעולם, ובעצם הם גילוי של אישיותו.

זהו מובן נוסף של יחס הכלל והפרטים – גוף האדם מחולק לאיברים רבים, העושים פעולות שונות, הרקמות כולן בנויות מתאים המתחלפים כל הזמן, וכל אלה הנם חלק מהכלל השלם והעליון, שהוא אישיותו הפנימית, נשמתו של האדם.

כך בלימוד התורה אנו שואפים לחדור מבעד לרובד החיצוני והמעשי, אל העומק הטמון בכל עניין, ולעמוד על האופן שבו פנימיותו מתגלה כלפי חוץ. להבין איך המצוות מהוות ביטוי מעשי לאידיאלים רוחניים, וכיצד הן הנן לבושים לנשמת התורה והדרך שלנו להופיע אותה במציאות.

כאשר החליט רבי נחמן מברסלב לעלות לארץ ישראל, הוא הסביר ש"בארץ ישראל אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים"[ז]. בחוץ-לארץ עוסקים בענייני הקודש בצורה נגלית – בתורה הנמצאת בבית המדרש – אך זאת מכיוון שזו קדושה קטנה. בארץ ישראל, מרוב קדושתה, יש צורך במסכים, שיצמצמו את האור הגדול ויאפשרו ליהנות ממנו. יש צורך בלבושים חומריים, דרכן תוכל הנשמה להופיע. כך, בארץ ישראל הקדושה מתלבשת בחומר – בצבא, בכלכלה, ובפוליטיקה. ארץ ישראל מגלה את הקדושה שנמצאת גם בתוך החומר, לא רק קדושה מנותקת מהעולם.

"חיי נשמות אוויר ארצך"[ח] – בארץ ישראל ניתן להדבק בקב"ה, להשיג גילויים עליונים, דרך הלבושים ומבעד להם. וכך כותב הרב קוק: "בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד… והיינו 'אוירא דארץ ישראל מחכים'"[ט]. ניצוצות הנבואה שנשארו בעם ישראל הנם מעשה מרכבה – פנימיות התורה וסודותיה, נשמת התורה, העוסקת בהתקשרות באלוקות, נשמת הכל. בארץ הנבואה, תורת הנסתר חושפת את העומק הפנימי, הנשמה האלוקית, הטמונה בהלכות התורה הנגלית.

 

לסיכום: מתוך הבטה אל אור הגאולה, והבנת גודל השעה, אנו משתדלים – בלימוד התורה בכלל, ובלימוד הגמרא בפרט – לחפש את הנשגב, את היסוד הרוחני האלוקי העומד מאחורי הסוגייה. להגיע אל יסוד זה דרך כל פרטי ההלכות והדעות שבגמרא ומפרשיה הראשונים והאחרונים, ולחשוף כיצד הוא בא לידי ביטוי ומתגלה דרכן. לשאול אודות היחס בין ההלכה למצווה אליה היא שייכת ואל הפסוקים ממנה היא נדרשת, לעמוד על השורשים הרעיוניים של המחלוקות, ולהבין שאף מאחורי צורת הניסוח של הסוגיה והמבנה שלה עומדים עניינים עמוקים. כל זאת, בשאיפה להדבק בנותן התורה ברוך הוא.


                       

[א] יעויינו דברי הרב קוק באגרות ראי"ה, א, אגרת צו, שנשלחה לקבוצת לומדי תורה בירושלים: "יקירי לבבי, אמצא ישר להעיר אתכם, אם כי טרם אדע מהות כנסתכם ותוכן ערכם של החברים בפרטיות, מכל מקום כגון זה צריך למודעי, כי אם בימינו אלה הנכם מיסדים כנסיה של תלמידי חכמים בעיר הקודש, שעיני כל ישראל אליה, תראו להשתדל לבקש דוקא גדולות ונשגבות. דורנו הוא כולו דור שואף, ואם השאיפה הריקנית של החורבא והתהו מגבהת עצמה עד מרומי רמים, כמה צריך שיגבה לב דורשי ד' הנגשים אל הקודש. המבוקש, לכל הפחות, צריך שיהיה לקדש שם שמים ושם ישראל, בקידוש שם ירושלים בחפץ גדול להראות לכל העולם נצחונה וגדולתה של תורת א"י, שלדאבוננו העמוק עומדת היא בשפל, תחת שהיא יכולה ומוכרחת לשבת על גפי מרומי קרת לעיני כל ישראל ונגד כל הגוים אשר ברא ד' בארץ. ועתה הוא עת לדרש את ד', ההכרח מרומם אותנו למדרגות גדולות".

[ב] אגרות הראי"ה ב תפג

[ג] מאמרי הראי"ה עמ' 414

[ד] ברכות ח.

[ה] בראשית רבה טז ב (בסמוך לדרשה על זהב הארץ המובאת בראש המאמר): "אמר רבי אבהו: טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו – אדם פורט זהוב אחד, והוא מוציא ממנו כמה יציאות".

[ו] חלק ג פרשת בהעלותך קנב:

[ז] חיי מוהר"ן אות קלד

[ח] ריה"ל, "ציון הלא תשאלי"

[ט] אגרות הראי"ה א אגרת קג – ובהמשך דבריו שם: "וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת אגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בא"י הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה".

דילוג לתוכן