לחיות עם פרשת השבוע – למה הנ' הפוכה?

הרב יהושע ויצמן
ט״ז בסיון ה׳תשע״ח
 
30/05/2018

פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – בהעלותך – למה הנ' הפוכה?

פרשת בהעלותך מיוחדת מכל פרשיות התורה, ויש לכך ביטוי גם בצורה החיצונית.
בגמרא אמרו (שבת קט"ו ע"ב):

תנו רבנן, "ויהי בנסע הארון ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה… מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו… דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן (משלי ט'): "חצבה עמודיה שבעה", אלו שבעה ספרי תורה.

הגמרא מתייחסת לשני פסוקים בפרשה (במדבר י', ל"ה-ל"ו):

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל.

שני פסוקים אלו מהווים ספר בפני עצמו, ולכן יש בתורה שבעה ספרים: א. בראשית, ב. שמות, ג. ויקרא, ד. במדבר עד "ויהי בנסע הארון", ה. "ויהי בנסע הארון", ו. המשך ספר במדבר. ז. דברים.

יש לכך משמעות הלכתית, לענין הצלת ספר תורה מפני הדליקה בשבת, כפי שמובא בברייתא בגמרא (שבת קט"ו ע"ב):

ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת "ויהי בנסע הארון", מצילין, ואם לאו אין מצילין.

בכתיבת ספר תורה כותבים שני "נונים הפוכים" – האחד לפני פרשת "ויהי בנסוע", והאחד אחריה. כך מסמנים שזהו ספר בפני עצמו. ניתן להבין שה"נונים ההפוכים" הם סימן ולא סיבה. משום שזה ספר בפני עצמו – עשו לו "נונים הפוכים" משני צידיו. לא ה"נונים ההפוכים" עושים זאת לספר בפני עצמו, אלא משמעות הדברים.

ננסה להבין מדוע דוקא אותיות נ', מדוע הן הפוכות, ומדוע מוגדר ספר במדבר כ"שלושה ספרים".

נתחיל מחלוקת ספר במדבר לשלושה ספרים.
החלוקה של ספר במדבר בולטת מאוד. תחילת ספר במדבר מתארת את הליכתו של עם ישראל במדבר בצורה מרוממת – החלוקה לדגלים, סידור הדגלים סביב המשכן, החצוצרות לתפקידיהן השונים – עם ישראל נמצא בסדר מיוחד ומרומם מאוד.
ומיד אחרי פרשת "ויהי בנסע", אנחנו מתחילים לקרוא על הבעיות: "ויהי העם כמתאוננים", קברות התאוה, חטא המרגלים, חטא קרח ועוד ועוד.
יש כאן שני חלקים בולטים של ספר במדבר, וביניהם פרשת "ויהי בנסע", שחכמים הגדירו כספר בפני עצמו. בהמשך נעמוד על משמעות הדברים.

על האות נ, המסמנת את פרשת "ויהי בנסע", יש מי שאומר שזהו רמז לשער החמישים. שער החמישים הוא בחינה עליונה מאוד, מעל למציאות המעשית. זוהי בחי' הבינה, בחי' שנת היובל, החירות. זוהי הבחינה של פרשת "ויהי בנסע". לפניה ואחריה, מופיעה המציאות המעשית. חז"ל אמרו, שהתורה ניתנה "מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא" (ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב). תחילת ספר במדבר היא בחי' מ"ט פנים טהור, והחלק השני של ספר במדבר, שייך לבחי' מ"ט טמא. ומעל שניהם – פרשת "ויהי בנסע" שהיא שער החמישים. ארון העדות, הוא המקור של המציאות על כל פניה השונים.

שתי בחינות יש בשער החמישים.
על הבינה אמרו חכמים ש"מינה דינין מתערין" – ממנה הדינים מתעוררים. הבינה היא מקור גם למידת הדין. כאשר הבחי' העליונה של הבינה פוגשת את האויבים – פועלת מידת הדין, כפי שאומר הכתוב: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". אולם כאשר הבינה פוגשת את "רבבות אלפי ישראל" – זוהי השראת השכינה: "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".
זהו "ספר בפני עצמו" שבנוי משני הפנים שיש בבינה. מצד אחד טהרה, חסד, אהבה ורחמים. זהו המקור לכל הטוב שבמציאות. אך מצד שני יש גם מאבקים והתמודדות עם הכוחות השליליים שבעולם. הכח להתמודד איתם – מקורו אף הוא בבחי' הבינה.

מדוע אותיות הנ' מופיעות הפוכות?
אמרו על כך, שהאותיות ההפוכות מבטאות את הבקשה שהקב"ה יהפוך את הקללה לברכה.
האות נ' היא גם לשון נפילה, כפי שאומרת הגמרא (ברכות ד' ע"ב):

אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן ב'אשרי', מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל, דכתיב (עמוס ה'): "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"… אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר (תהלים קמ"ה): "סומך ה' לכל הנופלים".

הנ' היא גם נפילה, אך יש בה גם את הכח של הפיכת הקללה לברכה. הרב קוק מביא, על פי קדמונים (אורות התשובה י"א, א'):

מצד הבינה התשובה באה.

הבינה היא מעל למציאות. במציאות עצמה אין מושג של תשובה. מ"ט הפנים הם טהור או טמא. חטא שייך לצד הרע, ואי אפשר להפוך אותו לטוב.
אך כשמתעלים לשורש של המציאות, משם אפשר לשאוב כוחות להפוך זדונות לזכויות. את הכח של "סומך ה' לכל הנופלים", של הפיכת הקללה לברכה – שואבים משער הנ', מן הבינה.

חלקו הראשון של ספר במדבר עוסק במ"ט הפנים שאיתם ניתן לעלות אל הקודש, עד לפני שער הנ'. במדרגה זו, הקב"ה משפיע מן הארון את ההשפעה העליונה על העולם. ולאחר מכן, בחלקו השני של הספר, אנו פוגשים את הדינים שמקורם אף הוא בבינה, והם דורשים התמודדות ומאבק.

המבנה של ספר במדבר מזכיר ביטוי, שמופיע בתורה שלש פעמים בפרשת "כי תצא"1, אך הוא שייך גם לפרשתנו: "בדרך בצאתכם ממצרים". ביטוי זה נאמר על עמלק ועל עמון ומואב, שנלחמו בנו "בדרך בצאתכם ממצרים". הפעם השלישית שייכת לְמה שקורה בתוך עם ישראל (דברים כ"ד, ט'):

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

פסוק זה קושר אותנו לסיום הפרשה, למרים שדברה באחיה משה, ועונש הצרעת שלקתה בו. זכירת מעשה מרים היא מצות עשה, שעניינה הוא לזכור את חומרתו של לשון הרע, כפי שכותב הרמב"ן (עשה ז'):

מצוה שביעית שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' למרים כשדברה באחיה, עם היותה נביאה, ואחיה גמול חסדה, ועל ידה ניצל, כדי שנתרחק מלשון הרע…

בספרי דרשו (כי תצא רע"ה):

"בדרך", בשעת טירופכם, "בצאתכם ממצרים", בשעת גאולתכם.

הדרשה הזו מתאימה לפרשת השבוע שלנו. תחילת הפרשה היא בחינת "שעת גאולתכם". היציאה ממצרים וההליכה במדבר סביב המשכן הם ביטוי של גאולה. את פסוקי החצוצרות אנו מזכירים ב"שעת גאולתנו" – בתפילות יום העצמאות (במדבר י', ט'-י'):

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

המשך הפרשה מתאר את ההליכה "בדרך". הדרך גורמת לבעיות (רש"י לבראשית י"ב, ב'):

שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם.

החיים בדרך הם בעייתיים. זה לא מקום ישוב, ועל כן כל דבר מופיע במדבר בצורה לא רגילה. אפילו המן גרם לבני ישראל להתלונן. בדרך הדברים לא במקומם, וכל דבר גורם לטענות ולתלונות.
שתי הבחינות הללו יחד בונות את המציאות, והכח להתמודד עם שתיהן נובע מהפרשיה שנמצאת ביניהן: "ויהי בנסע הארון". מן התורה ומארון העדות שואבים את הכח לחיות את החיים בצורה נכונה, עם כל המורכבות שבהם.

אנו חיים בדורנו את החיבור של "שעת טירופכם" עם "שעת גאולתכם".
אנו עדיין בדרך, במסע לקראת הגאולה השלמה. יש במציאות החיים שלנו ערבוב של שתי הבחינות, ואנו צריכים לראות איך אנו מצליחים לחיות עם המורכבות הזו, ולשאוב כוחות מן המקור העליון להפוך את הקללה לברכה, ואת הבעיות לאתגרים שמרוממים את האדם ואת האומה.

