לחיות עם פרשת השבוע – איך שומעים חדשות?

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
לחיות עם פרשת השבוע – ויחי – איך שומעים חדשות?

פסוק בפרשה "תפס את עיני", וננסה להתבונן בו ולראות מה ניתן ללמוד ממנו. כשיעקב מכנס את בניו לפני מותו, הוא פותח כך (בראשית מ"ט, ב'):

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.

התרגום לפסוק כותב:

אתכנשו ושמעו בני יעקב וקבילו אלפן מן ישראל אבוכון.

בפסוק נאמר פעמיים "שמעו", והתרגום מתרגם כל אחת בצורה אחרת. זה מעורר לשאול על הפסוק – מדוע בפסוק נכתב פעמיים "שמעו"? מדוע אין צורך בשמיעה פעם אחת?
אלא, שיש שתי משמעויות ל"שמיעה". יש שמיעה שהיא פעולה של גלי הקול על עור התוף – כך שומעים מה שנאמר. אך יש שמיעה שהיא "קבילו אולפן" – לקבל לימוד, להבין, לשמוע עם הלב.

התרגום כאן מזכיר את התרגום על פסוק נוסף (ישעיהו י"ב, ג'):

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.

ומתרגם:

וּתְקַבְּלוּן אוּלְפַן חֲדַת בְּחֶדְוָא מִבְּחִירֵי צַדִיקַיָא.

ותקבלו לימוד חדש בשמחה מבחירי הצדיקים.
אם אתה רוצה להבין את "מעיני הישועה", להבין את הגאולה – אתה צריך לקבל לימוד חדש מבחירי הצדיקים. אנו רגילים לומר זאת על הרב קוק זצ"ל, שנתן לנו לימוד חדש כיצד להתבונן על התקופה שלנו.
כך גם בפרשת השבוע. מעבר לשמיעת הדברים מפי יעקב, יש עוד משהו: "שמעו אל ישראל אביכם" – תקבלו הסתכלות חדשה על הענין.

השפת אמת על הפרשה עומד על ענין זה, ועל נקודה נוספת בפסוק: הפסוק מזכיר את שני שמותיו של יעקב אבינו – יעקב וישראל. הכפילות הזו חוזרת פעמים רבות בפרשה. בתחילתה (בראשית מ"ז, כ"ח-כ"ט):



וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.

בברכת יעקב לשמעון ולוי (בראשית מ"ט, ז'):

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

ובמקומות נוספים. גם בפסוק בו פתחנו – השמיעה הראשונה היא אל "יעקב", והשניה, העמוקה יותר, אל "ישראל".
כך כותב השפת אמת (ויחי, תרנ"ח):

בפסוק: "הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל". שתי שמיעות, כמו שכתוב בכמה מקומות: "שמוע תשמעו", וחז"ל דרשו: אם שמוע בישן תשמעו בחדש. דהנה כתוב: "ויקם עדות ביעקב". עדות הוא במקום שיש תערובות. והוא בחי' תיקון הדעת טוב ורע. "ותורה שם בישראל", הוא עץ החיים. והם שני השמות: יעקב וישראל. ועל זה אומרים: "השם נפשנו בחיים. ולא נתן למוט רגלינו", הוא דרגא תחתונה שעל שם זה נקרא יעקב. ויעקב אבינו ע"ה הנחיל לזרעו שני השמות. "ושמעו בני יעקב", הוא הנטיעה שכבר נטע בהם, רק שצריכים להוציאו מכח אל הפועל. וזה ניתקן בגלות מצרים לברר הדעת. וזהו בחי' שמוע בישן, לתקן כל אחד הנטוע בו, כמו שאמרו: חיי עולם נטע בתוכינו בחי' תורה שבעל פה, אחר כך: "שמעו אל ישראל", הוא השמיעה בחדש שזכו במתן תורה, וכן הוא בכל איש ישראל.

שתי השמיעות המוזכרות בפסוק הם כפי שדרשו חכמים: "אם שמוע בישן – תשמע בחדש".
אכן, התבוננות בברכותיו של יעקב מלמדת, שהברכות מחולקות לשני חלקים. יש חלק של "שמוע בישן" – יעקב מספר מה היה בעבר. הוא מתאר את מעשיהם של שמעון ולוי (בראשית מ"ט, ה'-ז'):

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה…

הוא מתאר את שנאת האחים ליוסף (בראשית מ"ט, כ"ג):

וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים.

בחלק השני של הברכות יעקב אומר לבניו מה יקרה בעתיד לאור מה שקרה בעבר. אחרי ששמעו בישן – עכשיו "ושמעו אל ישראל אביכם" – תקבלו הסתכלות חדשה על התקופה ועל המציאות.
יש כאן לימוד חשוב: אי אפשר לשמוע חדשות, ללא ששומעים את הישנות. כדי להבין באמת מה קורה, מהם התהליכים העוברים על עם ישראל, כיצד להבין את התקופה – חייבים לשמוע בישן. יש לדעת מהם הערכים שעליהם אנו בונים את חיינו, ולאורם מסתכלים על התקופה. המציאות איננה אובייקטיבית. בכל אירוע שקורה – יש כאלה שדורשים אותו לשבח ויש כאלה לגנאי.
יש כאלה שמתבוננים על התקופה שלנו ורואים בה "הסתרה בתוך הסתרה". ויש כאלה שאומרים: תראו איך הקב"ה מתגלה אלינו. יש כאלה שאומרים ביום העצמאות הלל, ויש כאלה שאומרים קינות. כדי לדעת להסתכל על המציאות בצורה נכונה, צריך לשמוע בישן, ללמוד את המקורות, לבנות את הערכים של החיים, ואז אפשר לראות את התקופה בצורה נכונה.
כשזה נוגע להסתכלות על הדור, חשוב שהלימוד החדש יתקבל מבחירי הצדיקים. אנשים שמתבוננים אל העומק של התקופה ולאורו מלמדים אותנו כיצד לראות זאת. זכינו שהקב"ה שתל בדורות האחרונים את הרב קוק, שנותן לנו הסתכלות נכונה ומעמיקה על התקופה.
בבחינת "לחיות עם פרשת השבוע", אנו צריכים ללמוד כיצד לשמוע חדשות. להבין שבלי הישן – אין חדש. בעולם הרוחני אסור לומר: "וישן מפני חדש תוציאו". יש מי שמוציא את הערכים הישנים כשמתעוררים בעולם ערכים חדשים. חלילה לנו מלעשות כך. רק "אם שמוע בישן" – "תשמע בחדש".

לאור זאת מסביר ה"שפת אמת" את המשמעות של "יעקב" ו"ישראל". הוא עומד על הפסוק (תהלים ע"ח, ה'):

וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל…

לאור דבריו של ה"שפת אמת", ננסה לבאר את משמעות הפסוק.
עדות היא דבר שהיה בעבר. יעקב אומר לבניו "עדות" – זו בחינת יעקב. "ותורה – שם בישראל". להפוך את העדות לתורה, לדרך חיים, לערכים שחיים על פיהם – זו מדרגת ישראל.
יעקב זו המדרגה הנמוכה יותר, וישראל זו מדרגת הצדיקים, שמלמדים כיצד להתבונן על התקופה לאור מה שהיה, איך להפוך את ה"עדות" ל"תורה".

ר' צדוק הכהן מלובלין עומד על משמעות השמות "יעקב" ו"ישראל" (פרי צדיק ויחי, ב'):

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות". להבין זאת מה דאיתא בזוה"ק (פרשה זו רט"ז ב') ובתנא דבי אליהו (רבה פרק ה') ששבע עשרה שנים הללו שבארץ מצרים היה עיקר החיים שלו, שלא בצער ושלא ביצר הרע ומעין עולם הבא. ומכל מקום נאמר בלשון "יעקב", שהוא קטנות המדריגה כידוע, וכמו כן בכללות חייו מאה ארבעים ושבע שנה נאמר גם כן בשם "יעקב", ואחר כך נאמר בלשון: "ויקרבו ימי ישראל וגו'", שהוא בחינת המדריגה הגדולה…

ר' צדוק מאריך בדבריו, אך עיקר הדברים – "ויחי יעקב" – יעקב נתן את החיות לאנשים הנמוכים, בחי' עקב. יעקב השריש בתוכנו את ההתייחסות לאנשים הנמוכים, שהם בחי' "יעקב".

על השם "יעקב" נאמר בספרים, לאור הפסוק: "וידו אוחזת בעקב עשו". "ידו" – אותיות "יוד". האות יוד אוחזת בעקב, וכך נוצר יעקב. העקב הוא תחתית המדרגה, מקומם של פושעי ישראל, של מי שהוא בחינת החלבנה, שריחה רע. היוד – בחינת החכמה, המדרגה הרוחנית – אוחזת בעקב ונותנת לו חיות.

אך מפני שכל ענינו של יעקב אבינו ע"ה לסבול צער גידול בנים כדי להשריש הקדושה לזרעו אחריו לדורות עולם גם לנפשות הנמוכים אשר בשם יעקב יכונה שיזכו גם כן לחיי העולם הבא שלא ביצר הרע. וזה היה דייקא בשבע עשרה שנה שהיה בארץ מצרים שאז נשלם החיות גם בנפשות של בחינת יעקב כנזכר לעיל.

בהמשך עומד ר' צדוק על ענין נוסף, לאור דברי הזוה"ק. כידוע, פרשת ויחי היא "פרשה סתומה" – אין רווח של פרשה בין סוף פרשת "ויגש" ובין תחילת פרשת "ויחי". כך יש חיבור בין הפסוק המסיים את "ויגש", ובין הפסוק הפותח את "ויחי" (בראשית מ"ז, כ"ז-כ"ח):



וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.

ישיבתו של "ישראל" במצרים באה כדי ללקט את כל הניצוצות, שברי הכלים שנפלו אל "ערוות הארץ". ממצרים, מן המקום הנמוך ביותר, מעלים ישראל את המציאות עד למעמד הר סיני. זו המשימה של ישראל במצרים. וזה מחובר אל "ויחי יעקב" – גם יעקב, האנשים הנמוכים, שייכים לבחינה הזו. העקב והראש, יעקב וישראל – בחי' "לי ראש" – מחוברים. מעקב ועד ראש זו מציאות אחת.

הדברים עולים מדבריו של הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל ה', ח'):

צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים.

יש לחקור ולשאול על מהותם של ישראל. אפשרות אחת היא שישראל הם כמו כל העמים, אלא שיש להם מדרגה נוספת שמייחדת אותם, מדרגת הקודש. אפשרות שניה היא, שמראש ועד עקב, גם המדרגה הבסיסית – כולה ישראל.
ממשיך הרב קוק:

נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש.

בתחילה היה ראוי שכל העולם כולו יהיה מציאות אחת. אומות העולם ועם ישראל יהיו באותה מדרגה, אלא שלישראל תהיה תוספת של הקודש. כמו שבעם ישראל יש כהנים שתפקידם הוא הקודש, ולשם כך יש להם תכונות ושליחות – כך גם ישראל באומות. העולם כולו היה ראוי להיות כאומה אחת, שבה יש קבוצה של ישראל – "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת על ידי הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.

בסופו של דבר עם ישראל נבנה כך ש"מראש ועד עקב" – כולו ישראל. גם המדרגה התחתונה שייכת לבחינת ישראל. גם העקב – הוא במדרגת ראש.
הענין הזה נוצר במצרים. עם ישראל נזרע במצרים כמו זרע שנזרע באדמה. הוא נרקב ומאבד את צורתו הראשונית, ומהגרעין היסודי שלו צומח משהו חדש. במצרים איבד עם ישראל את צורתו הראשונה לגמרי, ויצא משהו חדש, שכולו ישראלי.

הלימוד אלינו הוא בשתי בחינות.
ראשית ביחס לאנשים. כל יהודי הוא במדרגת ישראל. "ישראל שחטא – ישראל הוא". גם אחר החטא הוא במדרגת ישראל. עלינו לדעת שבלי העקב – גם הראש חסר. יש לנו אחריות על כל יהודי, "לבל ידח ממנו נידח". שלא יהיה תא אחד חסר בגוף של האומה הישראלית.
ושנית ביחס למציאות. יש מציאות חומרית – כלכלה, בטחון, חינוך רווחה ועוד ועוד. לכל אלו יש בסיס חומרי, ועל גביו קומה רוחנית. שתי הקומות הללו הן ענין אחד. מראש ועד עקב כולו ישראל.
בעם ישראל גם הדברים החומריים הם חלק מהקודש. הזכרנו בעבר את דברי ה"כלי חמדה" בהקדמתו, שקרבן העומר דוחה שבת, למרות שעניינו הוא להתיר את אכילת התבואה החדשה לישראל. אכילת כלל ישראל היא כמו קרבן שדוחה את השבת. גם הדברים החומריים הם חלק מהמציאות העליונה, מהקדושה.

דבר זה נכון גם לאישיותו של כל אדם ואדם. יש לנו חיים חומריים וחיים ורוחניים, ועלינו להפוך אותם לענין אחד. לא להתנהג בישיבה בצורה אחת, ומחוץ לישיבה בצורה אחרת. אל לנו לחיות בשניות. אנו צריכים להיות מחוברים אל הקודש "מראש ועד עקב".

הכח לראות את המציאות המעשית כחלק מהמציאות הרוחנית מגיע כאשר מתקיים "שמוע בישן". אם למדים את התורה בעומקה, מתבוננים על ההיסטוריה ועל העומק של המציאות – מצליחים לראות איך הכל מציאות אחת, מראש ועד עקב, באדם ובעולם.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן