כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

ספרי נשא (ה') - מצות סוטה - לימוד מקל וחומר, גזירה שוה וכלל ופרט


הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.


דרשו בספרי (נשא פרשה ה'):

מנחת זכרון שומע אני זכות וחובה תלמוד לומר מזכרת עון, כל הזכרונות שבתורה לטובה וזו לפורענות דברי; ר' טרפון. ר"ע אומר אף זאת לטובה שנאמר ואם לא נממאה האשה [וגו']. אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין תלמוד לומר מנחת זכרון מכל מקום. ר' ישמעאל אומר מנחת זכרון כלל מזכרת עון פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, (שהיה בדין) ויש לבעל דין לחלוק, וכי איזה מדה מרובה מדת טובה או מדת פורענות, הוי אומר מדת טובה. אם מדת פורענות מעטה הרי היא מזכרת עון, מדה טובה מרובה דין הוא שתהה מזכרת זכות. זאת היא מדה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו יתקיימו זה וזה אל תלקה דרך הדין.
כיצד יתקיימו זה וזה ואל תלקה דרך הדין, אם היתה טמאה פורענות פוקדה מיד ואם יש לה זכות תולה לה (ששה) [שלשה] חדשים, מפני תיקון הולד דברי אבא יוסי בן חנן. ר' אליעזר בן יצחק (איש הדרת) איש כפר דרום אומר, תשעה חדשים שנאמר ונקתה ונזרעה זרע, מה זרע בן ט' חדשים אף זכות ט' חדשים. ר' ישמעאל אומר, שנים עשר חודש.

שתי מידות יש מכלל י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, נדרשות בפרשה זו: כלל ופרט וקל וחומר.
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
"מנחת זכרון" - כלל, "מזכרת עוון" - פרט. אין בכלל אלא מה שבפרט. המנחה באה לבדוק את העוון בלבד. לפורענות ולא לטובה, לעוון ולא לזכות. אם לא חטאה האשה ואף אם יש לאשה זכות, לא תביא לה מנחה זו טובה וברכה. זה מה שיש ללמוד בכלל ופרט.
מאידך יש קל וחומר הסותר ל"כלל ופרט" והוא שאם במידת פורענות המנחה פועלת לרעה קל וחומר למידה טובה, שאם יש לה זכות שתגיע לה טובה.
היאך אפשר לקיים שתי מידות הללו הרי מצד "כלל ופרט" אין המנחה פועלת לטובה, ופורענות באה עליה מיד ומצד "קל וחומר" המנחה צריכה לפעול עליה לטובה.
על כך עונה המדרש:

אם היתה טמאה פורענות פוקדה מיד ואם יש לה זכות תולה לה ששה חדשים... ר' אליעזר בן יצחק איש כפר דרום אומר, תשעה חדשים... ר' ישמעאל אומר, שנים עשר חודש.

ועדיין יש לבעל הדין לשאול, שאם פורענות חלה מיד ק"ו למידה טובה שתפעל מיד?
נשוב לשאלה זו אחר הבנת הקשר בין מידות אלו לבין פרשת סוטה.

מנחת זכרון - כלל.
הכלל הוא הזכרון הקולקטיבי הלאומי הנובע מהיות האומה לדורותיה ישות אחת כאדם אחד בעל איברים רבים. הכלל לדורותיו בנוי על המשכיות הדורות, על הרצף והקשר של כל הדורות זה לזה.
התאוה המינית, הבונה את התא המשפחתי היא המבטיחה את המשכיות הדורות והיא הבסיס עליו בנוי הקשר והרצף הברור של האומה לדורותיה.
כך הוא לשון הרב באורות הקודש (ח"ג עמ' ש'):

התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן. אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו.
... השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית של "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.

רצף הדורות והקשר בין אבות ובנים בא מתוך האמון המשפחתי1, והוא הבונה את מסורת ישראל, ואת אמונתם:

רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב (דברים ד', ט'-י')
שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך (דברים ל"ב, ז')

רק כך בא לידי ביטוי הכלל המצוי בזכרון האומה לדורותיה. "מנחת זכרון - כלל".
הכלל העליון יורד ופוגש את המציאות המעשית. צריך הוא להתלבש בפרטים, באנשים ונשים, טובים יותר וטובים פחות2.

אותה נטיה מינית שהיא התשתית הבונה את הדורות עלולה גם לסטות מן הדרך ולהופיע בצורה מקולקלת3.

מובן הדבר שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה. (אורות הקודש שם)

זה המקור לפרשת סוטה. הסוטה פוגעת באמון המשפחתי. סותרת היא את הקשר הישר והטוב בין הדורות, בין אבות ובנים, בין סבים לנכדיהם. סטיה מן התא המשפחתי היסודי מערערת את הבסיס עליו נשען רצף הדורות. בן אינו מכיר את אביו וק"ו שסב לא מכיר את נכדו.
מנחת הזכרון הכללי נעשית למזכרת עוון בפרט המקולקל.
"אין בכלל אלא מה שבפרט". אם נעשה העוון, המנחה גורמת לצבות בטן ולנפיל ירך מיד. אין קיום לאשה החוטאת הפוגעת בעצם קיום האומה לדורותיה.
יש להבין את הקשר של סוטה ומנחתה לבין הדגשת החיפזון הבא במזכרת עוון.
אמרו בזוהר בפרשת אמור, בפרשת העומר הבא מן השעורים (ח"ג צ"ו):

ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה... ורזא דמילה זאת תורת הקנאת - חסר, אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחת בעליהון ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא וממלא חדש אשתמודע מלה אחרא.
תרגום: והָקריבו שעורים משום שהוא ראשון לכל שאר התבואות... וסוד הדבר הוא, זאת תורת הקנאת, חסר ו', היא אזהרה לנשי העולם שלא ישטו תחת בעליהם. ואם לא, קמח שעורים מוכן להקרבה, ומדבר אחד נודע דבר אחר.

עיין בדברי בעל הסולם שהרחיב בענין4.
ביאור הדברים: יש שתי צורות הארה. יש הארה מלמעלה למטה ויש הארה מלמטה למעלה. הארה מלמעלה למטה היא באה בבת אחת בחיפזון, דוגמת יציאת מצרים בסוד "הקב"ה דילג על הקץ", והארה זו אינה בת קיום. רק הארה הבאה קמעא קמעא בהבשלה ובהתקדמות איטית מלמטה למעלה, יש לה קיום.
שתי מנחות שעורים יש בתורתנו.
מנחת העומר ומנחת הקנאת.
השעורים מאכל בהמה וקשורים הם לנפש הבהמית. במנחת העומר הבהמיות היא הבסיס ממנו ממשיכה העבודה מלמטה למעלה. עמר התנופה שהוא תנועה מלמטה למעלה המבטאת את התייחסותינו לעומר השעורים שהוא מתחיל תהליך של עליה.
ספירת העומר אף היא מבטאת תהליך של ספירה איטית קמעא קמעא ממנחת השעורים שלמחרת פסח ועד למנחת החיטים הבאה ביום הביכורים, חג מתן תורה.
החיטים מאכל אדם ועץ הדעת חיטה היה ואין תינוק יודע להגיד אבא אמא עד שיטעם טעם דגן.
במנחת הסוטה הבהמיות מבטאת את התייחסותה לתאוה המינית. מנתקת היא את התאוה מן האידיאל ונותנת להשפעתה של התאוה לפעול עליה מלמעלה למטה. מקבלת היא אותה ופועלת על ידי השפעתה מיד. אינה מניפה את הנפש הבהמית ואינה בונה תהליך של בנייתה כבסיס להופעת הדעת.
מנחת השעורים היא בודקת את הסוטה. אם חטאה באה ההארה מלמעלה למטה, מיד, בחיפזון, פוגעת בה לצבות בטן ולנפיל ירך. ואם לא חטאה הרי שההארה פועלת עליה לבנות תהליך של תיקון הנפש הבהמית כבסיס לזכרון הכללי.
עומק הקלקול של הסוטה הוא שהכלל במקורו הוא שפע של חסד "חסד הוא" אינו פוגש את פרטי המציאות בדרך של תיקון. המציאות המעשית מורכבת היא. בנוי מפרטים רבים המרכיבים אותה. על כן גם תהליך הקשר הזוגי הוא איטי ופעמים קשה. נבנה הוא למלמטה למעלה אבן על גבי אבן, שורה על גבי שורה. תהליך של תיקון הוא תהליך של בניה מהיסודות. בדרך הבניה צריכים להתגבר על קשיים רבים. צריך לעבוד על המידות ועל האישיות כדי לבנות חיים משותפים אמיתיים.
תהליך של תיקון הוא תהליך שנמשך זמן רב.
לעומתו הקלקול הוא מיידי. "מים גנובים יימתקו" הקשר של הסוטה נעשה בבחינה של חיפזון. תאוה הבאה ומשפיעה בלא הכנה ראויה.
על כן מנחת הסוטה היא מנחת שעורים הממהרים לגדול. השעורים הם מאכל בהמה שאף היא ממהרת לגדול "שור בן יומו קרוי שור". מנחה זו אינה מורכבת "לא יתן עליה שמן ולא ישים עליה לבונה". "מזכרת עוון" היא פועלת את הפורענות מיד "וצבתה בטנה ונפלה ירכה".
זה כלל ופרט. אין בכלל אלא מה שבפרט.

מדת קל וחומר מבטאת שתי הנהגות שמנהיג הקב"ה את עולמו הנהגת הדין והנהגת החסד.
כלל קבעה התורה שמידה טובה מרובה ממידת פורענות.
הטובה היא מובנית במהלכו של עולם "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". הקב"ה עשה את האדם ואת העולם ישר והטוב מתאים לו ומתקיים בו.
על כן מתעצם הטוב ומקבל ערך נוסף מכח הטוב העולמי. מה שאין כן הרע הפועל נגד מהלכו של עולם ועל כן חלש הוא ואינו מתקיים5.
על כן למדו קל וחומר אם במידת פורענות אנו מוצאים השפעה גדולה של ענש גדול ומיידי, קל וחומר למידה טובה, בשעה שיש לה זכות, שתפעל עליה בעצמה לטובה.
אלא שמידה טובה בעצם התכן והמהות שלה, אינה פועלת מיד. החיפזון הוא מהרע. המידה הטובה פועלת לתלות לה לאחר זמן, עד י"ב חודש כדעת רבי ישמעאל. הטובה היא נתינת הזמן לבניית תהליך של תיקון. מידה טובה פועלת מלמטה למעלה להניף את הנפש הבהמית.
על כן יכולים להתקיים "כלל ופרט" ו"קל וחומר":

אם היתה טמאה פורענות פוקדה מיד ואם יש לה זכות תולה לה... ר' ישמעאל אומר, שנים עשר חודש.


אחר באה גזירה שוה (שבועות ל"ה, ע"ב).

נאמר (בשבועת העדות) "אלה" ונאמר להלן (בשבועת סוטה) "אלה" מה "אלה" האמורה להלן בשבועה אף כאן בשבועה ומה להלן בשם אף כאן בשם.

שבועת העדות ושבועת סוטה מחוברים בגזירה שוה.
הקשר המשפחתי הרצוף המייחס כל אחד ואחד מישראל לאבותיו הקדושים הם הבסיס לעדות הנמסרת מדור לדור, עדות, הבונה את אורח חייו של עם ישראל.
נאמר בתהילים קי"ט (קי"א)

נחלתי עדותיך לעולם כי ששון ליבי המה

מבאר אבן עזרא

"עדותיך" הם הנפלאות שעשית שהעתיקו אבותי ואני אשמח כאילו אני עד הייתי הייתי בימים ההם

מהו הדבר המאפשר את השמחה כאילו אנחנו היינו נוכחים בכל המאורעות הנפלאים?
אין זה אלא העדות הנמסרת לנו מדור לדור.
ומה מאפשר לעדות לעבור במשך דורות רבים בקביעות וברציפות?
אין זה אלא ה"אמון המשפחתי", ייחוס הבנים לאבותם ואבות אבותם ועד לאבותינו הקדמונים והקדושים.
משפחה אחת גדולה כוללת את כל ישראל לדורותיו, היא הבסיס לזכרון הקולקטיבי בבחינת "מנחת זכרון".
הטיפול הברור והמהיר באשה סוטה הוא מבטיח את הקשר והרצף בין הדורות6.
עוד נאמר בתהילים (קכ"ב, ג'-ד'):

ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'.

שם ה' מעיד על ייחוס ישראל לאבותם וזו היא העדות לישראל המאפשרת לנו להתחבר יחדיו בירושלים ולחבר כל הדורות עמנו. להודות לשם ה'

יש קשר פנימי בין עדות לבין סוטה.
העדות מאפשרת לבית דין לדעת על מאורע שלא היו נוכחים בו באופן אישי.
עדים הם המעבירים את הדברים והרי זה כאילו ראו בית הדין את הדבר בעיניהם.
פרשת עדות היא התשתית עליה בנויה גם "עדות לישראל". "אתם עדי נאום ה' ואני אל" (ישעיהו מ"ג, י"ב).
ישראל מעידים על נוכחות הבורא בעולם, על ידי כל הניסים והנפלאות ומתוך עצם קיומה של האומה.
פרשת סוטה מטפלת בקלקולים העלולים לבוא כשלא מקבלים נכון את הרצון העז להמשיך את הדורות. סוטה המערערת את בנין האומה לדורותיה נבדקת במים ובשבועה בשם ה'.
גם העד המערער על עדותו ולא ממשיך אל בית הדין את המאורע אותו ראה, נבדק בשבועה בשם ה'.
זה הקשר הפנימי בין שבועת העדות לשבועת סוטה הבא לידי ביטוי בגזירה שוה.
כך ביאר הרב מידה זו של גזירה שוה.

כשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החיצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.

במילים השוות "אלה" "אלה" ביטוי הן לקשר הפנימי בין פרשת שבועת העדות לבין פרשת שבועת סוטה וראויות פרשות אלה להיות נלמדות בגזירה שוה.

