כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סוטה כ"ט - לימוד מקל וחומר

סוטה כ"ט:

אמר רב יהודה אמר רב מן התורה אין לו מדין קל וחומר יש לו ומה טבול יום שמותר בחולין פוסל בתרומה ככר שני שפסול בחולין אינו דין שיעשה שלישי בתרומה איכא למיפרך מה לטבול יום שכן אב הטומאה תיתי מטבול יום דשרץ מה לטבול יום דשרץ שכן במינו אב הטומאה כלי חרש יוכיח מה לכלי חרש שכן מטמא מאוירו טבול יום יוכיח וחוזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שמותרין בחולין ופוסלין בתרומה כל שכן ככר שני שפוסל בחולין דפוסל בתרומה ודור אחר פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור ורבן יוחנן בן זכאי צד חמור לא פריך.

וכתב הרמב"ן:

כך נראה פירושו ומה טבול יום שמותר הוא עצמו בחולין שאפילו אדם טבול יום מותר לאכול בחולין ואינו כמטמא אותן כלל פוסל בתרומה אפילו במגע, שהרי כלים כתובים בפרשה, נמצא שהטבול יום פוסל בנגיעתו את התרומה והוא עצמו קרוי טהור לגבי חולין, ככר שני שהוא עצמו אינו טהור בחולין אלא פסול, אינו דין שיהא לו נגיעה לפסול בתרומה כשם שיש לטבול יום, וכן אתה מפרש ק"ו דר' יוסי במחוסר כפורים שמותר בתרומה שהתורה קראתו טהור ואלו היתה עליו שום טומאה נמי נמצא אוכל תרומה בטומאת הגוף, אלא ודאי הוא עצמו טהור ואעפ"כ פסול בקדש אפילו בנגיעה שהוא פוסלה בנגיעתו, שלישי שהוא עצמו פסול בתרומה אינו דין שיהא כמחוסר כפורים שתהא נגיעתו פוסלת קדש כנגיעת מחוסר כפורים, וזה פירוש נכון.

הרמב"ן לומד שלא כרש"י שכן רש"י מתבסס על גדר "דיו" שלא אמרינן דיו היכא דמיפרך קל וחומר, והלא גדר זה אינו אלא לרבי טרפון ולא לרבנן. על כן פירש פירושו וכך מבואר ביבמות.
יש שלושה כתובים. האחד (ויקרא כ"ב, ו'):

נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים.

הרי שהרחיצה (הטבילה) לבדה מטהרת לאכילה.
ונאמר עוד (ויקרא כ"ב, ז'):

ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא.

הרי שביאת שמשו מטהרתו לאכילה.
ונאמר עוד (ויקרא י"ב, ח'):

ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה.

הרי שהקרבן מטהר.

על כן אמרינן שיש ג' גדרים:
- הטבילה מטהרת למעשר
- ביאת השמש מטהרת לתרומה
- קרבן מטהר לקדשים
טבול יום לפני הערב שמש טהור מלטמא חולין ומכל מקום פוסל הוא מתרומה, ככר שני שאינו טהור לחולין אלא פסול, קל וחומר שיפסול תרומה.
טבול יום כבר טהור הוא לחולין והרי הוא בהנהגת הרחמים (הקל) ואעפ"כ יש בו דין לפסול תרומה, הרי שבתרומה קפדינן יותר ויש בה של דין חמור, ככר שני שאף לחולין פוסל, ויש בו בחי' של דין, קל וחומר שיהיה לו דין לפסול בתרומה שקפדינן בה יותר.
בהמשך הגמ' דיינינן ליה מן הצד השוה, מטבול יום וכלי חרש, שכלי חרש מוכיח שפסול תרומה אינו קשור ליש במינו אב הטומאה.
ומי שאינו מקבל הק"ו פוסק שבכל אחד מהם יש צד חמור בטבול יום שיש במינו אב הטומאה וכלי חרש שמטמא מאחוריו ויש מי שאינו פוסק על פי צד חמור.

בהמשך ילפינן לרביעי בקדש שהוא פסול (כ"ט ע"ב):

ודין הוא מה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקודש שלישי שפסול בתרומה אינו דין הוא שיעשה רביעי בקודש ולמדנו שלישי לקודש מן התורה ורביעי מקל וחומר שלישי לקודש מן התורה מנלן דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני ואמר רחמנא לא יאכל רביעי מקל וחומר כדאמרן.

עי' בדברי רמב"ן שלעיל שמבאר ק"ו זה.
נאמר באופן כללי שכיוון שיש שלשה פסוקים שיש בהם שלש מדרגות של טהרה: טבילה, הערב שמש וכפרה, על כן ראויה סוגיא זו להידרש בקל וחומר, שכן יש כאן הנהגה של דין ורחמים שחלקו בדין וחלקו ברחמים שהערב שמש, יש בו "רחמים" כלפי תרומה ודין כלפי קדשים, ומכאן שהקדשים דין הם יותר מתרומה, וכן תרומה ביחס לטבול יום.
למדנו לפי האר"י שכשחלק נידונים בדין וחלק ברחמים, הרי זו הנהגת קל וחומר שהרחמים הם קל והדין – חומר.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.