מול אויבינו, אנו כבר לא במצב מלחמה מול מדינות וצבאות סדירים. יחד עם זאת, יש ארגוני טרור שפועלים נגדנו ומטרידים אותנו.
גם בתוכנו, יש מי שחי את הטוב שבמציאות, ויחד עם זאת יש מי שעדיין סובלים קשיים, ויש מי שגם כשטוב – מתלוננים.

בפרשה נאמר (במדבר י"א, י'):

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו…

ומפרש רש"י:

ורבותינו אמרו: "למשפחותיו" – על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם.

בכל דור יש בכי "על עסקי משפחות". נושא המשפחה בדורנו נמצא במתקפה מתמדת, ונעשים מעשים שפוגעים ביסודות של המשפחה בישראל. זוהי מציאות של "שעת טירופכם".
ובאותו נושא ממש, אנו נמצאים בפריחה גדולה. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הילודה בישראל הולכת וגדלה. זוהי "שעת גאולתכם". מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהילודה בה הולכת וגדלה. זהו "עסקי משפחות" בצורה מרוממת ומשמחת.

אל מול הבעיות, משה לא מסתפק בבכי. הוא פועל לשינוי. ה' אומר למשה לאסוף שבעים זקנים. תפקיד הזקנים הוא להנהיג ולחנך את הדור. אלדד ומידד העדיפו להישאר ב"ישיבה" ולהתעלות, ולא רצו לצאת ל"פנים אל פנים" ולהיפגש עם העם. משה מקבל את זה ולא כולא אותם… אך שאר שבעים הזקנים פועלים בעם. תפקידם לא היה לדון את העם, שכן לא זו היתה הבעיה שבגללה היה צורך בזקנים. תפקידם הוא לחנך את העם ולהביאו לערכים המתוקנים שלאורם הוא חי.
יש כאן אמירה חשובה על העיסוק בחינוך. בשעת הטירוף והגאולה, בדור של מעברים וגלגולים – זהו תפקיד חשוב ביותר. החינוך הופך את הקללה לברכה, מוצא את המעלה של כל אחד ואחד, ומעניק לו אפשרות לרומם את עצמו ואת משפחתו. גם מי שאיננו מתאים לעסוק בחינוך כמקצוע, הוא מחנך – במשפחתו, בקהילה שלו וכדומה. גם הוא יכול להפוך קללה לברכה, לרומם את האנשים ולסמוך את נפילותיהם.

ר' צדוק מציין (פרי צדיק, בהעלותך, י'), ששתי הפעמים היחידות שבהן הזוה"ק עוסק בהרחבה בנשמת התורה – נמצאות בפרשתנו2. יתכן שהטעם לכך הוא פרשת "ויהי בנסע הארון". הארון מכוון כנגד שער החמישים, שהוא המקור לנשמת התורה. החלק בתורה שבו רמוזה נשמת התורה – הוא פרשת "ויהי בנסע הארון". מפרשה זו, מן הארון, שואבים את הכוחות כיצד לראות את המציאות בצורה נכונה, וכיצד להשרות שכינה בישראל. הרב קוק זצ"ל חוזר פעמים רבות על כך שהעיסוק בנשמת התורה מביא את הגאולה. כשם שבחג השבועות אנו מטפסים ממ"ט הפנים של המציאות אל היום החמישים העליון, כך הגאולה, באה דרך הטיפוס ממ"ט הפנים אל שער החמישים. במקור המציאות נמצא הכח להפוך את הקללה לברכה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.


1 ראה על כך בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"ב עמ' 404.
2 ההסבר שר' צדוק נותן לכך: "ומה שקבע בזוה"ק מאמר זה: "רבי שמעון אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאתחזאה סיפורין וכו'" בפרשה זו דוקא, וכן למעלה (קמ"ט ב): "ומאן דאמר דהאי סיפורא דאורייתא וכו' כניש כל מילין דהדיוטין כגון מילין דעשיו מילין דהגר מילין דלבן ביעקב מילין דאתון מילין דבלעם וכו'". וכל הסיפורים אלו אינם נזכרים כלל בפרשה זו. והוה ליה לקבוע זאת בפרשיות שנאמרו בהם הסיפורים האלו. אך הענין דבפרשה זו נאמרה מצות הדלקת המנורה שהוא בחינת תורה שבעל פה כמו שנתבאר לעיל, והוא האור תורה שיכנסו הדברי תורה למעמקי הלב, שזה נקרא נשמתא דגופא דאורייתא כמו שאמרנו, לזה קבע הזוה"ק מאמר זה בפרשה זו, לומר שבכל הסיפורים אפילו יש גם כן אור תורה בחינת תורה שבעל פה שנכנס ללב".

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן