פעילות פנים אל פנים

מזה למעלה מעשרים שנה, יוצאים בימי חמישי בערב תלמידי הישיבה לפעילות "פנים אל פנים". הפעילים עוברים מדלת לדלת, בין בתי מעלות והיישובים הסמוכים, בשאיפה לקיים שיח ערכי מתוך לימוד מקורות יהודיים. הפעילות נעשית במגמה ליצירת קשר מתמשך, שיביא להיכרות עמוקה בין כלל חלקי האומה, ויחשוף את הטוב שבעם ישראל.

אודות השפעתה הגדולה של פעילות "פנים אל פנים" ניתן ללמוד ממקרה בו היא עמדה למבחן. הפעילות התחילה כאמור לפני שנים רבות, אך היא התפרסמה בעיקר בזמן ההכנות לגירוש מגוש קטיף. כדי להדוף את הביקורת על תכנית ההתנתקות שהציג, ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, החליט לערוך משאל בקרב מתפקדי מפלגתו – הוא הגיע להחלטה הזו כאשר הסקרים הפנימיים הראו שישים אחוזי תמיכה בתוכנית. בכל הארץ יצאו אז למבצע גדול של "פנים אל פנים" בקרב חברי הליכוד, כדי לשכנע אותם להתנגד להתנתקות במשאל. בתוך שבועות בודדים, בהגיע תוצאות האמת התמונה התהפכה: מששים אחוזי תמיכה בהתנתקות, לשישים אחוזי התנגדות.

תוצאות אלה אמנם לא הועילו בסופו של דבר לבלימת הגירוש, אבל אפשר היה לראות את ההשפעה המדהימה שיש לפעילות פנים אל פנים. הפגנות, קמפיינים בתקשורת או מהלכים פוליטיים הנם כלים לגיטימיים, אולם אם רוצים לחולל שינוי אמיתי במצב של עם ישראל – לדבר אתו זו הדרך! חלק מהאנשים אליהם הגיעו בתקופת ההתנתקות שאלו את הפעילים: למה אתם נזכרים לבוא רק עכשיו, כשאתם במצוקה? הם צודקים! אילו היענות ארצית שכזו ליציאה ל"פנים אל פנים" הייתה נמשכת לאורך זמן – כנראה שהמשיח כבר היה מגיע…

איננו מבקשים לכפות את דעתנו על אחרים, אלא לשמוע ולהשמיע, מתוך ענווה, לאור הבנה שלא כל האמת נמצאת במקום אחד. מטרת הפעילות איננה "להחזיר את הציבור בתשובה", אלא לחזור יחד בתשובה, לחשוף את הטוב שנמצא בכל אחד מאתנו – הפעילים והתושבים כאחד.

אנו רואים את הפעילות כחלק מן האחריות שיש לנו על כלל האומה, ועל הופעת התורה – אנו מאמינים שלימוד התורה אינו שייך רק ליושבי בית המדרש, כי אם לעם ישראל כולו.

הנסיון מוכיח כמה פעילות זו מבורכת, מועילה, וחשובה לכל המשתתפים בה. פעילות "פנים אל פנים" אף הולידה יוזמות רבות ומרחיקות לכת, בהן ייהוד שכונת הזיתים במעלות.

חזון פנים אל פנים

בשנת ה'תשע"ט נוסח בישיבה חזון לפעילות "פנים אל פנים", המשקף את רוח הפעילות ומטרותיה:

חזון פנים אל פנים

"צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". (אורות ישראל ה', ב')

מטרת על: לחשוף את האור והטוב השוכנים בלבו של כל אדם מישראל.

"פנים אל פנים" יוזמת מפגשים של דיון על ערכים ועל דרכי יישומם, מתוך לימוד משותף של מקורות יהודיים.

ערכים להטמעה בשיח הישראלי:
אמונה; שמחת חיים; יחס למסורת; אהבה ואחדות ישראל; אהבה ומשפחה; עין טובה; עם ישראל; שבת ומועדים; מדינת ישראל; ארץ ישראל.

ערכי "פנים אל פנים":
אחדות; אהבת ישראל; הקשבה; אמונה; ענוה.

גם אתם יכולים להצטרף!

הישיבה רואה בפעילות "פנים אל פנים" בדורנו ערך מרכזי, העונה לצורך עצום, וקוראת לכל אלו שהדבר ביכולתם, להצטרף לתנועה חברתית זו, ולקיים פעילות "פנים אל פנים" גם הם.

המעוניינים לקבל סיוע ביציאה לפעילות "פנים אל פנים", או בארגון פעילות באיזור מגוריהם, מוזמנים לפנות אלינו. נשמח לסייע ככל שנוכל, בחומר הסברה, בעצה טובה ובהדרכה לאור הנסיון שצברנו.

ניתן ליצור קשר עם מטה "פנים אל פנים" במייל: plpanim@gmail.com או בטלפון: 052-7906438 (מנחם).

שיחות שניתנו בישיבה בענין פנים אל פנים

מקורות בחז"ל

אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה בשתים בשלש בארבע בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו ונפלו מהם שבעים ושנים אלף ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

"והעמידו תלמידים הרבה" – שבית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים: לַכֹּל אדם יִשְׁנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים.

עשה והצליח. אחת התכונות של משיח בן יוסף הצלחה על ידי עשייה כמו שכתוב ביוסף "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". ונודע למשגב דבר רבנו: שתי המצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל. ורמז נתן לזה בפסוק "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" והוסיף: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי – אף ציון כך.

בהיות תפלת הצבור נשמעת תמיד, צריכין אנו לבאר ענין תפלת ביאת הגואל שאנו מתפללים אותה מזמן החורבן ערב ובוקר וצהרים ברכת גואל ישראל, ומהר לגאלנו כו', תשכון בתוך ירושלים עירך, את צמח דוד עבדך כו', ואין אנחנו נענים בהיות תפלה זו נאמרת בכל יום ג' פעמים מפי כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ואי אפשר אלא שתהיה נאמרה בכוונה בקהל מן הקהלות ומפי צדיקים וישרים, וכן מה שאמרו ז"ל (תענית ל') כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה, כדכתיב (ישעיה ס"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, כמה וכמה צדיקים וחסידים התאבלו ולא זכו לראות עדין בנחמתה.

ולתשובה זו אני אומר כי כבר נתבאר כי המתפלל על דבר גם כי לא נענה לא יגע לריק, אלא שיש שכר לפעולתו במה שמקיים מצות עשה, ומכיר ויודע כי אין מי שיוכל להשלים חסרונותיו כי אם הוא ית', כל שכן בהתפללו על ענין גדול הערך שהוא גאולתן של ישראל, והיות כוונתו כדי שתתפרסם גדולת האל יתברך ויהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד, שיש לו שכר גדול בלי ספק. אלא שענין קבלת תפלה זו שהיא כוללת לכל ישראל אינה תלויה בכוונת קהל מן הקהלות בתפלה, אלא שהיה צריך כוונת רוב כל ישראל בה כיון שהיא כוללת לכולם, ואף בכונה בה צריכים לעשות תשובה שלימה כדי שיענו, וכמו שכתוב (תהלים צ"ה) 'היום אם בקולו תשמעו', ומבלי זה אין תפלתם מקובלת גם כי תהיה בכוונה ביום מן הימים מן רוב ישראל, כי הוא כמו גזר דין שיש עמו שבועה דלא מקרע אפילו לצבור, עד אשר יבא עתה וימיה ימשכו, כדכתיב (ישעיה ס') 'בעתה אחישנה', (סנהדרין צ"ח) זכו אחישנה לא זכו בעתה.

עוד זאת תדע, דאנו מחויבים לעשות כן, לחבר את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעסק מצוה זו, מצד חוב ישן שהועמס עלינו מאז, מראש היותינו לעם, שבשביל תשלום חוב זה אנו בגלות, וסובלים שעבוד קשה כל כך אלפי שנים, וגרם לנו כל כך בכיות עצומות שבכינו ביושבינו על אדמת נכר. והוא כמו שאומר בסיעתא דשמיא.

ולזה אקדים לך מדרש ילקוט (פרשת שלח) וזה לשונו: "'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' – זה שאמר הכתוב 'דברי נרגן כמתלהמים' (משלי כ"ו)… ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: 'דברי נרגן כמתלהמים' (כמת להם)… כך הם, כיון שבאו (=המרגלים) מתור הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל, כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו (רצה לומר, שהשליך עצמו לארץ בכל פינות וזויות הבית), ובניו בנותיו באים עליו והיו אומרים לו: מה לך מרי? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, האיך האמוריים עתידים לתעתע בכם, האיך הם עתידים לשלוט בכם, מי יוכל לראות פני אחד מהם?… אני יודע מה שראיתי, מיד הם כולם גועים בבכיה, בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה. וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד, עד שנעשו ששים רבוא חבורה אחת, וגעו ונתנו קול בכייתם למרום. מנין? ממה שקרינו בענין 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם'. (רצה לומר, דהיה קשה למדרש הלשון "כל העדה" האמור בפסוק. על זה דרש, דנעשו כל העדה כחבורה אחת, וגעו ובכו יחד בכיה זו של המרגלים, על ידי האיום והפחד שעשו המרגלים כל אחד ואחד בתוך שבטו, בבית של כל אחד ואחד, וכאמור). דבר אחר: 'ותשא' – אמר להם הקב"ה: לויתם מלוה רעה, 'ותשא' – כשם שאתם אתה אומר 'כי תשה ברעך', חייכם שסופכם ליפרע. אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה על חינם, אני אקבע לכם בכיה לדורות.

…וראו אחיי, איך שהשתמשו אז במידות מודרניות שמשתמשים בזמנינו כשרוצים לרכוש את לב ההמון, לדבר מה שקורין "תעמולה". והשתמשו בעבודת התעמולה במדה גדולה כל כך, כאשר יסופר במדרש הנ"ל, שכל נשיא הלך בתוך שבטו, ונכנס לתוך ביתו, ועשה עצמו כאדם הנופל מחמת חולשא או צער, עד שנבהלו כל בני המשפחה והקימו אותו, וחזר ונפל. ושאלו אותו: מה לך אבי! מה לך מרי! והוא אומר להם שמחמת דאגה להם ולחייהם ולכבוד בנותיהם הוא בחולשה גדולה כל כך, עד שנפל ארצה. והתחיל לבכות, עד שהם בוכים עמו. וכה עשו בכל משפחה ומשפחה, ומשכונה לשכונה, עד שנעשתה כל העדה חבורה אחת, חבורה של בוכים בקול גדול עד למרום. האם תמצא תעמולה גדולה מזו: אפילו גם בזמנינו לא במהרה תמצא כזו. והגיעו לזה על ידי שלא חסו על הטרחה להכנס לתוך הבית של כל אחד ואחד מששים רבוא אנשים, על ידי שלוחיהם ושלוחי שלוחיהם, ולאיים ולהפחיד את אנשי הבית, עד שגעו כולם, כל העדה כולה כחבורה אחת, בכיה עצומה עד למרום. וזהו שאמרו ישראל "אחינו המסו את לבבינו" – על ידי שרגנו באוהל של כל אחד ואחד. וזה גם כן מה שאמר משה "ותרגנו באהליכם", וגם דוד אמר "וימאסו בארץ חמדה… וירגנו באהליהם" – דייקא – "באהליהם", היינו על ידי שריגנו באוהל של כל אחד ואחד מהם, על ידי זה עלה בידם להמאיס אצל כל העדה כחבורה אחת את ארץ חמדה.

…והנה איתא במגן אברהם (הלכות שבועות סי' תצ"ד), שהטעם שאנו נעורים בליל שבועות הוא כדי לתקן מה שקלקלו אבותינו אז במתן תורה, שישנו בלילה הזה. והנה, אם על קלקול קל כזה הנהיגו רבותינו לתקן זאת, על אחת כמה וכמה שעלינו לתקן קלקול רב כזה, אשר כל חיינו וכבודינו וכבוד הי"ת וכבוד תורתינו הקדושה וכבוד מלכות בית דוד וכבוד ארצינו הקדושה תלויים בו. על כן, ברור כשמש לכל הרוצה להודות על האמת, שאין לנו עצה אחרת לצאת ממעמדינו הרע הזה שאנו בו זה כאלפיים שנה, בגלל "החוב בישא" שלוינו אז – עד שנתקן ונשלם חוב זה. ואז, כשנקרע שטר חוב זה מעלינו, נצא בעזר השם מן הגלות החל והמר הזה ביד רמה, ונשכון כבוד בארצינו הקדושה, וישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.

…אך צריך אתה לדעת אהובי אחי! מה שאמרו חז"ל במדרש, שצדיקים במדה שמקלקלין – בה במדה הם מתקנים. על כן, במדה שהיו משתמשין אז אבותינו לקלקל חשקת ישראל לארץ ישראל, בה במדה מחויבין אנו להשתמש להלהיב לבם, ולהבעיר בקרבם את אש החמדה לארץ ישראל. וכמו שעשו אז בהשתדלותם, כל העדה כחבורה אחת נגד ארץ ישראל. וכמו שעשו אז הדור של המרגלים עבודה רבה של תעמולה (עשו ארגון תעמולה שלם, וארגנו אנשים לשכנע נגד ארץ ישראל), מה שקורין עתה משרד התעמולה, כמו כן צריכין אנו להעמיד גם כן מערכת תעמולה שתחדור לכל בית יהודי ותעבוד על כל נשמה יהודית למען ארץ ישראל, ממש כמו שעשו אז המרגלים, וכמו שמספר לנו המדרש הנ"ל באריכות.

אם נעבוד בפעולות כאלה, אז יעלה בידינו בעזה"י לעשות את כל כלל ישראל כחבורה אחת בעד ארץ ישראל, ובזה ישולם "החוב בישא" הנ"ל, ויקרע השטר, ויתוקן הקלקול, ויסתלק הקטגור ויתגבר הסנגור, ויום הישועה יבוא, ויקוים בנו הפסוק "ישמחו שמים ותגל הארץ", כי השמחה תהיה בעליונים ובתחתונים, אכי"ר.

הרוח ההמוני והאצילי

האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילה במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, בהרגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו על ידי שום השפעה קולטורית. הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ. ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת על ידי הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון. אמנם לא יוכל ההמון לשמור בעצמו את עצומו וטהרתו, איננו יכול לקשר יפה את מושגיו, גם איננו יודע איך לעמוד בקשרי המלחמה, בעת אשר הכרות והרגשות מתנגדות וסותרות זו את זו נלחמות בנפשו מבפנים או בעולם מבחוץ. לזה צריך הוא לעזרת גדולי התושיה, המישרים לפניו את נתיבות עולמו. אבל כשם שמשפיעים עליו עצה ותושיה, כך הוא משפיע עליהם חיים בריאים. והצד המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל רקבון והתנונות מוסרית וחמרית.

סיפורי פנים אל פנים

בשושן פורים ה'תשס"ט התקיימה בשכונת הסביונים במעלות פעילות של "פנים אל פנים" – הצגה לילדים והרצאה להורים עם הרב בזק, ר"מ בישיבת מעלות. כשהגיע הזמן להביא את הרב בזק להרצאתו, התקשר האחראי במקום ואמר שהגיעו רק שלושה הורים, האם בכל זאת כדאי שהרב יבוא?

הרב ענה, ששלושה שרוצים לשמוע שקולים בעיניו לעשרים שבאו סתם – והוא בא!

בדרך הזכיר לנו הרב סיפור ששמע מהרב מרדכי אליהו שליט"א. פעם הגיע הרב למתנ"ס בעפולה להעביר הרצאה. כשהגיע, התברר שיש רק אדם אחד בקהל. המארגנים הצטערו מאוד וחשבו לבטל, אך הרב אמר שהוא יעביר את ההרצאה גם לאדם אחד. ואכן, הרב העביר את ההרצאה לאותו אדם, כאילו הוא עומד בפני קהל גדול. כעבור כמה שנים הגיע אל הרב אדם וסיפר לו שחזר בתשובה, והזכיר לו את אותה הרצאה שנתן בפני אדם אחד. "אתה הוא אותו מאזין?", שאל אותו הרב. "לא", ענה, "אני הייתי מנהל המתנ"ס. התפעלתי מאוד מהמסירות של הרב אפילו ליהודי אחד, וזה עורר אותי לחשוב על דרכי ולבסוף לחזור בתשובה". אסור לזלזל אפילו באדם אחד.

כשהגיע הרב בזק למתנ"ס הסביונים ניגשה אליו אשה, וסיפרה לו כדברים האלה:

אני באתי מקיבוץ חילוני, וכל סביבתי הייתה רחוקה מאוד מהתורה.

לפני ארבע שנים, התקיים אירוע דומה של "פנים אל פנים" כאן במתנ"ס, שבו השתתפתי. גם אז הגעת להעביר הרצאה להורים, וגם אז הגיעו רק שלושה הורים וביניהם אני. אתה התייחסת אלינו בכל הרצינות, למרות מספרנו המועט. תדע לך, כבוד הרב, שזה לא היה לשוא. מאז ההרצאה ההיא ובזכותה קרו הרבה דברים במשפחתנו.

אני משתתפת קבועה מאז בשיעורים של "אל עמי" במעלות.

כשהגיעו אלינו חבר'ה מהישיבה ל"פנים אל פנים" שמחנו מאוד, והיה לנו מפגש קבוע עם תלמיד מהישיבה, שתרם לנו מאוד.

הבת שלי למדה שנה שלמה לקראת בת המצוה שלה, עם בת שרות לאומי ממעלות.

לאחרונה שמענו שיש לימוד "הורים וילדים" בבית היהודי במעלות, ואנחנו מגיעים כמעט בכל שבוע, ללמוד עם בננו על פרשת השבוע.

כל הבית שלנו, שהיה רחוק מאוד, התקרב ליהדות.

הדברים הגיעו לכך שהבן שלי, שלומד מכם על היהדות ומברך כבר את הברכות, התחיל ללמד את סבא שלו – אבא שלי. הסבא נולד בארץ וגדל בקיבוץ, וכל חייו היה רחוק מאוד מהיהדות. לאחרונה התחיל נכדו – בננו – ללמד אותו מה שהוא לומד, וכך התחיל הסבא לברך ברכת "המוציא" כשהוא אוכל לחם בשבת. המעניין הוא, ששמתי לב שהוא אומר: "המויציא לחם מן הארץ", בהברה אשכנזית. אני בטוחה שהבן שלי לא מברך ככה. כנראה זה הזכיר לו את הסבא שלו, שכך הוא שמע אותו מברך בילדותו, לפני עשרות שנים.

כל זאת סיפרה אותה אשה לרב בזק.

אנו נוסיף ונגלה לכם, שהארוע השנה התקיים בזכותה. אותה אשה פנתה לתלמיד מהישיבה וסיפרה לו על הארוע שהיה לפני ארבע שנים, והציעה לעשות משהו דומה.

זהו. הרצאה אחת. שלושה או ארבעה משתתפים. בטח החבר'ה שהיו שם לפני ארבע שנים יצאו מאוכזבים – בשביל כל כך מעט אנשים עשינו מאמץ כל כך גדול?!

אנחנו לא יכולים לדעת מהי ההשפעה של המעשים שלנו. מעשה קטן שנעשה לשם שמים, גם אם הוא נראה לך לא מוצלח ואתה שוכח ממנו – יכול לשנות את חייה של משפחה שלמה.

לפני כמה חודשים יצאנו למושב צוריאל הסמוך למעלות, שאליו מגיעים הפעילים מידי ארבעה שבועות. שני פעילים הגיעו לביתו של אדם "מסורתי", ושוחחו עמו. במהלך השיחה הביע אותו אדם את צערו על כך שאין במושב שיעורים תורניים קבועים, וזה חסר לו.

הפעילים הבטיחו שינסו לעזור בענין.

כשחזרו הפעילים לישיבה דיווחו – כמו בכל פעם – לתלמיד שאחראי על "פנים אל פנים" לצוריאל. האחראי מארגן את היציאה החודשית למושב, והוא גם אוסף את הדיווחים על הפגישות בכל פעם כדי לוודא שהדברים מתקדמים כמו שצריך.

האחראי החליט לפעול בענין, ופנה לרכז "פנים אל פנים" בישיבה, כדי להתייעץ איתו איך לפתוח שיעור קבוע במושב צוריאל.

הרכז, למוד נסיונות מוצלחים – אך גם אכזבות. הוא יודע שהרבה פעמים אדם מבקש שיעור, אנחנו שולחים מישהו שמגיע והמקום ריק, ומתברר שהבקשה לא היתה בדיוק רצינית… והמבקש כרגע בתקופה עמוסה… כשהוא יתפנה הוא יצור קשר… וכך השיעור מתמוסס עוד לפני שהתחיל.

אבל אי אפשר להתעלם בגלל שפעם מישהו אכזב אותנו. לכן הוחלט לפנות לאותו אדם, ולהעביר את הכדור אליו – הפעיל התקשר אליו וביקש שיארגן קבוצה שמוכנה להשתתף באופן קבוע בשיעור. כשתהיה קבוצה כזו – אפילו קטנה – אנחנו נתחיל לקיים את השיעור.

מסתבר שאדם זה היה רציני, והוא ארגן שלושה אנשים שמתחייבים להשתתף (בלנ"ד) בשיעור באופן קבוע.

כיון שכך, נמצא אברך מהישיבה, בעל רכב, שהתנדב להגיע מידי שבוע לצוריאל ולהעביר שם את השיעור.

השיעור מתקיים כבר כמה שבועות, ומשתתפים בו ארבעה אנשים קבועים, ועוד כחמישה משתתפים לא קבועים. בכל שבוע הם לומדים על פרשת השבוע, על אמונה ומרווים את צמאונן של נשמות יהודיות לטל של חיים.

פגישה אחת. ראש גדול. עוד שיעור נולד. ישר כח לפעילים ולמעביר השיעור.

 

לפני כמה שנים, הסתובבנו חברי ואני בשכונת הזיתים במעלות.

כצפוי, סבלנו באותו יום ממספר טריקות דלת, מפני שבשכונה זו מתגוררים ערבים רבים.

למרבה הפתעתנו, באחד הבתים קיבלו אותו בקריאות 'שלום, איזה מזל שבאתם', 'כמה חיכיתי לכם'. לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. כששאלנו לפשר השמחה, אמרה הבחורה, כבת 28 לחייה, שהיא פנתה לגורם רבני בעיר בפניה לעזרה.

הסברנו לה שלא באנו מטעמו, וכמו רבים מתלמידי ישיבת ההסדר, אנו מסתובבים בין בתי העיר כדי להתחבר לעם ישראל. בכל זאת התעניינו במצבה, ואז פתחה את ליבה וסיפרה לנו על מצבה הנפשי העגום ועל מריבות חוזרות ונשנות עם בעלה.

כשנה וחצי קודם לכן, ילדה את ילדתה הראשונה וסבלה מזמן הלידה מדכאונות שלאחר לידה, דבר שגרם לה לחוסר שלווה ולחוסר סבלנות מצד בעלה. לבעלה, שעבד בשירות בתי הסוהר, לא היה כח לשמוע את בעיותיה והוא העדיף להישאר לישון בבית הסוהר בלילות. עקב כך נוצרה בעיית תקשורת חמורה בין בני הזוג, ובלא מעט שבתות נאלצו להיפרד וללכת כל אחד לבית הוריו.

הגברת סיפרה לנו שהיא כבר ניסתה הכל, ממש הכל. אך כשפירטה למה התכוונה היינו די בהלם – היא הלכה לכל מיני 'רבנים מקובלים' שהביאו לה כל אחד את הקמיע שלו, ואמרו לה לשים כל מיני דברים מתחת לכרית, מעל הכיור ובתוך התיק…

מוזר שדווקא אנו, תלמידי הישיבה, היינו אלה שהיא שמעה מהם לעזוב את כל ה'שטויות' האלה ואת הרבנים האלו ולטפל במצב בצורה עניינית ויעילה. בצורה זו ניסינו לעזור לה.

כשהיא שאלה: 'מה עוד כבר אפשר לעשות???', התחלנו לדבר איתה על חיי משפחה תקינים ועל צורת קשר ראויה בין בני זוג. לא מתוך נסיון ממש, כי אנחנו עדיין בני 21 לחיינו, אבל מתוך הבנה של קשר כללי בין שני בני אדם.

דיברנו על הסתכלות חיוביות ועין טובה, על התמקדות בטוב שבאדם, על החשיבות הרבה של חלוקת מחמאות ונתינה בשפע לבן הזוג. הסברנו שהקצר בתקשורת יכול היה בקלות להיפתר אם היו נפתחים אחד עם השני. הוספנו עוד כל מיני עצות שיעזרו לה לחבבה בעיני בעלה, עד לרמה של לבוש נאה ומכובד כשהבעל חוזר מהעבודה, הגשת ארוחת ערב עם חיוך ועוד כל מיני דברים קטנים כגדולים.

בסוף השיחה היא ביקשה שנכתיב לה מספר נקודות מהשיחה שלנו, כדי שתוכל ליישם אותם ולא תשכח אותם לאחר שנלך. העלינו על הכתב נקודות מהשיחה שלנו, ובשמחה קמה והודתה לנו שוב שוב, ביקשה שנבוא פעם נוספת וביקשה מספר טלפון בו תוכל להשיג אותנו כשתרגיש צורך בכך. נתנו לה בשמחה, ותוך כדי איחולי הצלחה נפרדנו לשלום וחזרנו לישיבה.

כעבור שבוע, קיבלתי ממנה טלפון. לא קורה הרבה שה'קשר המשך' חוזר אליך כל כך מהר… שמחתי לשמוע את קולה שנשמע רגוע ושמח בניגוד לשבוע הקודם.

היא שאלה לשלומי ואז כששאלתי לשלום משפחתה, סיפרה לי בהתלהבות על היחסים עם בעלה שמשתפרים מיום ליום, על כך שהבעל חוזר לישון בבית, המתח ביניהם יורד לאט לאט והאהבה מתחילה להתעורר מחדש.

ואז הגיע המשפט שעד היום אני זוכר אותו, מילה במילה: "יש לי אחות בנהריה, שכבר הרבה זמן יש לה בעיות עם בעלה. אם תוכל ללכת לדבר איתם, כדי שגם המצב שם ישתפר…".

הייתי נורא נבוך. אחרי הכל, אני בסך הכל תלמיד ישיבה צעיר בן 21 ולא יועץ זוגיות. לכן הפניתי אותה ליועץ מומחה בתחום שנסע לשם ושוחח עם בני הזוג.

כעבור חצי שנה, הלכתי שוב לביתה. הא שמחה מאוד שבאתי, סיפרה לי קצת על החיים, על הבעל ועל העבודה שהכל ברוך ה' כמו שצריך, ואז אמרה שוב משפט שעד היום מהדהד בזכרוני: "אתה יודע, אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי עוד לאף אחד חוץ מבעלי ומאמא שלי. אני בהריון".

אל תאמר: "אני לא ראוי", "אני לא יודע". אמור: הקב"ה ישים בפי את המילים המתאימות ביותר לאדם שמולי.

היציאה לפנים אל פנים מעולם לא הצליחה להתרומם אצלי לקשר המשך משמעותי וקבוע. אמנם היו פה ושם ביקורים מוצלחים, אך הם הסתכמו בהיותם ביקורים ולא היה בהם מקום להמשכיות.

כך היה, עד שפנה אלי האחראי על היציאה לחוסן וביקש ממני שאחליף אותו באופן חד פעמי, ואפגש עם יהודי שנפגש עמו פעם אחת. הבקשה מצידו לוותה בחשש ש'אגזול' לו את קשר ההמשך האיכותי. יצאתי למפגש עם תקוות גדולות, ולאלה היה אכן כיסוי.

פגשתי פנסיונר בודד שחי עם אמו. הוא עלה מאירופה ועסק בחינוך. היהודי עשה רושם של משכיל ומתעניין רבות ביהדות, דרך האינטרנט ובעזרת ספרים שונים. מעבר להתעניינותו הוא גם הביע חיבה גדולה ליהדות, ויותר מכך, לנושאי דגלה. לאחר שיחה עמוקה ומעניינת, הצעתי לו שנלמד מהמפגש הבא ואילך מספר הכוזרי. ידידנו נענה בשמחה, ואכן כך היה. בפעם הבאה שיצאה הסעה מהישיבה לחוסן הבאתי עמי באמתחתי שני עותקים של ספר הכוזרי והחילונו לומדים בהם. הלימוד היה מרתק וברמה גבוהה מאוד.

לאחר כמה מפגשים הצענו זה לזה שנגביר את תדירות המפגשים לפעם בשבוע. ידידינו היה מוכן להסיע אותי לביתו, או לבוא בעצמו לישיבה לשם כך, ואכן כך היה.

אט אט נוצר בינינו קשר מעבר ללימוד שהתבטא בין השאר בכך שלפני הגיוס קיבלתי, בנוסף לטלפונים והודעות רבים מחברים, טלפון גם מידידינו.

אכן, היתה לאחראי על היציאה לחוסן סיבה לחשש…

קצת ראש גדול, הרבה אמונה – עוד חברותא יוצאת לדרך.

קיבלנו רשימת כתובות ארוכה בכפר ורדים. בבית הראשון אמרו שהם עסוקים לשלושת החודשים הקרובים. בבית השני לא ענו. ואז ליד הבית השני ראינו גרם מדרגות קטן. ננסה? טוב. ובלב מחשבה – הלוואי שלא יהיו בבית. עולים קצת, אוי לא! יש אור! תוך שניות ספורות כבר היינו בפנים.

"אין לי בעיה עם מה שאתם עושים" אומר לנו הגבר, "רק שעם כל הדיבורים שלכם על התחברות, אתם אפילו לא יכולים לשתות מהמים שלי". זה היה משפט הפתיחה של דיון סוער שנמשך כשלוש שעות. דיברנו כמעט על הכל. יחסים בין חילונים לדתיים היום לעומת פעם. החינוך הדתי לעומת החילוני. האמת, שבקושי דיברנו. לשם שינוי ולהפתעתנו הגדולה, לגבר ולאשתו וגם לסבתא שהיתה שם היה הרבה מה לומר והרבה מה לחדש. ולא שהרגשנו מותקפים. להפך! הם דיברו איתנו על חשיבותה החברתית של בניית מסילת רכבת בין עכו לכרמיאל. מעולם לא ייחסנו חשיבות חברתית למסילת רכבת! הם סיפרו לנו על מחשבות שונות של אנשים שמעולם לא שמענו את שמותיהם והם מעריכים אותם כאילו היו הרב הראשי (להבדיל), ובעיקר הם חשפו אתנו לעולמם – הם עשו לנו "פנים אל פנים"!

ממפגש אחד עברנו לשני, שם הם קידמו את פנינו בגזירי עיתונים ששמרו במהלך השבועות האחרונים וממש רצו שנקרא. תבינו, הם לא אנשים משועממים בכלל. שניהם מרצים במוסדות חשובים להשכלה גבוהה, ובלי קשר לכל זה, איזה מבוגר, או בכלל מישהו, עושה משהו כזה?

משם המשכנו למפגש שלישי ורביעי. כל מפגש לא פחת משלוש שעות. באחד מהמפגשים נשארנו איתם עד 12 בלילה! לפני כל מפגש חששנו מחדש, אבל מכל מפגש יצאנו טעוני רעיונות ומחשבות ואפילו כמה שאלות שנצרכנו לשבת עם עצמנו (ולפעמים גם עם עזרה) ולברר.

במפגש לפני האחרון שהיה לנו, הם הודיעו לנו שהם טסים לארה"ב לכמה חודשים מטעם העבודה. רצינו מאד להיפגש איתם לפני הטיסה אבל כל מיני אילוצי זמן דחו את הפגישה, והיה נראה שכבר לא נוכל לעשות את הפרידה. שבוע לפני הטיסה הם התקשרו אלינו וביקשו שנבוא להיפרד. קשה לתאר את השמחה הגדולה שטלפון קצר כזה עושה. אמנם המפגשים בינינו היו ארוכים, אך הם נעשו בהפסקות גדולות, הם אנשים עסוקים ובוודאי יש להם הרבה חברים. מה הם ראו צורך דחוף כל-כך להיפרד משני בחורי ישיבה שרק באים ומתווכחים איתם כל הזמן?

כשבאנו אליהם להיפרד לא יכולנו בלי איזה וויכוח קטן לסיום וסתם עוד חידושים קטנים כל אחד מעולמו שלו, ואז הם נתנו לנו מכתב קטן וכך כתבו:

"…בחודשים האחרונים (כמעט שנה), מאז שנכנסתם לביתנו בכפר ורדים, למדנו להכיר אתכם, את השקפותיכם ואת רצונכם הטוב והכן להכיר אותנו, ובעיקר לחפש את החיבור בינינו, למרות הפערים הניכרים. אני משוכנע, שלא "העברתי" אתכם לצידנו, כפי שאתם לא הצלחתם להעביר אותנו על דתנו החילונית. עם זאת, השיחות שלנו, שלא לומר הוויכוחים בינינו, העשירו אותנו וגירו את מחשבותינו. אני מקווה שכך גם קרה לכם…".

ובאמת, נוכחנו לראות כיצד על ידי מפגש פשוט ובלתי אמצעי, הצלחנו לחדור לליבותיהם של מי שארגן את העצומה נגד בניית המקוה בכפר ורדים ומי שהחליטה להינשא שלא כדת משה וישראל כי היא מרגישה פגועה מהטקס. אם לא היינו דופקים בדלתם חייהם היו נמשכים כסדרם, הם היו טסים לחו"ל מבלי לחשוב אפילו כי יש איזשהו סיכוי שייפרדו לשלום משני בחורים צעירים שלומדים בישיבה כל-כך רחוק מאורחות חייהם.

אם היה נכנס בלבנו ולו הספק הקטן ביותר לפני הכניסה לבית והיינו נכנעים לו, היינו מפספסים את שני היהודים הנפלאים הללו שלימדו אותנו המון על עולם שנמצא 5 דקות נסיעה מכאן.

מזה כמה שנים, יוצאים תלמידי הישיבה ביום העצמאות אל הפארקים, ומחלקים לחוגגים חוברת צבעונית ועשירה ובה מאמרים ונקודות למחשבה על מדינת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לאור מגילת העצמאות.

באחת השנים, הגענו, שני פעילים, לאחד הפארקים. ראינו שם קבוצת ילדים משחקת כדורגל. רצינו לשוחח איתם אבל לא ידענו איך לגשת אליהם. החלטנו להצטרף למשחק, ואחר כך לדבר איתם. הצענו להם – בואו נשחק יחד כדורגל, ואחר כך נדבר איתכם על יום העצמאות.

מה פתאום, אמרו הילדים, קודם נדבר, אחר כך נוכל לשחק בכדור.

אספנו את הילדים סביבנו, ושוחחנו איתם על משמעותו של יום העצמאות. תוך כדי השיחה אחד הילדים סיפר שהוא רוצה לשמור שבת, אבל העובדה שהוא משחק כדורגל מונעת זאת ממנו. הוא ביקש שנעזור לו בכך.

במקום אחר, הגיע זוג פעילים אל קבוצת צעירים שישבה בפארק המשקיף אל מורדות נחל כזיב ואל מבצר המונפורט. נוף מדהים.

שוחחנו איתם קצת על המקום המעולה שהם בחרו למנגל, והגענו לדבר על המבצר שנמצא מולנו. איך בנו כזה מבצר גדול באמצע שום מקום, וכמה הוא מרשים ומוגן.

כמה שהמבצר הזה גדול וחזק, אמרנו, זה לא עזר לצלבנים. הם כבר לא פה. אף עם לא הצליח להיות בארץ ישראל בצורה קבועה.

ארץ ישראל כאילו חיכתה לנו כל השנים, הוספנו, והפנינו אותו למאמר בחוברת המדבר על הקשר המופלא בין עם ישראל לארץ ישראל.

"יאללה, בוא כבר, מה זה מעניין אותך הדברים האלה", קרא אחד החבר'ה לבחור שעמו שוחחנו.

אבל הוא לא ויתר – "למה אתה מפריע, זה מעניין אותי", אמר, לקח את החוברת והחל לקרוא בה בעיון.

יום העצמאות זה לא רק מנגל. מתחת להררי הכנפיים והנקניקיות מסתתרים אנשים, הצמאים לשמוע וללמוד. רק צריך למצוא אותם.

יש מבוגרי ישיבת מעלות, שהחליטו להמשיך את פעילות "פנים אל פנים" גם לאחר שעזבו את הישיבה. הם עוברים מבית לבית במקום מגוריהם, ויוצרים קשרים עם האנשים שאליהם הם מגיעים.

הפעם נספר על שני פעילים, שעברו מבית לבית באחת השכונות בירושלים.

באחד הבתים פתחה את הדלת אשה, שהיתה די מופתעת לראות מי בא אליה, ועוד יותר מופתעת לשמוע מה רוצים אלה שבאו אליה. לאחר שהתאוששה מההלם הראשוני, שמחה לשמור על קשר קבוע עם שני הבחורים. הם החליטו שבכל פעם יכין מישהו אחר את נושא המפגש.

פעם היא הביאה חומר קריאה פמיניסטי, ורצתה לשמוע את עמדתם לגבי מעמד האשה ביהדות, ופעם אחד הפעילים הכין חומר על הקדיש, והם קראו יחד את דבריו המפורסמים של ש"י עגנון ומקורות נוספים על משמעותו של הקדיש. באחד המפגשים עסקו בפוליטיקה, ברצח רבין ובעוד נושאים חמים שעומדים על סדר היום הציבורי במדינת ישראל.

בתקופה האחרונה הם התחילו ללמוד את סיפור מכירת יוסף. בעלת הבית בקשה שימשיכו לעסוק בנושא זה, מכיון שהוא מעניין אותה, וכך הם לומדים בכל מפגש את פרקי הסיום של ספר בראשית לפי הסדר. היא אף קנתה תנ"ך לצורך המפגשים הללו.

המפגשים מתרחשים כך כבר כשנה. פעם בחודש – מפגש לימודי, שפותח את הראש ואת הלב לכל מי שמשתתף בו.

שיחה נינוחה בסלון מעבירה את המסר התורני, הפוליטי והערכי שלך, בצורה האמיתית והפתוחה ביותר. כדאי לנסות.

לפני כמה חודשים צלצל הטלפון בכיסו של אחראי אחד האזורים של "פנים אל פנים".
– אתה יכול לצאת רגע החוצה? שאל אותו אחד הפעילים.
– למה? מה קרה?
– יש כאן מישהו שפגשנו ב"פנים אל פנים" והוא ביקש לדבר עם האחראי.
בלית ברירה יצא האחראי לפגוש את אותו אדם, שאמר לו, כשהוא מצביע על שני הפעילים: אתה רואה את שני הבחורים האלה? תדע לך שהם שינו לי את החיים.
הסיפור מתחיל לפני כארבע שנים. יציאה שגרתית של "פנים אל פנים" הובילה זוג פעילים לרחוב במעלות, שם נכנסו למשפחה, שוחחו על החג שהתקרב באותה תקופה, והבטיחו לבוא בהמשך. הם הספיקו לבוא עוד פעם או פעמיים, ואז התגייסו לצה"ל, והאחריות על הקשר עברה לזוג פעילים אחר. גם הם התגייסו, וגם הם דאגו להעביר את האחריות הלאה, לזוג הפעילים שזכו במחמאה שבתחילת הסיפור.
כך, בכל חודש זכה אותו אדם לביקור שכלל לימוד, שיחה ודיונים בנושאים הקרובים ללבו. התהליך כולו הוביל אותו לשינוי מבורך בחיים. כשעמדו שני הפעילים לקראת גיוס, טרח לבוא לישיבה, להעניק להם מתנה ולספר לאחראי עליהם עד כמה הוא שמח להכיר את אותם בחורים וללמוד איתם.
צריך רק להכיר בכך שהתמדה ומסירות הן המפתח ליצירת קשר ולהפיכתו למשמעותי. השאר כבר קורה כמעט מעצמו.

הפעילים הבטיחו שינסו לעזור בענין.

כשחזרו הפעילים לישיבה דיווחו – כמו בכל פעם – לתלמיד שאחראי על "פנים אל פנים" לצוריאל. האחראי מארגן את היציאה החודשית למושב, והוא גם אוסף את הדיווחים על הפגישות בכל פעם כדי לוודא שהדברים מתקדמים כמו שצריך.

האחראי החליט לפעול בענין, ופנה לרכז "פנים אל פנים" בישיבה, כדי להתייעץ איתו איך לפתוח שיעור קבוע במושב צוריאל.

הרכז, למוד נסיונות מוצלחים – אך גם אכזבות. הוא יודע שהרבה פעמים אדם מבקש שיעור, אנחנו שולחים מישהו שמגיע והמקום ריק, ומתברר שהבקשה לא היתה בדיוק רצינית… והמבקש כרגע בתקופה עמוסה… כשהוא יתפנה הוא יצור קשר… וכך השיעור מתמוסס עוד לפני שהתחיל.

אבל אי אפשר להתעלם בגלל שפעם מישהו אכזב אותנו. לכן הוחלט לפנות לאותו אדם, ולהעביר את הכדור אליו – הפעיל התקשר אליו וביקש שיארגן קבוצה שמוכנה להשתתף באופן קבוע בשיעור. כשתהיה קבוצה כזו – אפילו קטנה – אנחנו נתחיל לקיים את השיעור.

מסתבר שאדם זה היה רציני, והוא ארגן שלושה אנשים שמתחייבים להשתתף (בלנ"ד) בשיעור באופן קבוע.

כיון שכך, נמצא אברך מהישיבה, בעל רכב, שהתנדב להגיע מידי שבוע לצוריאל ולהעביר שם את השיעור.

השיעור מתקיים כבר כמה שבועות, ומשתתפים בו ארבעה אנשים קבועים, ועוד כחמישה משתתפים לא קבועים. בכל שבוע הם לומדים על פרשת השבוע, על אמונה ומרווים את צמאונן של נשמות יהודיות לטל של חיים.

פגישה אחת. ראש גדול. עוד שיעור נולד. ישר כח לפעילים ולמעביר השיעור.

 

הפעם הסיפור איננו על פגישה במסגרת "פנים אל פנים", אלא על פגישה מקרית וקצרה בין אנשים, שיונקת מרוחה של "פנים אל פנים", ותוצאותיה – מי ישורן?
את הסיפור סיפר לנו הרב אלישיב הכהן שליט"א, ראש הישיבה התיכונית בחדרה.
הסיפור מתחיל לפני 11(!) שנים. זוג צעיר, שהבעל הוא בוגר ישיבת מעלות, תפס טרמפ. התחילו לדבר, והנהג סיפר שהוא עומד להתחתן. רעייתו לעתיד היא אנטי דתית ולכן הוא לא מתכונן לעשות את החתונה ברבנות. שם רוצים כסף, ולא מתייחסים יפה, זה לא בשבילו.
אמרו לו הזוג – דווקא אנחנו התחתנו ברבנות, והיה בסדר גמור. הרב היה נחמד, ולא רצה כסף, והכל היה טוב מאוד.
מי זה הרב הזה? שאל הנהג.
הרב ויצמן ממעלות, ענו השניים.
אמר הנהג: הוא כזה אחלה גבר הרב שלכם? תביאו לי אותו.
איפה אתה גר? שאלו השניים.
בחדרה.
תראה, אנחנו חושבים שלרב ויצמן יהיה קשה לבוא ממעלות עד לחדרה, אבל אנחנו מכירים רב בחדרה, שיכול לערוך לך את החופה בצורה נהדרת. הרב אלישיב הכהן.
הנהג קיבל את הדברים, השיג את הטלפון של הרב מהמועצה הדתית בחדרה, והתקשר.
הרב סיכם איתו להיפגש עם שני בני הזוג ולשוחח. הוא קיבל אותם במאור פנים, וערך להם את החופה. הכל היה בסדר גמור. בעקבות אותה חתונה מוצלחת, ערך הרב גם את חופתו של אחיו של הנהג חודש לאחר מכן. כעבוד זמן נוסף החליף הרב את המזוזות בביתו של האב.
יום אחד מתקשר בעלה של אחות של הבחור, ושואל את הרב איפה קונים מזוזות, הוא רוצה להחליף. הרב ענה לו. הוא שאל כמה מזוזות צריך, ולכן עבר איתו הרב על רשימת חדרי הבית ואמר לו בכל חדר האם צריך מזוזה או לא. גם לבר מצוה של הבן הוזמן הרב.
לאחרונה ערך גם את חופתה של אחת האחיות.
לפני כמה שבועות התקשר אחד האחים לרב אלישיב, ואמר לו: אני רוצה שתערוך לי "בריתה".
אני לא מוהל (…), ענה הרב, ובכלל, אין דבר כזה בריתה אצלנו.
כשסגר הרב את הטלפון, אמרה לו הרבנית: למה אתה מסרב? אתה יכול לבוא, לערוך את טקס קריאת השם לתינוקת, לסדר ברכת הגומל לאשה, לומר דברי תורה, ולהעניק משמעות לכל הארוע. חבל לפספס את ההזדמנות.
הרב קיבל את הדברים, חזר לאותו אדם ואמר לו: אני עורך לך בריתה. וכך היה, הוא קרא שם לתינוקת, ארגן ברכת הגומל ושהחיינו ואמר דברי תורה.
אמר לו אותו אדם: זהו, מעכשיו אתה הרב של המשפחה שלנו.
הקשר עם המשפחות התחזק, ובני המשפחה מוזמנים גם לשמחות של משפחת הרב.
שיחה קצרה בטרמפ, אולי רבע שעה, ומשפחה "אנטי דתית" יוצרת קשר קרוב עם רב מאיר פנים. ניתן להעריך שהטרמפיסטים לא זוכרים את הארוע, ובטח לא מודעים להשלכות מרחיקות הלכת של אותו טרמפ ואותה שיחה. אנחנו צריכים רק להציע ולהאיר פנים, השאר כבר ממשיך כמעט מעצמו.

תלמידי ישיבת ההסדר בחולון עוסקים אף הם בפעילות "פנים אל פנים", ואנו משתפים אתכם בסיפורים גם משם.
לדפוק בדלת, להיכנס וליצור שיחה, זו משימה מסובכת למדי בחולון, שבה מצויידים רוב הבניינים באינטרקום, כך שלא ניתן להיכנס אליהם סתם כך.
אבל יש דרכים אחרות. מי שמחפש את הקשר לעם ישראל – מוצא!
בסמוך לישיבת ההסדר בחולון מצוי בית ספר. כמו בכל בית ספר, גם בבית הספר הזה יש שומר, וכמו כל השומרים – עיתותיו בידו.
אחד מתלמידי הישיבה ניגש לאותו שומר בהצעה שלא ניתן לסרב לה – בכל יום, בין השעות 8:00 ל9:00 בבוקר – הם ילמדו בחברותא במשך 10 דקות.
השומר הסכים, ואותו בחור התמיד במשימה במשך שנה וחצי, עד שהתגייס לצה"ל.
אפשר לעצור את הסיפור כאן. עצם ההצעה וההתמדה הם בעלי עוצמה גדולה.
אבל יש גם המשך ראוי לציון.
גם לאחר גיוסו של הבחור מהישיבה לצה"ל המשיכו השנים לשמור על קשר, והקשר התרחב לתלמידים נוספים מהישיבה.
הקשר עם בחורי הישיבה ודרכם עם התורה והאמונה השפיע עמוקות על השומר – בעקבות התמודדות עם אסון במשפחה אמר השומר, כי הקשר שלו עם תלמידי הישיבה והאמונה העמוקה שהוא רכש במהלך תקופה זו הם שנתנו לו את הכוח להתמודד עם הקשיים.
בסופו של דבר החליט השומר כי הוא מיישם את כל מה שלמד, והוא כיום שומר תורה ומצוות.
קצת תשומת לב, יצירתיות, הרבה אמונה – חברותא נוספת יוצאת לדרך, אדם נוסף חושב על משמעות החיים. "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים".

בתקופת ההתנתקות, הסתובבנו גם בחיפה. דלתות רבות פגשנו. אנשים – קצת פחות.
נמאס לנו. החלטנו לפגוש אנשים בלי דלתות – ברחוב, בקיוסק, בתחנה. לשמוע ולהשמיע
באחד הקיוסקים ישבו שלושה אנשים סביב שולחן קטן, ושמחו לדבר איתנו, בין סיגריה לכוס בירה נוספת.
פתח אחד מהם ואמר: אני אסביר לך את המצב. אתם הלכתם, התנחלתם, בניתם – 20 שנה לא ראינו אתכם. אנחנו לא מכירים אתכם בכלל. אז עכשיו אתה מתפלא שאתם לבד בקטע של ההתנתקות?!
ועוד לפני שהספקתי להסביר, הוא ממשיך:
אבל הנה, עשיתם שינוי. היום זרעתם ואתם גם תקצרו את הפירות. עברתם היום בין הבתים, אנשים מתחילים להכיר אתכם, לאהוב אתכם ולהתקרב אליכם. תמשיכו כך – ואני בטוח שבמאבקים הבאים שיהיו – כולנו נהיה איתכם!
האם הרמנו את הכפפה? האם קלטנו את המסר? האם היום מכירים אותנו יותר? נקודה למחשבה…

פרוייקט "אל עצמי", הפועל מטעם תנועת "אל עמי בצפון", שזכה השבוע לחשיפה בעלון מעייני הישועה, אחראי למערכי פעילות רבים בנשואי יהדות, חגים, משפחה, צבא ועוד – בבתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ.
מספר אחד המדריכים:
העברנו פעילות בנושא אהבה וזוגיות בבית ספר תיכון באזור הצפון.
הפעילות עסקה בשאלה מה זה קשר זוגי, כיצד ניתן לשמור, לחדש ולהתחדש במסגרת הקשר הזוגי, איך בונים ושומרים על האהבה בין בני הזוג לאורך זמן.
בסוף הפעילות ניגש למדריך תלמיד מרוגש ואמר: עד היום הייתי בטוח שאחרי כמה זמן זה משעמם להיות עם אותה בת זוג, וצריך להחליף. היה ברור לי שכל כמה זמן צריך "להתחדש" – ולהחליף בת זוג. עכשיו אני מבין שלא צריך להחליף את האשה אלא את הגישה… – לשנות את היחס לקשר הזוגי ולאהבה, ולשדרג את הקשר עצמו.
מי יודע, אולי פעילות זו הצילה משפחה לעתיד מגירושין…
אי אפשר לדעת באיזו נקודה אתה פוגע באדם שמולך. מה "ידליק" אותו, ישנה את דרך חשיבתו, וישפיע על חייו לאורך זמן.

– לא מתאים לי לצאת ל"פנים אל פנים", אני מרגיש לא בנוח לדפוק בדלת, להציג את עצמי… זה לא נעים.
כך פנה תלמיד בישיבה אל ראש הישיבה. כיון שהתלמיד רצה בכל זאת להיות שותף לעשיה הגדולה, הוא הציע שיפנה להנהלת אחד מבתי הספר במעלות, ויציע להם לעבוד עם הישיבה – חונכויות, פעילויות לחגים ועוד ועוד.
ראש הישיבה שמע, והסכים.
התלמיד פנה להנהלת בית הספר, אך לא הצליח לשכנע אותם לפעול בכיוון הזה. הוא התייאש מכיוון הפעולה הזה, ובלית ברירה חזר לצאת ל"פנים אל פנים" רגיל – מדלת לדלת.
באחת השכונות במעלות פתח לו ולחברו את הדלת אדם, והם החלו לשוחח. כיון שהפעילים וגם בעל הבית הם שריונרים, הפכה השיחה מהר מאוד לדיון על חיל השריון בעבר, בהווה ובעתיד…
פתאום שואל בעל הבית: תגידו, למה אתם לא פועלים עם בני הנוער? למה אתם לא עושים פעילויות בבתי הספר במעלות?
אמר לו אותו פעיל: גם אני שואל את אותה שאלה, ואף פניתי להנהלת בית ספר – וזה לא התקדם. ההנהלה לא מוכנה.
ענה לו אותו אדם: ההנהלה התחלפה. כעת אני מנהל בית הספר. אני רוצה שיהיה לתלמידַי קשר עם תלמידי הישיבה. חשוב לי שהתלמידים יכירו אתכם, ישמעו אתכם, יראו אתכם מסתובבים בבית הספר.
התלמיד קפץ על המציאה, והחל בתהליך יצירת הקשר. הוא יצר קשר עם רכז מורשת בבית הספר, והחליטו בתחילה על חונכות של תלמידי הישיבה לתלמידי בית הספר. רכז מורשת יצר קשר עם המורים, נערכו ישיבות עם רכזת השכבה והגורמים המתאימים – ופרוייקט החונכות התחיל לפעול.
אנחנו צריכים לצאת ל"פנים אל פנים". הקב"ה כבר יסדר לנו שנפגוש את האדם המתאים…

יצאנו, זוג פעילים, ל"פנים אל פנים" שגרתי. את הדלת פתחה אשה מבוגרת, עולה מברית המועצות לשעבר, אוחזת בידה את הרצועה של הכלב שניסה לבדוק מי הם האורחים הבלתי קרואים. פניה הביעו את השתוממותה על כך שפלשנו לחייה. מה אנחנו רוצים ממנה?!
לא היססנו לרגע: אנחנו מ"פנים אל פנים", אנחנו עוברים בין הבתים, מדברים על המצב, על החברה, על ערכים. דקה אחר כך כבר ישבנו בסלון, חוככים בדעתנו כיצד לפתוח בשיחה.
עודנו חושבים ומתלבטים, והאשה החלה לדבר. עד סוף הפגישה היא לא חדלה מלדבר ולספר.
על קשיי הקליטה שלה,
על מחלתה של אימה,
על בנה הקטן שלא מזמן השתחרר מהצבא ואיננו יכול ללמוד באוניברסיטה כי אין לו כסף לשפר את הבגרויות,
על נסיונותיו הכושלים למצוא עבודה,
על הבכי שפקד אותה בעקבות חוויה קשה שעברה כשפקיד בבנק דיבר מהר, והיא ביקשה שיאט את הקצב כי היא לא מבינה, ותגובתו: אם את לא מבינה עברית – תחזרי לרוסיה,
ועוד ועוד.
יצאנו המומים מהפגישה. אשה זו הצליחה לטלטל אותנו ולחבר אותנו באחת אל עולם שאנחנו לא מכירים, עולם שבו אין זה מובן מאליו שיש כסף ללמוד, שמבינים את השפה, שהכל בסדר…
אולם, בעיקר למדנו את כוחה הגדול של ההקשבה. עד כמה יכולה היא להקל על אנשים, עד כמה היתה אשה זו זקוקה למישהו, שבסך הכל ישמע את דבריה בלי לשפוט אותה. מי יודע כמה כוחות היא קיבלה בעקבות פגישה קצרה זו.
הרגשנו, שההקשבה פעלה כאן הרבה יותר מאמירה. הרגשנו שהוספנו טוב גם אם היא לא חזרה בתשובה בעקבות הפגישה הזו.

מעשה באדם שנסע ברכבו ממעלות לכיוון נהריה. ביציאה ממעלות עצר לקחת טרמפיסט. עלה אדם כבן עשרים ושבע תושב 'מצובה', וביקש להצטרף עד צומת כברי.
מספר הנהג:
אני שואל: מה אתה מספר על העולם והחיים?
הוא עונה: הייתי בירושלים השבוע, והתעורר בי הרגש היהודי.
החלטתי ללמוד יהדות. ראיתי בתחנה המרכזית דוכן למכירת ספרים ביהדות, וקניתי ספר בשם 'מוסר אביך'. אני עכשיו בתקופה של חיפוש עצמי, ומעוניין לברר, לשאול ולחפש תשובות.
אמרתי לו: ואני מחפש חברותא.
לאחר מספר ימים נפגשנו בביתי ולמדנו 'מוסר אביך'…
גדול המביאו לחיי העולם הבא, מן המביאו לצומת כברי…

שני חבר'ה מהישיבה הגיעו ל"פנים אל פנים" לאדם, שלא נראה "דתי". הוא הולך בלי כיפה, וגם שמירת השבת שלו לא היתה מי יודע מה.
הוא רצה ללמוד איתם בכל שבוע על פרשת השבוע. שני הפעילים נענו לבקשתו, ומידי שבוע הם פוקדים את ביתו ולומדים איתו את הפרשה. כשהם התגייסו לצבא – הם מצאו שנים שיחליפו אותם בלימוד השבועי, וכשהם חזרו לישיבה אחרי השירות הצבאי – שבו לפקוד את ביתו מידי שבוע.
הכותרת הרשמית של הלימוד היא על פרשת השבוע, אבל מידי פעם הוא רוצה ללמוד גם על השבת, כדי להתחזק בזה, או על דברים אחרים שחשובים לו. הוא לא מפספס אף פעם, ואם הוא לא יכול ביום חמישי, אז הם קובעים ליום אחר. אין דבר כזה שבת בלי ללמוד לפני כן על הפרשה.
מובן, שהקשר מתחזק, והם מוזמנים לכל מיני אירועים כמו חנוכת הבית, אזכרות וכדומה.
באחת הפעמים אמר להם שהוא מרגיש שהלימוד איתם מחזק אותו בשמירת השבת. הוא מתפלל יותר, לא נוסע, ומתקדם בנושא.
פעם אחת, הם מקבלים טלפון. "אני נמצא בבית חולים עם אשתי, שצריכה להיות בהשגחה לקראת הלידה. אבל אני לא מוותר, אני בא לקחת אתכם ונלמד יחד בבית החולים". כך היה. בית חולים או לא – על פרשת השבוע לא מוותרים.
שיהיה במזל טוב…

באחד המושבים שליד מעלות מתגורר אדם, כבן 60. אשתו נפטרה, ל"ע, ממחלה קשה לפני למעלה מ10 שנים.
לפני 4 שנים פקד את ביתו אחד מפעילי פנים אל פנים. הוא פגש אדם שבור, שלא התאושש מפטירת אשתו. הדבר השפיע כמובן על תפקודו הכללי, והוא אף מפוטר מעבודתו בעקבות זאת. אדם שבור ומיואש.
הפעיל שמר איתו על קשר קבוע, ובכל פעם שהגיע אל ביתו הם שוחחו, על ההתאוששות, על הקשיים, על היכולת להתעודד ועוד. המפגשים חשובים מאוד לאדם זה, שחי בביתו לבדו.
כעבור זמן – התגייס הבחור לצה"ל, וכמובן מצא לעצמו מחליף. במהלך הצבא נשמר קשר טלפוני מידי פעם, והפעיל אף זכה לקבל טלפון מאותו אדם לקראת חג הפסח.
כשחזר מהצבא – חזרו המפגשים, והוא שמח לראות שהאדם הפך לשמח יותר, מעודד ומאושש.
לאחרונה התחילו ללמוד יחד קטעים מתוך הספר "בצל ידך", שחיבר הרב בזק – ר"מ בישיבת מעלות, והוא עוסק גם בהתמודדות עם קשיים.
"גדול המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב". זכות גדולה היא להעלות חיוך ושמחה בלבו של אדם שבור.

זוג פעילים קיבל טלפון של אדם, שהם צריכים להמשיך את הקשר איתו, לאחר שהפעילים הקודמים שהיו איתו בקשר התגייסו לצה"ל.
הם התקשרו. "אני אוהב את מסכת אבות", אמר. ואכן, הם לומדים בכל מפגש משניות ממסכת אבות.
כשהגיעו לביתו ושוחחו שיחת היכרות, התברר שהוא מאמן קבוצת כדורגל של ילדים. לפעמים המפגש נדחה ביום כי יש לו משחק או שהוא הולך למשחק של הבן שלו.
במהלך הלימוד, הוא קורא לבן שלו. בוא, תשמע שיעור, זה טוב וחשוב.
"אם תקבעו איתי כמה ימים מראש", הוא אמר לפעילים, "אני אביא גם את החברים שלי לשיעור". בע"ה זה עוד יקרה.
לאחרונה הוא ביקש להגביר את תדירות המפגשים מפעם בחודש לפעם בשבוע, והפעילים נענו, כמובן. נראה שהוא מרגיש שזה עושה לו טוב.
מתברר שבכל מאמן חבוי מאמין, קטן או גדול…

זוג פעילים, חדשים במקצוע, בסך הכול פעם שנייה שיוצאים. הביטחון העצמי שואף לאפס, אבל בכל זאת מנסים.
דופקים בדלת, משפט פתיחה כובש – והם בפנים.
בבית מתגוררים אלמנה ובנה, אדם צעיר, גרוש. מנסים לפתח שיחה ומבינים מהר מאוד שעם האמא יש על מה לדבר, ושהבן מפריע. ממשיכים בכל זאת, והבן מתפרץ ופוצח בנאום שלא מוביל לכלום. כך ממשיכה השיחה, כשבכל פעם שמגיעים לדבר על נקודה חשובה – הבן הורס. פתאום נשמע צלצול טלפון. הבן צריך לנסוע, רחוק. ברוך השם. מתחילים מחדש עם בעלת הבית. השיחה קולחת, ובסופה נפרדים עם קשר המשך ביד.
לאחר מספר ימים פונה הרכז אל זוג הפעילים ומספר להם שהם התקשרו אל האשה כדי להתאים לה חברותא והיא סירבה. לא ברור למה, אולי הושפעה מהבן, אולי סיבה אחרת. מה עושים? הוא מבקש שנחזור אליה וננסה שוב, "פנים אל פנים" ולא בטלפון.
מספר אחד הפעילים: "למען האמת, לא רצינו לבוא אליה שוב. אם היא לא רוצה בטלפון זה סימן שהיא התחרטה, ואין לנו כח לנדנד לה. לכן אנו דוחים את הפגישה מיום ליום. כל כמה ימים הופכים לשבוע. לבסוף, אנחנו מתגברים, מרימים את הכפפה וחוזרים לביקור. הימים ימי פסח, ואנחנו מצטיידים בבקבוק יין וחוברת על ליל הסדר שמחלקים ב"פנים אל פנים". אנחנו בתוך הבית, משיחים ומנסים להתעלם משיחת הטלפון המאכזבת שהיתה לה. התחושה היא שאנחנו הולכים על חבל דק: מנסים להציע – אבל לא רוצים ללחוץ, מקווים שתסכים – אבל חוששים שתכעס על הנדנוד. בסוף בלית ברירה אנחנו "מטילים את הפצצה" ומציעים לה קשר המשך. האישה מסכימה ואנחנו יוצאים עם זריקת מרץ".
ואכן, הותאמה לה חברותא, והן למדו באופן קבוע.
תמיד עדיף לבוא עוד פעם מאשר להתקשר בטלפון. אין כמו מפגש "פנים אל פנים"…

לבקשת קוראים, הפעם סיפור קצת שונה…
שני פעילים נלהבים, שזו להם הפעם הראשונה, קיבלו רשימת כתובות באחד המושבים. ההסתערות על הדלת הראשונה נכשלה. כלב בולדוג אימתני עמד בכניסה לחצר וגרגר בזעף למראה האורחים הלא רצויים.
הבית השני היה חשוך.
בבית השלישי הם דפקו, פתחה להם את הדלת אשה עם ילד בוכה על הידיים, כשהבינה מה הם רוצים הסבירה שזה זמן ממש לא טוב, אולי אחרי 10, כשהילדים ישנו.
בבית הבא פתח את הדלת נער שאמר שההורים לא בבית והם יחזרו מאוחר.
בבית החמישי לא פתחו את הדלת בכלל.
וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה.
כמעט מיואשים, בלי להיכנס לאף בית, התקשרו הפעילים לחמ"ל, לקבל רשימת כתובות נוספת. גם בה לא האירה להם ההצלחה פנים. באותו יום הם לא נכנסו לאף בית. מתוסכלים הם חזרו לישיבה.
עבר שבוע. כשנשאלו אם הם רוצים לצאת עוד פעם ל"פנים אל פנים" התלבטו. לעבור עוד פעם מסע משפיל בין דלתות סגורות? לא מתאים להם עכשיו. למען האמת, אף פעם זה לא מתאים. האחראי הציע להם משהו אחר. הוא יתן להם טלפון של אדם שהיו אצלו פעם והוא הביע התעניינות, כך הם ידעו לקראת מה הם הולכים.
הם ניסו להתקשר פעם ופעמיים ולא היתה תשובה. אולי הוא החליף טלפון מאז שבקרו אותו לפני חצי שנה…
הם החליטו ללכת בכל זאת. הגיעו לבית, דפקו על הדלת, ונענו. הם הסבירו לשם מה הגיעו, אמרו "היו אצלכם פעם…", ונכנסו לבית. שוחחו על הא ועל דא, והגיע הזמן לסיים. כשהציעו להמשיך את הקשר הסביר בעל הבית שזה לא כל כך מתאים לו עכשיו, הם בדיוק מתחילים לשפץ את הבית, אולי אחרי החגים…
כך, במשך חודש ויותר, יצאו שני הפעילים מידי שבוע, מבלי לקשור אף לא קשר המשך אחד.
אבל הם ממשיכים לנסות. גודל המטרה לא מתיר לנו לחדול.
לא תמיד זה הולך. לא בכל פעם יש סיפור מוצלח. לא פעם ולא פעמיים יוצאים הפעילים במפח נפש מן הפעילות. אבל אנחנו לא מתייאשים. בסוף נמצא את הלב שאליו יחדרו הדברים. ואולי זה יהיה בכלל הלב שלנו…

מסתובבים במושב, האוויר נעים ואנחנו מתקדמים לכיוון הבית הראשון. בני הבית יושבים בחצר ומסמנים לנו להתקרב. זוג זקנים – לא רוצים לשוחח, אבל החתן שלהם בבית והוא ישמח לדבר איתנו.
אדם כבן 50, אינטליגנט, בעל רקע ישיבתי אך לא דתי.
השיחה קולחת, ולאחר שעה אנחנו מגיעים למסקנה משותפת שצריך לחזור למקורות. אותו זה לא מספק, הוא רוצה שנדבר גם עם הילדים שלו ולוקח אותנו לביתו. 2 בנים ובת בגיל 16-20.
הבת רוצה לחזור בתשובה ומתנגדת להתנתקות, עוד לפני שאמרנו מילה. האחים מיואשים מהמדינה ולא רוצים להתגייס לצבא. חושבים שטוב לשמור על מסורת, אבל לא מעבר לזה. שבת וכשרות זה מספיק. השיחה מתפתחת. אנחנו מתחילים לדבר ומוצאים אוזניים קשובות. עד סוף השיחה אחד מהבנים מתעניין האם מותר לו להתגלח בתער, השני רוצה ללמוד הלכות ברכות ולקרוא ספר מצוות בסיסיות, והאמא רוצה שנשלח לה הלכות הפרשת חלה. קשר המשך נוצר וכבר התחיל לפעול.
בעז"ה, כל המשפחה בכיוון הנכון.
צריך רק להדליק את הניצוץ, השאר יקרה מאליו

היום השרבי המעיק הסתיים דווקא בערב קריר. התהלכנו בשבילי המושב מחפשים את "הבית הבא". בבית הקודם לא נחלנו הצלחה. "משכיבים את הילדים" ואין זמן.
דווקא נעים פה בחוץ, האוויר נהדר – למה לי לדפוק בעוד דלת?
באחד הבתים אמרה לנו בחורה כבת 20 – "לי אין מה לדבר איתכם, ההורים יחזרו עוד מעט, אולי הם ירצו לדבר איתכם".
אני הולך הרחוב ומחפש מי שידבר איתי? מה, אין לי מה לעשות??
בכל-זאת, הנה הגענו, הם יושבים בגינה ואנו מתקרבים בצעד מהוסס, מחליפים שמות, מבטים בוחנים… לאט לאט מתחילה השיחה…
מעל חצי שעה ניהלנו רב-שיח נהדר. נכון, יש להם דעות משלהם, אבל גם אנחנו מתווכחים ומסכימים לסירוגין, הוכחות לכאן ולכאן ומתחת לפני השטח מתרקם קשר נפשי. לא של זהים אבל של אחים. בדיחה, כיבוד, ועוד ויכוח. יכולנו להמשיך לדבר אבל אנחנו רוצים להמשיך. "אם אתם עוברים בסביבה – בואו לבקר…". ארזו לנו שקית מפירות המשק (מעושר, בטח!) והכריחו אותנו לקחת.
ביציאה מהבית הבנתי שהוא לא זר, ולא מפחיד. הוא אח שלי.
לפעמים מספיק לדבר כדי לגשר על פערים שנראים גדולים.

הכל החל לפני כשנתיים. יצאנו כהרגלנו אני וחברי לעוד ערב של חיפושים אחר משפחה חמה שתסכים לקבלנו בשעריה, באחד המושבים.
לאחר זמן קצר של ניווטים בשטח הגענו לבית המיוחל. לרגע קט פקדה אותי תחושה קלה של חוסר נעימות. "זה תמיד ככה בהתחלה", ניסיתי להרגיע את עצמי. עוד דקה של דומיה ולבסוף אזרתי אומץ והקשתי בדלת…
רגע נוסף של דומיה ולבסוף הדלת נפתחה. "מי אתם?" שאלה בעלת הבית בראותה אותי ואת חברי עומדים ללא נוע על מפתן הדלת. לאחר עוד שניה של שתיקה רועמת השבתי: "ערב טוב! אנחנו מפנים אל פנים, יש לך במקרה קצת זמן לדבר?". להפתעתנו, בעלת הבית הכניסה אותנו בשמחה ואף הציעה לנו להרוות את צימאוננו באיזה משקה קר. "יש…" אמרתי לעצמי, והתיישבתי על הספה המרווחת שבסלון ביתם. שיחתנו למרבה הפלא היתה זורמת. קצת חוויות, קצת ספורים והרבה תחושה טובה על שזכינו להסתופף בצילה של משפחה שכזאת.
הזמן חלף לו במרוצה וזמננו תם. "אתם מעוניינים שנבוא פעם נוספת?" שאלתי בחצי גמגום. "בודאי" ענתה בעלת הבית כשהיא קורנת מאושר.
עבר זמן וחלפו הפגישות וקשרי ידידות החלו להירקם בינינו ובין המשפחה. חברי שהיה צעיר ממני בשנים התגייס לצבא אולם אני המשכתי לפקוד את ביתם מדי חודש בחודשו. הילדים הקטנים (שלושה במספר) שהיו צמאים לחוויה של ה"אח הגדול" היו מצפים בכליון עיניים לפגישות הללו. בכל פעם היו מבקשים ממני שאכין להם ספורים וכן עשיתי. ספורים עם מוסר השכל, פעילויות חברתיות, שיחות עם בעלת הבית בנושאים מנושאים שונים היו לחם חוקי. (פעם אחת אפילו עלה בידי להשתתף בסעודה משפחתית לאחר שחרור האב מבי"ח אולם זהו ספור בפני עצמו). עבר יום עברו יומיים וגם זמני הגיע להיפרד מהם לשלום. כששמעה המשפחה את הבשורה התרגשות גדולה פקדה את יושבי הבית. החלפת מספרים, הבטחת ביקורים, צילומים אין ספור ושפע ברכות ואיחולים להמשך דרכי.
בדרך חזרה לישיבה, מחשבות שונות לא פסקו מלחלוף בראשי. אח… איזה עם נפלא יש לנו.
איך כזאת עוצמה של קשר בין אחד לשני, בין אדם לחברו, בין משפחה למשפחה, יכולה להירקם והכל מיוזמה כל הכך פשוטה – "ערב טוב! אנחנו מפנים אל פנים, יש לך במקרה קצת זמן לדבר?"

יום ראשון, 19:00 בערב, לפני כשנתיים. תלמיד מהישיבה נמצא בתורנות ב"בית היהודי" – מקום בו יושבים תלמידי הישיבה ופנויים לשוחח ולענות לשאלות של מתעניינים בכל דבר הקשור ליהדות. התורנות הסתיימה זה מכבר, אך המחליף לא הגיע משום מה, והוא החליט להישאר עוד כמה זמן.
לפתע נכנסו שני נערים תלמידי "אורט" מעלות, שחיפשו את בית הספר הסמוך, שבו יש להם שיעור. הוא פתח איתם בשיחה והציע להם לקיים שיעור גם בבית היהודי. הם שמחו על ההצעה, וקבעו ליום שלישי. הבחור לא יכול היה להעביר את השיעור, וביקש ממישהו שיעשה זאת במקומו.
ואכן, יומיים אחר כך הגיעו שישה נערים לשיעור (שמתקיים מידי שבוע עד לימים אלו). הבחור שאיתו דברו הנערים בא לפני השיעור, לפגוש אותם, לארגן כיבוד קל ולסדר את המקום. הם התאכזבו לשמוע שהוא לא יעביר, ולהפתעתו בקשו שיעור נוסף. הוחלט על יום חמישי.
כעבור יומיים הגיעו שבעה חבר'ה, לשיעור בפרשת השבוע. בפועל, עסקו רוב הזמן בשאלות בהלכות ברכות – "מה מברכים על ופל? ועל קוקה קולה?", ובשאלות של זהות יהודית – "איך מתייחסים לתלמיד שבא לבית הספר עם סממנים נוצריים?".
בסוף השיעור הם קבעו לפעם הבאה, והוא הבטיח שיביא להם דף המנחה אותם איך לברך ועל מה לברך.
מאז, בכל שבוע, מגיעים החבר'ה האלה לשיעור של פרשת שבוע, הלכות ועוד.
קשר חזק נוצר בינם ובין מעביר השיעור, וחלקם אף השתתפו בחתונתו.
כל יוזמה קטנה יכולה להפוך לשיעור גדול. זה תלוי בעיקר בנו, וברצון שלנו לפעול.

את הסיפור הזה קיבלנו במייל מאחד הקוראים, ואנו שמחים לשתף אתכם בו.

היה זה יום שישי, עשיתי את דרכי הביתה מתפילת שחרית. לרגע קט עצרתי להתבונן בחלון הראווה של אחת החנויות. "סליחה, אפשר לשאול אותך שאלה קטנה?" הפנתי את מבטי לאחור, מולי עמדה אישה חילונייה כבת 30 לחייה. "כן" אמרתי לה. "אממ, רציתי לשאול כמה זמן לפני השבת אני צריכה לשים את החמין על הפלטה!?" "אני חושב…" עניתי בהיסוס. "פשוט עד היום חשבתי שמותר להניח את החמין ממש לפני שבת אבל הבנתי שזה בעייתי" הוסיפה. האמת שבעינייני הצ'ולנט ויחסו החם לפלטה ועוד לפני שבת לא הייתי בקיא, אולם לפתע עלה במוחי רעיון. "רגע" אמרתי לה "תמתיני שניה! אני רק מתקשר לאמא שלי ומברר לך את העניין…" האשה חייכה קלות והמתינה בסבלנות. לאחר מספר שניות פניתי אליה בחזרה כשבפי התשובה הנכספת לשאלתה. "ממש תודה רבה לך" השיבה לי האשה, "האמת היא שיש לי עוד כל כך הרבה שאלות לשאול אותך בענייני הדת אלא שהיום יום שישי ואתה בטח עסוק מאוד לפני שבת אבל אם…", "בשמחה" עניתי לה, "את יכולה לשאול אותי עוד שאלות, זה בסדר!". "אכפת לך שנשב על איזה ספסל?" שאלה, התיישבנו. מבלי שאוציא מילה התחילה האשה לשתף אותי בשינויים שהיא עוברת בשנים האחרונות. "האמת שכל חיי חייתי בריקנות מוחלטת אולם בשנים האחרונות התחלתי לשנות גישה ועכשו אני מתחילה להתקרב לדת". ככל שהשיחה התארכה הבנתי יותר עד כמה היא במצוקה עקב הבדידות הנוראה שעוטפת אותה בעקבות תהליך החזרה בתשובה ובכלל "הבעל של אחותי לא מרשה שאבוא לבקר" אמרה, "הוריי חילוניים, את סעודות השבת עלי לעשות לבד! ". "חוץ מזה, איך ה' יסלח לי על כל השנים האלה!?" שאלה וניכר היה בפניה כי עוד מעט והיא מתחילה לבכות. "תסתכל!" היא אומרת לי ומניפה ידה לעבר הרחוב ששקק חיים באותה שעה "תראה! לאן כולם רצים כ"כ מהר!? לאף אחד אין זמן לעצור קצת ולהקשיב!". "אין לך מה לדאוג!" עניתי לה "את עושה את אחד הדברים האמיצים והיפים ביותר, אין לי ספק שה' אוהב וחפץ בשינוי שאת עושה". כך המשכתי לעודד ולחזק אותה בעודי חש כיצד חיוך מתחיל לעלות על שפתיה. בעודנו מדברים ניגשה עלינו בחורה צעירה, הושיטה שקית קטנה לעבר האשה ושאלה "אפשר להציע לך נרות לשבת?" שאלה זו הייתה בלב השיחה כמכה בפטיש שהוא גמר מלאכה "בטח שאני רוצה… בטח…בטח…", ענתה האשה ופרצה בבכי נורא! כעבור חצי שעה של שיח מרתק ברכתי אותה לשלום תוך אמירת דברי עידוד, ואף הפניתי אותה למספר אירגונים שם תוכל להשתלב כיאה בתהליך החזרה בתשובה, ומי יודע….

פותחים את העיניים ואת הלב. השאר קורה כמעט מעצמו.

לפני כמה שנים הגיעו שני פעילים לביתו של אדם באחד המושבים ליד מעלות. השיחה לימדה אותם כי האדם נמצא במצב לא פשוט לאחר שאשתו נפטרה כמה חודשים קודם לכן. הוא שמח לשמור איתם על קשר קבוע. ואכן, אחד מן הפעילים שמר איתו על קשר.

מידי חודש, כשהגיע הזמן של אותו מושב, בא אליו הפעיל, שוחח אותו ועודד את רוחו.

כשהתגייס לצה"ל, הפקיד את הקשר בידי פעיל אחר, שטרם הגיע זמנו להתגייס. אף הוא המשיך בהתמדה להגיע בכל חודש אל האדם.

עבר עוד זמן לא קצר, והפעיל הראשון השתחרר מצה"ל, וקיבל את פקדונו בחזרה. הוא שמח לראות שרוחו של האדם שמחה יותר, והוא מתאושש מן הצער הקשה על פטירת אשתו.

כיום, שני הפעילים שבים לפקוד את ביתו בכל חודש. הם משוחחים איתו, לומדים איתו וגם למדים ממנו.

"אני לומד הרבה מן המפגשים האלה ולא מוכן לוותר עליהם. אנו נוסעים אליו היום, הכנו דף ללימוד לקראת ראש השנה. אני מקבל הרבה, לא פחות ממה שאני יכול לתת". מספר אחד הפעילים. "אני למד ממנו מהי התמודדות עם החיים וקשייהם, מהי שמחה מן הדברים הפשוטים בחיים, מהו ערכו של עמל כפיים".

שתהיה שנה טובה ומתוקה.

אברכי ישיבת חולון רואים את ביתם הפרטי כ"בית יהודי" שמטרתו גם להפיץ אור בסביבתו – בקרב המשפחות החיות יחד איתם באותו בנין.

דוגמא טובה לכך בסיפור שלפנינו, טרי מהשנה.

זוג אברכים מחולון החליט לשתף את הבנין כולו בחוויית ראש השנה. הם תלו שלט "שנה טובה" במעלית ובלונים בכניסה לבנין לכבוד השנה החדשה.

הם סיפרו לזוג קשישים המתגורר בבנין, על רצונם לקיים תקיעת שופר לדיירי הבית. הזוג שמח על הרעיון, והוחלט לקיים את התקיעות בביתם. שלט נתלה והזמין את כל המשפחות לתקיעת שופר בבית הזוג.

ואכן, השכנים נענו לקריאה. הגיעה אשה אחת עם בנה. הגיעה סבתא המתגוררת בבנין, שבאה יחד עם בתה ונכדיה. נראה היה שהם באו אליה במיוחד כדי לזכות לשמוע את קול השופר.

האברך המדובר נשא דברים על מצות תקיעת שופר, ותקע.

הקשישה, בעלת הבית, עמדה ודמעות בעיניה. היא סיפרה שבעלה היה הולך כל השנים לבית כנסת (כל שבת!), עד שחלה לפני כשנתיים. ה' ישלח לו רפואה שלמה.

הנכדים של הסבתא מאד התלהבו מהענין, וניסו לתקוע בשופר בעצמם. אחד מהם אמר שבזמן התקיעות הוא התפלל בלב…

השכנים כולם שמחו מאוד, ושבו ואמרו כמה אור מוסיפה המשפחה לחייהם, כמה תורה ויהדות הם זוכים לקבל בזכותם.

אכן, פתיחה טובה לשנה טובה ומתוקה.

כן, גם אתה יכול. אם אתה גר בבניין (או עם שכנים בכל מקום) אתה יכול להזמין את השכנים לתקיעת שופר, לסוכה, לחלק משלוח מנות, לעשות הדלקת נרות חנוכה לכל הבנין ועוד ועוד.

פעיל הגיע לאחד הישובים בסביבות מעלות. באחד הבתים אמרה לו בעלת הבית שאין היא יכולה לשוחח איתו, מכיון שהיא מטפלת בבן משפחה חולה, ל"ע. כך קרה גם בפעמים הבאות שעבר באותו רחוב. הוא המשיך לפקוד את בית המשפחה, ולדרוש בשלום החולה. באחת הפעמים ביקש הפעיל מבעלת הבית שתאמר לו את שמו של החולה, כדי שיוכלו להתפלל עליו בישיבה. בעלת הבית התרגשה מאוד, נתנה לו את השם, וביקשה שיתפלל גם על בן משפחה נוסף, שנפצע בתאונת דרכים, רח"ל.

לפני ראש השנה התקשר הפעיל לאחל שנה טובה, רפואה שלמה, ולומר כי ידאג שיתפללו לרפואת החולה בישיבה.

בעלת הבית התרגשה מאוד מהשיחה ומתכנה, וברכה ארוכות את הפעיל בשנה טובה ובכל הברכות האמורות בתורה.

אף אנו מצטרפים לאיחולי רפואה שלמה לחולה.

רגישות, התעניינות ותשומת לב יכולים לחולל נפלאות.

הסיפור מתחיל לפני כ-5 שנים. אחד מפעילי "פנים אל פנים" מגיע לבית באחת השכונות במעלות. בעלת הבית מספרת לו שהיתה שמחה לחברה שאיתה היא תוכל לשוחח, לשתף, להתייעץ. סיפור חייה לא פשוט בכלל, וזה יכול לתת לה אור ותקוה בחיים.

הפעיל שמע את דבריה, ופנה לאחד מהאברכים בישיבה בשאלה אם אשתו תוכל ליצור קשר אם אותה אשה. אשתו של האברך הסכימה באופן עקרוני, אלא שזו היתה בדיוק תקופה לחוצה. הפעיל לא ויתר, וחזר אל האברך כעבור כמה חודשים. הוא הצליח לארגן פגישה של האברך ואשתו עם בעלת הבית בביתה, וסוכם על המשך קשר. אלא שאז עמדה אשתו של האברך בפני לידה, ושוב נדחה הקשר.

לבסוף, אחרי מאמצים, תזכורות ו"נדנודים" (מבורכים, כמובן) מצד הפעיל – נוצר קשר קבוע של ביקורים, שיחות טלפון, וחברות אמיצה שנמשכת כבר למעלה מ-4 שנים.

התמדתו ועקשנותו של הפעיל הובילו לקשר קרוב וחזק בין שתי נשים, שדרכיהן לא היו נפגשות לעולם אלמלא "פנים אל פנים".

בהמשך הקשר, התחילה האשה להדליק נרות בכל שבת, והיא מקבלת תזכורת מחברתה לפני הדלקת הנרות.

בזמן מלחמת לבנון השניה שהתה האשה בעיר במרכז הארץ, שבה מתגוררת משפחתו של הפעיל. משנודע לו על כך, על ידי אשת האברך, נפגש איתה שם וסייע לה במה שיכל.

לא לוותר. כולנו רוצים לעשות דברים טובים, צריך רק להזכיר לנו את זה…

אתמול יצאו תלמידי הישיבה לאחד הישובים ליד מעלות. זו יציאה ראשונה של התלמידים החדשים, וב"ה יצאו למעלה מ-80 פעילים, חלקם למשפחות שהם כבר בקשר איתן, וחלקם למשפחות שטרם בקרו אצלן.

שני פעילים דפקו על דלת אחד הבתים, וכשנשאלו "מי שם", ענו שהם תלמידי ישיבת הסדר מעלות, והם מעוניינים לשוחח. בעלת הבית סרבה להכניסם לביתה, והם המשיכו הלאה, למשפחה אחרת.

בעלת הבית, ששהתה לבד, חששה. בתקופה האחרונה היו פריצות רבות בישוב, ושמא אלו הם פורצים נוספים. היא הסתכלה עליהם מהחלון, וקראה להם לעזוב את המקום. הם הסבירו לה שהם לא עושים שום דבר רע, אך היא סרבה לשמוע והזמינה משטרה. השוטר שהגיע תחקר את הפעילים, ולאחר דין ודברים קצר הורה להם לעזוב את האזור. הם חזרו לתחנה והמתינו להסעה חזרה לישיבה.

הסיפור התפרסם בין הפעילים הרבים שסבבו אותה שעה בישוב, ושנים מהם החליטו לעשות מעשה. לא יתכן, כך חשבו, שאשה זו תכעס עלינו, על לא עוול בכפינו. הם החליטו לבוא אליה, לשוחח איתה ולהסביר לה על הפעילות.

כשהגיעו אליה, היתה האשה עדיין כעוסה מאוד. "אני יודעת מה זה דתיים, אני יודעת מה אתם חושבים עלינו, אנחנו לא יהודים בשבילכם, לא רוצה לדבר אתכם, לא רוצה שתחזירו אותי בתשובה, אתם רק רוצים כסף…".

שיחה ארוכה עברה, והאשה עדיין לא מקבלת את העובדה שהם בסך הכל רוצים לדבר, לשוחח ולחבר את עם ישראל.

"למה צריך כשרות, אתם יודעים?" שאלה אותם תוך כדי השיחה.

"לא, אנחנו לא יודעים, אנחנו יכולים לברר".

"איך אתם לומדים בישיבה ולא יודעים?" שאלה האשה, וחשדה התגבר.

החבר'ה הסבירו לה שהם לומדים ולא יודעים הכל, והיא תחקרה אותם על הישיבה. אחד השמות שהם הזכירו מבין מנהלי הישיבה הוא מכר של האשה. אז הבינה האשה כי הם דוברי אמת, ושינתה את טעמה.

המשך השיחה היה נעים. הם שוחחו על דת ועל דתיים, על הקשר וחוסר הקשר בין חלקי העם.

בסוף השיחה הבטיחו לה הפעילים, שאחר שתברר שהם "בסדר", הם יבואו אליה שוב, וישמרו איתה על קשר. אולי כך יוכלו לחבר בין חלקי העם, ולהסיר לפחות חלק מן החומה הבצורה המפרידה בינינו.

עוד קשר המשך נולד, לאחר חבלי לידה קשים במיוחד…

אהבת ישראל, אמונה בחשיבות הפעילות, הארת פנים – אלו הם המפתחות להצלחה.

הגענו אל הבית. "אנחנו מ"פנים אל פנים", ואנחנו מדברים עם אנשים על המצב במדינה, בעם". בעל הבית הנהן בראשו, ואנו נכנסנו אל הבית.

התיישבנו על הספה. היתה שתיקה קצרה, ואז אמר בעל הבית ביובש: "כן".

היינו נבוכים. הרי כבר הסברנו מי אנו ומה אנו רוצים. הרגשנו שהוא הוציא לנו את כל הרוח מהמפרשים, אך התגברנו, נשמנו עמוק והסברנו שוב: "אנחנו מ"פנים אל פנים", אנחנו עוברים בבתים ומדברים עם אנשים, מתחברים, מכירים".

שוב שתיקה קצרה, ואז אמר בעל הבית ביובש: "על מה אתם רוצים לדבר".

הנה, עוד פגישה גרועה, אמרתי לעצמי. איך אנחנו יוצאים באלגנטיות מהבית הזה, ומהאדם המייבש הזה שלא רוצה לדבר?

שוב התגברנו, ואמרנו שאנחנו רוצים לדבר על המצב בעם ובמדינה. התחלנו לדבר והתגלגלנו מנושא לנושא, והגענו לנושא הצבא. האם יש היום ירידה במוטיבציה, האם פעם היתה רוח התנדבות גדולה יותר.

"מה דעתך", שאלנו.

"אני אגיד לכם מה דעתי". פתח האיש, ולא סגר את פיו במשך חצי שעה. הוא הסביר לנו על הצבא, ועל המוטיבציה, ועל הסיבות לכך שהמילואים לא דופקים כמו שצריך, והמבצעים לא מצליחים ועוד ועוד. כאילו סכר נפתח, ושטף החוצה מה שהיה אצור בלבו במשך זמן רב. לא שתק האיש, ולא נתן לנו להשחיל מילה, עד שהגיע זמן קריאת שמע של ערבית, והיינו צריכים לחזור לישיבה…

כך התברר לנו, שהאיש הזה בכלל לא יבש, ורק היינו צריכים למצוא את הנתיב המתאים ללבו.

סיפור מרגש שקיבלנו מאחד הקוראים, ואנו מביאים אותו בפניכם:

הרגע סיימתי שיחת טלפון מעניינת, ואני רוצה לשתף אתכם בה.

מטלפן אלי בחור בשם גיא (שם בדוי), ומזכיר לי אירוע שהיה לפני כשבע שנים. לקח לי זמן להיזכר…

באותה תקופה עשיתי מילואים בבסיס סודי ביותר אי שם בארץ. הייתי עם נעלי צנחנים, כיון ששם התחלתי את השירות הסדיר, והדבר כנראה משך אלי את תשומת לבו של טבח צעיר שעבד בסיס. הוא התעניין בי – היכן שירתתי וכו', וסיפר לי בכאב שהוא גם היה בצנחנים ונפל משום מה. הוא חלם שיהיו לו כנפי צניחה, ולא זכה… ניסיתי לעודד אותו אך ראיתי שזה עדיין לא זה…

הוא סיים את השבוע שלו וכמנהג טבחים נעלם לשבוע. ידעתי ששוב לא אפגוש אותו, כיון שבסוף השבוע הבא סיימתי את השירות. לכן כתבתי לו מכתב עידוד, על הדברים החשובים באמת בחיים, על כך שכנפי הצניחה של עם ישראל הם התפילין, וכו' וכו'… הזמנתי אותו להתקשר אלי מתי שירצה…

את המכתב הפקדתי בידי מישהו מהבסיס, אני כבר לא זוכר למי בדיוק, והוא אכן הגיע לידו – ליעדו…

מאז לא שמעתי ממנו דבר.

כרגע הוא התקשר אלי ואמר לי "זוכר?…".

סיפר לי שמאז עברו עליו הרבה גלגולים, חזר בתשובה, נסע לארה"ב, למד שם בישיבה במונסי, נחלש והתחזק חליפות.

כעת חזר לארץ, וכשסידר את חפציו וראה את הטלפון שלי על המכתב, רצה לשתף אותי בתהליך שעבר ו"לשמח אותי" כלשונו…

כמובן ששמחתי מאד לשמוע והצעתי לו את המשך הקשר –

אך יותר מזה נדהמתי – עד כמה הדבר היה משמעותי עבורו. עד מתי הוא עוד שמר את המכתב, זכר אותי, וראה בי כתובת.

ללמדנו – שקשה להעריך את גודל העשייה, וגם אם בעינינו זה שולי וקטן – עבור הצד השני זה לפעמים מחיה ממש…

לעולם יעשה אדם מצוה בלב שמח, כל מעשה קטן יכול לשנות את העולם.

לאחרונה פתחנו אזור חדש במעלות שאליו הולכים הפעילים. מספר אחד הפעילים:

קיבלנו רשימת כתובות בשכונה. קצת התברברנו, וכשמצאנו את הבתים שאליהם שלחו אותנו, לא הצלחנו להיכנס. כאן עסוקים ושם זה אברך מהישיבה…

התקשרנו ל"חמ"ל", כדי לקבל כתובות חדשות. קיבלנו רשימת כתובות, והתחלנו לעבור.

באחד הבתים היה חושך. דפקנו בדלת, ופתחה לנו אשה, שפניה הביעו יאוש ודכאון. התפלאנו למראה האשה הגרה בבית חשוך, ועוד טרם סיימנו להסביר מי אנו ומה אנו רוצים – סימנה לנו האשה בידיה כי היא אינה מעוניינת. יצאנו מן הבית, עדיין המומים מהחושך והדכאון ששררו בו.

הבטנו כה וכה, "ויהי אור". ראינו "בירה דולקת", בית מואר. דפקנו בדלת ופתחה לנו אשה, ששמחה להכניסנו לביתה.

ישבנו ושוחחנו למעלה משעה. עליה ועל משפחתה, על ההתמודדויות הקשות שעברו בני משפחתה, ועל האמונה הגדולה שהם מגלים. חשבנו, ואמרנו זאת, שאנו מרגישים קטנים אל מול גילויי האמונה שהיא מספרת לנו עליהם.

השיחה המשיכה, אל פוליטיקה, אל מוסד השידוכים בציבור הדתי ואל עוד מגוון נושאים. היתה שיחה מעניינת, וקבענו לבוא שוב, בעוד חודש, כשיגיע הסבב שוב לשכונה זו.

אנחנו בטוחים שיהיה מעניין. אנחנו בטוחים שנקבל מהמפגש הזה לא פחות ממה שנוכל לתת.

עוד מפגש. שגרה של מעשים קטנים שמצטרפים לאור גדול.

בוגר הישיבה שלח לנו את סיפורה של אחת המשפחות שהוא היה איתם בקשר במסגרת "פנים אל פנים":

באחת הפעמים בהם עשינו "פנים אל פנים" במושב סמוך למעלות, לא הצלחנו להכנס למשפחות. רק לקראת סוף הערב הצלחנו סוף סוף להיכנס למשפחה ויצא לנו לדבר עם בעלי הבית על נושאים מאוד משמעותיים.

בסוף השיחה נזכרה אם הבית לספר, שלפני מספר שבועות היא הלכה ברחוב במעלות ואוטו עמוס בספרים נסע על ידה. לפתע גילתה האשה כי מהרכב נפל ספר. היא רצה, הרימה את הספר וצעקה לבעל הרכב, אך ללא הועיל. הספר מאז היה אצלה בבית והאשה לא ידעה מה לעשות איתו וכיצד להכריז.

היא פנתה אלינו באותה הזדמנות כדי שננסה להשיב את הספר לבעליו. התברר לנו שזו היתה גמרא מהדורת שוטנשטיין מהודרת.

בעוונותינו, גם אנחנו שכחנו לטפל בספר. לאחר תקופה נזכרנו, והתחלנו לתלות מודעות במעלות על הגמרא.

עוד באותו היום פנה אלינו בעל הספר ובא ליטול את אבידתו.

אז גם גילינו שיש השגחה פרטית, ואין שום ביקור משפחתי מיותר. וגם שכדאי להכריז על אבידות כי בסוף מוצאים את בעליהם…

זכינו בקשר עם משפחה, וגם במצוה.

זוג פעילים הגיע למשפחה צעירה – הורים ושלושה ילדים (בני 7, 3, 2). הם שוחחו שיחה נעימה – מה זה ישיבה, מה עושים שם וכדומה. המשפחה רצתה להמשיך את הקשר. סוכם, שהפעילים יגיעו כבר בשבוע הבא, למרות שבסבב היציאות של "פנים אל פנים" מגיעים לאותו מקום רק כעבור חודש.

ואכן, כעבוד שבוע הם נסעו אל הישוב בו גרה המשפחה (הנסיעה במימון "פנים אל פנים", כמובן), והביאו איתם שי לילדים מאת "פנים אל פנים" – נרות בצורת סביבון. הם שיחקו עם הילדים ושוחחו עם האם, והיה מוצלח מאוד.

כשהסבירו לילדים מה הם עושים בישיבה, אמר הבן: כשאהיה גדול אלמד בישיבה. אמרה לו האם: כן, כשאתה תהיה גדול תוכל לבחור את הדרך שלך…

האם ביקשה שיבואו שוב בשבוע הבא, והם סיכמו לבוא שוב ולבנות עם הילדים חנוכיות לקראת החנוכה. כמובן שהם גם ילמדו אותם איך מדליקים נרות, מה מברכים ולמה בכלל מדליקים נרות בחנוכה. האם בקשה מהם שכשהם באים – יביאו איתם סידור, וילמדו אותה כמה תפילות בסיסיות, היא רוצה להתחיל להתפלל. אילולא פעילים אלו, נראה שרצונה להתפלל היה נשאר חתום, ואולי היא אפילו לא היתה מודעת לו. המפגש איתם העיר בקרבה את הנקודה היהודית, ובע"ה היא עוד תהפוך ללהבה גדולה.

"הנשמה היא תמיד מתפללת", אמר הרב קוק. רק צריך לתת לה סידור…

לקראת חג החנוכה אנו מביאים סיפור שיכול לתת רעיון לרבים מאיתנו, כיצד להפיץ את האור הקטן-גדול.

מספר אברך בישיבת חולון:

בחנוכה הזמנו את כל השכנים להדלקת נר ראשון חגיגית. באו כמה חבר'ה מהישיבה עם כלי נגינה וסופגניות.

הגיעה השכנה ממול, שרצתה גם היא להדליק נרות חנכוה באותו מעמד, ואכן מהיום השני הדליקה בכל יום את נרות החנוכה.

הגיעו גם זוג קשישים מסורתיים המתגוררים בבנין.

אחת המשפחות בבניין עשתה שיפוצים ולכן גרו אצל הסבתא. בכל זאת, האמא וילדיה באו במיוחד לכבוד ההדלקה.

שכנה נוספת יצאה מוקדם מהעבודה כדי להגיע בזמן (היא אחרה אבל העיקר הכוונה…).

ביום נוסף הצטרפו אלינו, חוץ מהשכנה ממול, גם סבתא ונכדה מלמעלה.

כשסיימנו את ההדלקה באחד הימים הגיעה משפחה שלא יכלה לבוא ביום הראשון. הם סיפרו כמה הם מתלהבים ושמחים על הרעיון של הדלקת נרות משותפת לכל דרי הבנין. הם הודו לנו על כך שאנו מוסיפים שמחה ואחדות בבנין (למה אחדות? נראה לי שבזכות ההדלקה השכנים פגשו אחד את השני וזה יוצר אחדות וקרבה…).

מעשה קטן ופשוט, שמתלווה להדלקת הנרות שאנו עושים ממילא, מביא איתו כל כך הרבה אור.

זוג פעילים הגיע למשפחה בישוב סמוך למעלות. משפחה נחמדה, חילונית קלאסית, ערכית, שמאלנית פלוס, חמשה ילדים.

במהלך השנה ניהלו שיחות נעימות, הכירו יותר טוב איש את רעהו, והגיע הזמן להיפרד – הפעילים מתגייסים לצה"ל בשעטו"מ. בפגישה האחרונה הגיעו לדבר על קיום המצוות והפרטים הקטנים, והתפתח ויכוח נוקב, כשכל צד מברר ומחדד את עמדתו. הם נפרדו לשלום, אך הקשר המשיך.

הפעילים מצאו מחליפים, שהמשיכו את הקשר עם המשפחה. השיחות הראשונות היו נעימות, היכרות, החלפת דעות וכדומה. באחת הפעמים האחרונות הגיעו לדבר על הקפאת הבניה ביש"ע. בעל הבית, אדם אינטליגנטי, שטח את עמדתו בצורה רחבה ומנומקת, והסביר להם מדוע הוא מתנגד בכלל להתיישבות ביש"ע. קשה היה להכניס מילים לתוך דבריו, והפגישה הסתיימה לפני שהפעילים הספיקו להביע את עמדתם בצורה ברורה. הם יצטרכו להתכונן לקראת הפעם הבאה. גם אם לא ישכנעו, הרי שכך אפשר ליצור הבנה, ולהסיר כמה מן המחיצות המפרידות בין אנשים בישראל.

אחד מן הפעילים חזר הביתה מן הישיבה במוצאי יום כפור. הוא עולה על טרמפ עם חבר שלו, ומתחילים לדבר. "טיילתם באזור, הא?", שואל הנהג, בחור צעיר, למראה התיקים שלהם.

"לא, אנחנו חוזרים מיום כפור בישיבה". "אה, נכון, יום כפור, שכחתי…", התנצל הנהג. "איפה אתם לומדים?".

"בישיבת הסדר מעלות". "אה, להורים שלי באים מידי פעם שני חבר'ה מהישיבה, יושבים, מדברים. הם מאוד נהנים מזה. אולי אתם מכירים, אחד מהם ג'ינג'י".

הפעיל המדובר הוא בחור ג'ינג'י (הנהג לא שם לב לכך בגלל החושך), והוא הבין שלפניו בנה של המשפחה איתה הוא שומר על קשר. בעקבות ההיכרות המעמיקה עם המשפחה, הוא ידע לשאול את הנהג: "אז אתה דביר? היית בשייטת, נכון? ואתה עובד בבנק, לא?" (הפרטים בדויים).

הנהג כמעט בלע את לשונו – "איך אתה יודע?".

"מה זאת אומרת איך, אני כל חודש אצל ההורים שלך, שומע עדכונים על מצבך. הנה, תראה, אני אפילו ג'ינג'י…".

כדי לדבר עם בעל הבית על ההתיישבות ביש"ע, לא צריך הפגנות, אפשר פשוט לבוא אליו הביתה, ולהסביר.

תלמיד ישיבת מעלות התגייס לצבא. לקראת שחרורו, הוא גילה שיש לו זמן. הוא החליט לנצל חלק מן הזמן הפנוי שלו לפעילות "פנים אל פנים" במקום מגוריו במרכז הארץ. יחד עם חבר, תלמיד ישיבה אחרת, החלו לפקוד בתים באזור מגוריהם, ויצרו קשר עם אדם אחד. כשהגיע התלמיד לישיבה, ביקש, וקיבל כמובן, חומר שיכול לסייע לו בפעילות. דפים לפרשת שבוע ולמועדים, חומרי הסברה מסוגים שונים, שי לחלק לבעלי הבית – דבר שמקל מאוד על הכניסה הראשונית לבית ושובר מחיצות.

לקראת חנוכה, לקח התלמיד כמה חוברות שמסבירות על חנוכה בשפה שוה לכל נפש, ויצא שוב לסבב נוסף של ביקורים.

הוא שב אל האדם שאיתו יצר קשר בפעם שעברה, והם שוחחו ארוכות על הבחירה החופשית – האם לאדם שנולד בבית דתי יש בחירה חופשית? על כיבוד הורים – למה אתה בא אלי במקום לעזור לאמא לקראת אירוע משפחתי? על היחס בין כמות הספרים על שבת, לכמות הספרים על כיבוד הורים, ועוד.

בפעם אחרת – אף היא בחנוכה – הגיעו התלמיד וחבר נוסף לביתה של קשישה, אלמנה. היא שמחה לספר להם על בעלה ז"ל, ולשפוך את לבה. היא הקדימה ואמרה שהיא ניצולת שואה, אך היא אינה מדברת על הנושא. להפתעתם, היא סיפרה להם בכל זאת על נוראות השואה, על שהותה במחנה אושוויץ ועוד. כשיש מי שמקשיב – קל יותר לדבר. "עולם חסד יבנה".

אצל משפחה אחרת התברר שהאמא גדלה בבית דתי, התרחקה, וכעת שמחה לשמוע ולדבר.

עכשיו כבר ברור לו ולחבריו שזו הולכת להיות קביעות. כשהם יהיו בבית – הם ימשיכו לשמור על קשר עם המשפחות. את המנגינה הזו הם כבר לא יכולים להפסיק.

אתה רוצה לקדם את עם ישראל? להוסיף אור? הדרך פשוטה. מליוני יהודים מחכים לך בביתם. אין צורך בארגונים ובתכנונים. רק תדפוק על הדלת. אנחנו נשמח לעזור לכל מי שמעוניין.

כאשר הפעילים מגיעים לאחד הישובים באזור מעלות, יש מהם שמשוחחים עם הנוער, היושבים ב"כיכר העיר". כך נוצר קשר עם רכזת הנוער, "הקומונרית" של תנועת בני המושבים באותו מקום. הפעילים הציעו לה לעשות פעילויות משותפות, והוחלט שבמסיבת חנוכה ישתתפו פעילי "פנים אל פנים". החבר'ה של הישוב דאגו, כמובן, לכיבוד, סופגניות וקריוקי, כמיטב המסורת, והחבר'ה מהישיבה דאגו לתוכן יהודי למסיבה.

הארוע נפתח בהצגה, שהעבירה את המסרים של חנוכה ושל אחדות ישראל, והיתה מוצלחת מאוד.

לאחר מכן נערכה הדלקת נרות, שלוותה בהסבר על מצוה זו – למה מדליקים ומה עושים כאן בדיוק.

בהמשך נערך משחק חביב, שתרם אף הוא להעמקת התכנים שחנוכה נושא בקרבו, נוגנו ושרו שירי חנוכה, ולבסוף, איך לא, קריוקי.

תוך כדי המסיבה נוצרו קשרים בין הפעילים של "פנים אל פנים" ובין בני נוער מהישוב. הם החליפו ביניהם מספרי טלפון, ובפעם הבאה שנגיע לאותו מקום – הם יקבעו איתם, ויעמיקו את הקשר בפגישה נוספת.

אנו מקוים שהקשרים שנוצרו במסיבה זו ישמרו ויעמיקו לאורך זמן.

עוד פעילות מוצלחת, שמוסיפה אור לכבוד חג החנוכה.

שני פעילים קיבלו כתובת של אשה משכילה באחד הישובים סמוך למעלות.

השיחה התנהלה במטבח, כיון שבעלת הבית היתה עסוקה בהכנות לסעודת ראש השנה האזרחית, ל"ע. השיחה עסקה הרבה בהתעקשות של היהדות על מצוות מעשיות קטנוניות. הבן שלה הביא חברים מהצבא הביתה, ואחד מהם, דתי, היה צריך ליטול ידיים, וחיפש כלי דווקא. "מה רע במים עם סבון", היא תהתה. הפעילים התחילו להסביר את הענין, ובפעם הבאה שיבואו אליה, ימשיכו לדון בנושא.

בהמשך הגיע חבר של בעלת הבית, לכבוד הסעודה. "למה אתם רוצים שנהיה כמוכם, אולי אתם תהיו כמונו?", הוא שאל את הפעילים.

"מי ביקש ממך להיות כמונו?", התפלאו הפעילים בתגובה.

"אם כך, למה בכלל באתם אלינו"?

"אנחנו עם אחד, וחשוב לנו להכיר אחד את השני. אנחנו בטוחים שיש לנו מה לקבל מכם, כמו שאתם יכולים לקבל מאיתנו", הסבירו הפעילים.

"נכון, הרי ההבדלים בינינו הם די קטנים, ויש לנו הרבה יותר משותף ממפריד".

"האמת היא", הוסיפה בעלת הבית, "שעד שהכרתי אתכם חשבתי שכל הדתיים אותו דבר, חרדים, דתיים, כולם היו רחוקים ממני באותה מידה. עכשיו אני מבינה שזה לא כך, ויש לנו הרבה על מה לדבר יחד".

עוד צעד בדרך לאחדות בעם ישראל.

הפעם, במקום לספר סיפור, נשתף אתכם בדו"ח על הפעילות האחרונה, שהתקיימה לפני שבוע.

יצאו כ-50 פעילים, לאחד הישובים ליד מעלות. כעשרה זוגות של פעילים הלכו ל"קשרי המשך" – הם הלכו למשפחות שהן כבר בקשר איתן מהפעמים הקודמות שבהן היינו בישוב זה, והמשיכו להעמיק את הקשר, לשוחח, ללמוד, לשאול ולהקשיב. עוד כמה זוגות עברו בבתים שבהם עדיין לא היינו, וחלקם יצרו קשרים חדשים, שאותם הם ימשיכו בפעמים הבאות, בע"ה. לכמה זוגות של פעילים היו סיפורים מעניינים במיוחד.

א. זוג פעילים הגיע לבית של אדם כבן 60. הוא הגדיר את עצמו כ"זורם", ולהפתעתם, הוא סיפר להם שהוא בודהיסט, והוא מאמין ש"הדרך לאמת היא שאין אמת". הם שוחחו על משמעות החיים על פי היהדות, ובעל הבית אף נתן לפעילים שי – ספר על הבודהיזם…

ב. זוג פעילים שוחח עם אשה שהיתה עסוקה בהכנות לסעודת החג, ל"ע. השיחה עסקה בטעמי המצוות ובצורך בפרטים הקטנים. לבסוף, סיפרה להם האשה שהם שינו לה את הסתכלותה על דתיים – בזכותם היא יודעת שהדתיים הם גם בני אדם…

ג. מייסד הישוב שאליו יצאו הפעילים זכה לארח בביתו שני פעילים. הוא סיפר להם על תולדות הישוב, ועל המתח בין דתיים לחילוניים שמלוה את הישוב במהלך השנים.

ד. זוג פעילים דפק על דלת אחד הבתים. הדלת נפתחה, ובעל הבית, אדם קשיש למדי, הזעיף פניו: "לכו מכאן, אני לא רוצה בכלל קשר איתכם". הפעילים יצאו מן הבית, ובדקו ברשימת הכתובות לאן ללכת עכשיו. עודם מתמהמהים, ובעל הבית יצא אליהם. טרם הספיקו להתנצל ולהסביר, פנה אליהם בעל הבית ובטון זועף אמר להם: "שלא תחשבו שאני שונא דתיים, יש לי אפילו שני חברים דתיים". הוא הסביר להם למה הוא זועף כל כך, ותוך כדי דיבור הוא התרכך. השיחה נמשכה, בסמוך לדלת, ולבסוף סוכם, למרבה ההפתעה, שהפעילים יבואו לאותו אדם בפעמים הבאות שבהם יפקדו את הישוב. כנראה, הוא בכל זאת רוצה קשר…

ה. זוג פעילים הגיע לבית, ובעלת הבית הראתה להם בעליית הגג את תיאטרון הבובות שהיא יוצרת. היא סיפרה להם שהיא מאמינה בקב"ה, אבל לדעתה הוא "לא נמצא בפרטים". במהלך השיחה היא שמחה מאוד ללמוד דברים חדשים, והתרגשה לשמוע ש"העולם" זה מלשון "העלם". כאות תודה, קיבלו הפעילים כרטיס מתנה להצגה הבאה שהיא עורכת. חבל שההצגה מתקיימת בשבת…

ו. אדם ישיש קיבל את הפעילים בסבר פנים יפות, וסיפר להם שהוא בשירות האומה עוד מגיל 12, אז התגייס להגנה. בהמשך הוא היה בשירות סדיר בצה"ל, עבר כמה מלחמות ומבצעים, וכשהגיע לגיל הפרישה, המשיך לשרת במילואים. את יום ההולדת השבעים (70!) שלו, הוא חגג במילואים… הוא כתב ספר על קורות חייו, וכשהציעו הפעילים להמשיך את הקשר, הסכים בתנאי שעד לפעם הבאה הם יקראו את הספר שלו. זה כרטיס הכניסה לבית…

ז. הפתעה קשה חיכתה לזוג פעילים. בבית שאליו נכנסו התגוררו אם ובנה. הבן, לאחר תיכון ולפני גיוס, סיפר להם קצת על עצמו, סיפור קשה. חלק גדול מאוד מזמנו הוא יושב מול המחשב, משחק משחקים ומשוחח עם אנשים וירטואליים ברשת. בעצם, הוא חי בעולם וירטואלי לחלוטין. אין לו חברים בשר ודם, והוא מציג את עצמו בדמות וירטואלית שרחוקה מהאמת. בפועל, הוא בודד מאוד. כבר ארבעה שבועות הוא לא יצא מהבית! כבר שבועיים לא שוחח עם אדם בטלפון! רק הוא והמחשב. הפעילים נחרדו לשמע הסיפור, ובתור עזרה ראשונה יצאו איתו החוצה, לראות את אור השמש… בהמשך, שוחחו איתו על מצבו הקשה, ויחד איתו בנו תכנית לחזרה לחיים – מתי לקום בבוקר, כיצד למלא את היום בפעילות. הם שומרים איתו על קשר טלפוני, וגם יבואו לבקר עוד פעם בהמשך. הצלת נפשות כפשוטו.

יציאה אחת, אורות רבים. גם אתה יכול! נשמח לסייע לך לקיים פעילות כזו ליד הבית שלך…

אברך מישיבת מעלות נסע לאחרונה ברכבת, מנהריה לתל אביב. בדרך חשב לעצמו: אני לא שותף לפעילות "פנים אל פנים" ביום יום, אז לפחות ברכבת אעשה משהו בענין. הוא התיישב, ולידו ישב אדם, שאיננו חובש כיפה. הוא התחיל להיכנס עמו בדברים: לאן אתה נוסע, במה אתה עוסק. "ובמה אתה עוסק?", שאל אותו האיש. "אני בישיבת הסדר", השיב.

– מה זו ישיבת הסדר? שאל האיש, וקיבל הסבר מה עושים בישיבה, ומה לומדים. הוא התפעל לשמוע שכל היום לומדים תורה.

"האמת היא", אמר, "שאני בתהליך התחזקות. התחלתי לשמור שבת לאחרונה, והייתי מאוד רוצה ללמוד עוד".

בהמשך השיחה שאל: "תגיד, אתה מתפלל כל יום?". "כן", ענה האברך. "זה פעמיים, בבוקר ובערב, נכון?", "נכון, אבל עוד פעם אחת בצהריים. יש שלוש תפילות ביום".

האברך הציע לו, כחלק מההתחזקות שהוא נמצא בה, להתחיל להניח תפילין.

"כן", נזכר האיש, "פעמיים בחיי הנחתי תפילין כשהציעו לי ברחוב להניח. זה דווקא מוצא חן בעיני. זה גם פעמיים, בבוקר ובערב, נכון?", "דווקא לא, תפילין מניחים רק בבוקר", אמר האברך, והסביר לו מעט על הנחת תפילין.

התברר להם, שהורי האברך גרים בשכנות אליו, ולכן הציע האברך שכשהוא נמצא אצל ההורים, יקבעו וילמדו יחד. "אתה יכול להגיע ברגל לבית כנסת פלוני?", שאל האברך. "כן, זה חצי שעה הליכה ברגל". הוא כבר חשב לבטל את ההצעה, אבל האיש אמר לו שזה חשוב לו, והוא מוכן ללכת ברגל חצי שעה בשביל ללמוד.

הם כבר קבעו ללמוד בקרוב, וכבר שוחחו בטלפון בינתיים, כדי לסגור את זה סופית. עוד יהודי זוכה להכיר את הנשמה שבקרבו.

לא לשכוח אחים ברכבת. גם נסיעה פשוטה יכולה להוליד דברים גדולים.

לא קל להיכנס לבתים. אשים רבים אינם מבינים "מאיפה נפלו עליהם" שני החבר'ה שעומדים בפתח, ובקלות רבה הם אומרים "לא עכשיו", ואולי גם אחר כך לא.

הנסיון לימד אותנו, שאם הפעילים באים עם שי ביד, אפילו קטן, ומעניקים אותו למשפחה – גם כשהתשובה היא "לא!" – זה יכול לפתוח דלתות ולבבות.

לאחרונה הוצאנו מגנט חדש של "ברכת הבית", שנכתבה על ידי הרב ויצמן, כדי לחלק למשפחות. סיפור קטן בהקשר זה.

יום חמישי האחרון היה יום קר. קר מאוד אפילו. בלילה היה עוד יותר קרררר. הפעילים הסתובבו בבתי הישוב רועדים מקור, מתפללים למישהו שיתפתח להם את הדלת.

כשעלו הפעילים לאוטובוס וקיבלו את המגנטים החדשים, העיר מישהו – עוד פעם "ברכת הבית"? עד שהצלחנו לסיים את החבילה הקודמת – הדפסתם מהדורה חדשה?

ובכן, שני פעילים דפקו על דלת אחד הבתים. בעלת הבית לא ששה כל כך להכניסם לביתה. הם כבר כמעט יצאו לחפש בתים אחרים ברשימה, כשלפתע צדה עינו של אחד מהם מגנט ועליו ברכת הבית – שקיבלה האשה לפני 3 שנים מפעילי "פנים אל פנים". הוא שלף את השי ואמר: "יש לנו כאן משהו חדש מ'פנים אל פנים'". זהו. הקרח נשבר והם נכנסו פנימה.

בעלת הבית, שזהו כמעט הקשר היחיד שלה ליהדות, שוחחה איתם שיחה ארוכה, והם קבעו להיפגש עוד פעם. קשר חדש נוצר.

כאשר אנחנו שמחים לתת – יש מי שגם שמח לקבל ולהיפתח.

זוג פעילים נכנס לבית במרכז מעלות. זוהי שכונה של "בלוקים", שבכל אחד כמה וכמה כניסות ובכל כניסה כמה וכמה דירות. הבתים של פעם.

באחת הדירות מתגוררת סבתא, עם בתה ונכדיה. השיחה איתם הותירה את הפעילים עם הרבה חומר למחשבה.

משפחה פשוטה מאוד. בית פשוט. אנשים פשוטים. ואיזו עוצמה של אמונה.

למרות שהבת הולכת עם מכנסיים, היא שומרת על צניעות. "אבא שלי לא ראה לעולם את הרגל שלי, והבת שלי, שנמצאת בצבא – לא תתפוס אותה אפילו בטעות עם בגדים לא צנועים".

כשהייתי ילדה, מספרת הבת, שוחחתי עם החונכת שלי, והסברתי לה למה היא צריכה להאמין בה'. הקב"ה שומר עליך ונותן לך כל כך הרבה – איזו זכות יש לך לא להאמין בו?! החונכת השתכנעה…

כך גם היא הסבירה לאחד מנערי השכונה, שסיפר לה שפעם נפל – מתוך שכרות – במועדון, והיה בסכנה גדולה. הקב"ה הציל אותך – אין לך זכות לא לשמוע בקולו. בכלל, הן מקרבות את נערי השכונה, ולכן הן הציעו שהפעילים יבואו אליהם וישוחחו עם הנוער על תורה ואמונה. הן כבר ידאגו לאסוף את החבר'ה.

בשבת הן לא מעשנות. חברה שלהן, שעברה טראומה קשה, השתכנעה על ידן להפסיק לעשן בשבת "רק לשנה אחת", ומאז כבר זמן רב היא לא מעשנת בשבת.

בצד ישב אדם מבוגר, שותק. הן הסבירו שהחבר'ה לועגים לו, ולכן הם מביאות אותו אליהן הביתה, לחסוך ממנו את אי הנעימות. כך הן גם שומרות שלא יציעו לו סיגריה בשבת…

בתשעה באב, היא מספרת, הילדים שלה ישנים על אבנים, זכר לחורבן בית המקדש.

אנשים פשוטים, כך זה נראה כלפי חוץ. פשטות עם עוצמה של אמונה עמוקה ורצון גדול לקיום מצוות, בפשטות.

כשאתה הולך ל"פנים אל פנים" אתה לא רק מדבר ומשכנע. יש לך גם הרבה מה ללמוד.

באחד הישובים שליד מעלות, אליו יוצאים הפעילים מידי כחודש, נוצר קשר עם רכז הנוער של הישוב. לאחר פעילות חנוכה מוצלחת, הוחלט לקיים פעילות גם לכבוד פורים. סוכם על פעילות לילדי בית הספר, שהתקיימה אתמול.

הגיעו קרוב ל-30 ילדים. הם זכו בהצגה מאלפת מאת הפעילים, שסיפרה להם את סיפור המגילה ואת עניינו של פורים בצורה משעשעת.

בהמשך נערך חידון נושא פרסים. ואחד הפעילים סיפר על פורים ומשמעותו. הילדים נהנו מאוד, למדו (אולי לראשונה בחייהם) מהו באמת פורים ולמה הוא מגיע רק פעם בשנה.

הדואג לדורות מחנך נפשות. פורים שמח.

דילוג לתוכן