כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סנהדרין (ג' ע"ב) - לימוד מקל וחומר, גזירה שוה והיקש



הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.


הגמ' בסנהדרין (דף ג' ע"ב) אומרת שלר' יאשיה הלומד ג' דינים מג"פ שנאמר "אלקים" בפרשה אין בדיני ממונות גדרי ב"ד נוטה ושואלת הגמ' האם גם אין לו דין של רוב בדיני ממונות (והיינו שצריך שכל הדיינים יכוונו לאותו פסק) ואומרת הגמ' שדין רב בדיני ממונות הוא לומד מדיני נפשות מקל וחומר:

דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כל שכן.

דין הליכה אחר הרוב כשיש שני צדדים ומחלוקת בין הדיינים מבטא את ההנהגה שחלק נוהגים בדין וחלק ברחמים. כל אחד נשאר איתן בדעתו וקובעת התורה שהלך אחר הרוב.
ואם בדיני נפשות דחמירי די ברוב בודאי שבדיני ממונות די ברב דיינים וא"צ שכולם יאמרו דין אחד.
הנהגה זו היא הנהגת קל וחומר ועל כן נלמד דין זה בקל וחומר.
מעתה יובן שבפשרה, שאינה דין, אין דין הליכה אחר הרוב (כדברי תוס' ד"ה ביצוע ו' ע"א1) אלא צריך שיהיו שלשתם באותה דעה. אע"פ שמקשינן פשרה לדין מה דין בג' אף פשרה בג' מכל מקום אין ההיקש גמור ולא מקשינן לענין הליכה אחר הרוב.
גדר זה מבליט את הענין שהליכה אחר הרוב שייך דווקא לקל וחומר שיש שני צדדים אבל פשרה שבה אין דין בצד אחד וחסד בצד שני אין קל וחומר.
ההיקש לפי התוספות הוא מסברא ולא מפסוק ולכן מקישים רק לענין ג' דיינים.
ההיקש הוא חיבור של דברים שונים, בדרך של "הרכבה שכנית". ההיקש הוא לעניין שלשה דיינים המתחברים לדון יחדיו. שלשה דיינים המתחברים הם ג' קוין: ימין, שמאל ואמצע היוצרים בירור. כל אחד אומר את הצד שלו והשלישי מכריע. זו בחינת היקש המבטא את הצורך בבירור ובבחינה של קושיא (היקש) מצד אחד לשני ועל ידי כך מתבררים הדברים.
אבל ההכרעה צריכה להיות על דעת כולם כיון שאין כאן שני צדדים של דין ורחמים ואין כאן אמירה של אחד כלפי השני שטועה הוא ואינו אומר אמת, שהרי כולם אינם מכוונים לאמת אובייקטיבית אלא לפשרה ועל כן אין דין רוב.
וזה הביטוי של קל וחומר בדיני ממונות שהולכין אחר הרוב כיון שיש מחלוקת בין ה"קל" וה"חמור" אבל בפשרה לומדים בהיקש שצריך ג' דיינים אבל לא ממשיכים את ההיקש לדין גם לעניין פסק על פי רוב.

יש גם ג"ש בגמ' מסכת שבת דף י' (ע"א):

רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש לבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי (שמות יח) "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כתיב הכא "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכתיב התם (בראשית א) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

הקב"ה ברא את עולמו והניח לבני אדם להשלימו בבחינת "אשר ברא אלוקים לעשות". בני האדם הם נקראים לתקן העולם.
הבריאה מורכבת היא מכוחות רבים. מהם כוחות המתנגדים זה לזה. הכוחות השונים באים לידי ביטוי גם באנשים השונים זה מזה בפרצופיהם ודעותיהם.
אין פלא, אפוא, שבני אדם נזקקים לבית דין שיכריע ביניהם.
דיין הדן דין אמת לאמיתו משלים את מורכבותה של הבריאה וממשיך אותה באיזונים הנכונים. כשם שבורא עולם שיתף מידת הרחמים במידת הדין, כך הדיין מרכיב את המידות השונות ומביא העולם לתיקונו.
זו היא בחינת גזירה שוה כמו שאמר האר"י:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

גם הביטויים "מן הבוקר עד ערב" "ויהי ערב ויהי בוקר" מביעים יסוד זה.
כך אמר הזוהר (פנחס רמ"ב) על הפסוק "את הכבש האחד תעשה בבוקר":

מאי בבקר דא בקר דאברהם דכתיב "וישכם אברהם בבקר"... ולקבל בקר דאברהם אתקרב קרבנא דא, דרבן דבין הערביים – דא יצחק ולקבל ערב דיצחק אתקריב... וערב דיצחק הוא.

"מבוקר עד ערב" לא בא לבטא את כמות הזמן שהקדיש משה רבינו, אלא את מהות הדין שלו, שהיה משתף את החסד עם הדין והיה בחי' קו אמצעי. לא רק את מושג הזמן מבטא הפסוק כי אם גם את שותפות הכוחות השונים בבריאה. על כן למדו חז"ל את שותפותו של האדם במעשה בראשית בגזירה שוה.
קל וחומר מבטא את שני צדדי הדין העומדים כל אחד במקומו והרוב קובע את הפסק.
היקש מבטא את תהליך הבירור של הדין בתוך בית הדין, היקש הוא בחינת "הרכבה שכנית" המחברת את הדיינים זה לזה בקביעת הדין.
גזירה שוה מבטאת את "ההרכבה המזגית" דהיינו את המיזוג והשותפות של כל הכוחות.






1 אע''ג דמקשי פשרה לדין לאו לכל דבר מקשינן דבדין אזלינן בתר רובא אם שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב או איפכא ובפשרה לא אזלינן בתר רובא עד שיסכימו שלשתן לדעת אחד.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.