גזירה שוה זו בין שבועת העדות לשבועת סוטה מתבארת גם לפי ביאור האר"י לגזירה שוה .
זו לשון האר"י:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

דין סוטה ודין עדות שייכים למידה הממזגת בין חסד ודין.
דין סוטה בא להגביל ולכוון את הנטיה המינית. עצם חיבור זכר ונקבה ממידת החסד הוא כמו שנאמר "חסד הוא"7. הדין הנעשה בסוטה בא למזג את החסד עם הדין על מנת שיופיע החסד בצורה ראויה בחיי המשפחה בטהרה ובקדושה, ולא חלילה בחטא. אלמלא הדין המגביל היה החסד פורץ גבולות והורס לחלוטין את המבנה המשפחתי.
גם דין עדות בא ממקור החסד. אדם המלוה לחבירו ממון או משאיל לו חפץ, עושה בזה מעשה חסד. כדי לקיים את החסד שיוכל להתמיד בהופעתו בעולם, צריכים אנו לראיה ולדין שיחייבו את מקבל הטובה להשיב ממון לבעליו.
עדות היא חלק מדין המאפשרים לחסד להתקיים. כך היא ממזגת את הדין והחסד.
המיזוג בסוטה ובעדות שייכים למידת גזירה שוה כנזכר לעיל.
האמת המתבררת בשבועה אף היא שייכת למידת התפארת - מידתו של יעקב "תתן אמת ליעקב".
אף שם ה' ברוך הוא מיוחד למדת התפארת.
זה לשון שערי אורה (שער ח' ספירה שישית):

אבל שם ה' יתברך שהוא קו אמצעי נקרא תפארת

ובספר הפרדס לרמ"ק (שער כ"ג פ"ו):

כבר התבאר שם בן ד' (אותיות) הוא תפארת

ובספר התניא (אג' קודש פ' י"ב):

מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחסד וגבורה ולכן סתם שם הוי' ב"ה שבכל התורה מורה על מדת התפארת.

מתאים, אפוא, ללמוד שבועת העדות - שנשבעים בשם הוי' ב"ה - משבועת סוטה, במידת גזירה שוה השייכת לתפארת שעניינה מזוג חסד ודין.






1 "האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה... המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי... בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל" (אורות, ישראל ותחייתו סי' כ"ו).
2 בספר הפליאה כתב על כלל ופרט, שצריך את הכלל, שאם לא הכלל יכולים לחשוב על הפרטים שהם אלוהות הרבה והיינו שהפרטים מצד עצמם באו ולא נובעים כולם מכלל אחד עליון וגדול. על כן בא הכלל. אף כאן חשוב להבין שהפרט בא מהכלל.
3 "בשבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (אורות, שם).
4 "ביאור הדברים. אע"פ שבליל פסח היה המלכות בזווג פב"פ עם ז"א בתכלית הגדלות, הרי היה מבחינת אתערותא דלעילא בלבד, כדי להוציא את ישראל, שז"ס דילג על הקץ, מחשש שלא ייטמעו ישראל במצרים. ומשום זה לא המוחין האלו בני קיום, ואחר ליל פסח תיכף חזרה המלכות לקטנותה, כדי לבנותה באתערותא דלתתא, ע"י ישראל. ומתוך שהמלכות היא בעיקר מבחינת קו שמאל, ע" מצוה ראשונה של הקרבת מנחת העומר, מנחת שעורים, ששעורים ה"ס הארת המלכות מבחינת קו שמאל מחכמה בלי חסדים, שהיא דינים, שה"ס מאכל בהמה, ובהמות נמשכות משמאל. אלא בסוד עומר התנופה, שפירושו, שמניפים הארתה ממטה למעלה. ואח"כ ע"י ספירת העומר ממשיכים אליה ז' ספירות חג"ת נהי"מ מז"א, שכל אחת כוללת ז"ס, שבזה משיגה קומה שוה לבחינת זווג פב"פ ביום החמישים שהוא חג השבועות. שאז מקריבים מנחה שניה, מנחת חיטים, שה"ס מנחה חדשה. שכל מ"ט ספירותיה נתחדשו ע"י ז"א".
5 עיין אגרות ראי"ה ח"א (אגרת של"ב):
כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח-הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד "יתפרדו כל פועלי און". על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו.
6 עיין רש"ר הירש פרשת פנחס (פרק כ"ו, א') אחר פרשת הקלקול עם בנות מדין מצוה הקב"ה למנות את ישראל "לבית אבותם" ולמשפחותיהם להדגיש שהקלקול לא פגע חלילה ברצף והמשפחות ממשיכות וכל אחד יודע מי אביו.
7 ויקרא כ', י"ז.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.