כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא קמא פ"ו (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


בבא קמא פ"ו (ע"ב):

משנה המבייש את הסומא... חייב גמרא מתניתין דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכך היה ר' יהודה פוטר מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד מאי טעמא דר' יהודה גמר עיניך עיניך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא מחייבי גליות דתניא בלא ראות פרט לסומא דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לרבות את הסומא מאי טעמא דר' יהודה אמר לך ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ואפי' סומא כתב רחמנא בלא ראות למעוטי ור' מאיר כתב רחמנא בלא ראות למעוטי וכתב רחמנא בבלי דעת למעוטי הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ור' יהודה ההוא בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא חייבי מיתות ב"ד אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות חייבי מלקיות אתיא רשע רשע מחייבי מיתות בית דין תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה מאי טעמא דרבי יהודה אמר קרא ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים כל שאינו במכה ובגואל הדם אינו במשפטים תניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה אמר רב שישא בריה דרב אידי מאי טעמא דר' יהודה אמר קרא ואלה המצות החקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבדינא יומא טבא לרבנן מאי טעמא דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבדינא יומא טבא לרבנן מאי טעמא דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי: משנה זה חומר באדם מבשור שהאדם משלם נזק צער ריפוי שבת ובושת ומשלם דמי ולדות ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה וחובל בחבירו ביום הכפורים חייב בכולן החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת חש"ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה והחובל בחבירו בשבת פטור מכולן מפני שהוא נדון בנפשו והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן: גמרא בעא מיניה רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי מי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב חבלה נמי דאבוה הוי מאי טעמא דהא אפחתה מכספה או דילמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד איתיביה החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו אמר אביי מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי איתיביה החובל בבנו גדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה לו סגולה החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה ה"נ בשבת.

בתוך הסוגיא הביאה הגמ' מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר אם סומא פטור מגלות או חייב כשרצח בשוגג.
בספר מלא הרועים ערך סומא סעיף ח' כתב:

ר' מאיר סבירא ליה זומא חייב במצוות כך מוכח בב"ק פ"ז ע"א דעיקר טעם ר' יהודה שפוטרו הואיל ואינו במשפטים והטעם שאינו במשפטים הואיל ואינו במכה וגואל הדם, ולרב מאיר מביא שם דף פ"ו ע"ב "בלא ראות" לרבות הסומא עיי"ש אם כן ממילא דחייב בכל המצוות.

נראה שיש כאן מחלוקת יסודית בדין סומא. לרבי מאיר חייב במצוות, וחייב בגלות, וממילא גם חייב במיתות בי"ד ובמלקות, שכולם נלמדים מחייבי גלויות. ולרבי יהודה פטור בכל אלה ובכל המצוות והדינים של התורה.
נראה לבאר את מחלוקתם שהיא לשיטתם כל אחד לשיטתו.
בספר טללי חיים לספר שמות פרשת משפטים (עמ' רל"ג-ד) מבאר מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה אם שוכר כשומר חינם (לר"מ) או כשומר שכר (לר"י) זו לשונו:

... הוה אומר, לרבי מאיר שאמר ששוכר הוא כמו שומר חינם הביט אל הפנימיות של ישראל. הוא אמר שאף על פי שהוא נגש למצוה לשם רווח אישי ממנה, סוף סוף הלא בפנימיות הלב יש לו חפץ ורצון במצוה גם מצד עצמה.
זוהי דרכו של רבי מאיר. כמו שאומר המדרש ש"בתורתו של רבי מצאו כתוב "כתנות אור" (ב"ר כ' י"ב) הווה אומר, רבי מאיר מלמדנו להביט על הפנימיות הגנוזה אף על פי שהיא נעלמת במעטה של אור אטום.
כך גם ביחס לעם ישראל, אף על פי שמעשיהם נראים כעורים, ליבם בוער וצמא לה'. לכן גם השוכר, לרבי מאיר, הוא כשומר חינם.
נראה שאפשר לדרוש את הענין כמין חומר ולהקביל את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה זו למחלוקתם בקידושין (ל"ו ע"א) שם נחלקו מתי בני ישראל קרוים בנים לה'. האם דווקא בשעה שמקיימים רצונו או אף כאינם מקיימים רצונו.
רבי יהודה אומר, שדווקא אם שומרים תורה ומצוות נקראים בנים ואם לא – לא. אך רבי מאיר שמסתכל על הפנימיות אומר בין כך ובין כך קרויים בנים.
עם ישראל בני אל חי גם אם נפלו מטה מטה הם מרגלית טהורה שהשתפלה באשפה, שבכל מקום שנמצאת הרי היא מרגלית טהורה שלא תשתנה לעולם.
אומר לנו רבי מאיר, השוכר כמו שומר חינם, הווה אומר... גם אם כלפי חוץ נראה שהוא מעוניין בטובת עצמו זוהי מדתו של רבי מאיר שהיה מסתכל אל הפנימיות, לכן דווקא רבי מאיר אומר ששוכר כשומר חינם.
אך רבי יהודה שהסתכל על הצד החיצוני אמר שהוא כשומר שכר.

לא קשה לזהות שהכותב מזדהה עם דעת רבי מאיר אותה מבאר באריכות. בדעת רבי יהודה הסתפק בכך שהוא הסתכל על החיצוניות.
קודם שנבאר דעת רבי יהודה בהבנה פנימית, נמשיך את דברי רבי מאיר בענין סומא.
רבי מאיר שהביט פנימה, לגבי דידו סומא הוא "סגי נהור" כפשוטו. רואה הוא את הפנים ומשם שואב ראייתו את המציאות. על כן סומא חייב בכל המצוות.
גם בדין רוצח בשוגג, לרבי מאיר, מיעוט ראייתו החיצונית בא לרבות ולהגדיל ראייתו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וחייב בגלות.
על רקע הבנת דעת רבי מאיר נבאר שיטתו של רבי יהודה שבסוגייתנו דורש הלכותיו על פי מידת גזירה שוה.
כיצד רואה רבי יהודה את מושג הראיה ומתוך כך את מושג הסומא.
בספר אדיר במרום מאריך הרמח"ל בסוד ראיית העין. באדרא נאמר:

עינוי דרישא חוורא משתניין משאר עיינין וכו'.

בתוך אריכות הסבר הרמח"ל הוא אומר וזו לשונו:

הנה הפנימיות הוא סגור, והוא עצמו מתגלה בעינים, וזה הדבר לא נמצא אלא בעינים... העין יש בו התפשטות הנשמה עצמה בכולה בכלל. וזה סוד העין והלב שהם מתדבקים זה בזה, בסוד, "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט)... והוא כי הנשמה מתפשטת בהתפשטות פרטי בחלקי הגוף, ונכללת בכלל אחד בלב. ושם היא בסוד ההבנה. וזהו, "הלב מבין" (ברכות סא א), כי ההבנה של הלב הוא ממש ראיה. כי כמו שהעינים רואים, כך הוא הבנת הנשמה שהיא רק הסתכלות.
וכדי שתבין זה הדבר היטב אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא.
הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל. והענין הוא, כי אין יש דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה. וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר א', הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה כבר כמ"ש. רק שעד שלא ראתה אותו ונצטיירה בצורתה, אין השורש ההוא שלם בה. וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש... ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו, להיותו מצויר בה...
... כי מכח הפרטים מצטייר בנשמה ציור הכלל ואז היא יודעת. ונמצא שיש בנשמה כח רואה את הכל, לכל אשר תשים פניה להסתכל שם, ואם לא היה לה מונע תראנו, ויצטיירו בה. וראית העין גם כן בדרך זה הוא, כי הנשמה בכח הבנתה הזאת מתפשטת דרך בקיעת העין ורואה ומציירת. אך באמצע נפסק הציור, והיינו כי בשובה להצטייר במקומה, תפגע בעין ותעבור דרך שם, ואז לא יהיה הציור אלא גשמי. שאם לא היה העין שם, היה יכול להצטייר אפילו כל דבר רוחני. אך מפני שעברה דרך העין, מה שהוא רוחני נשאר לחוץ.
ונמצא שהנשמה מתפשטת דרך בקיעת העין, וחוזרת לשרשה דרך העין עצמו, ושם נעשה הציור.

אחר בקשת המחילה ננסה לבאר הדברים במילים שלנו וה' יצילנו משגיאות.
הנשמה שהיא פנימיות האדם רואה את כל המציאות. נמצאת היא במקורה במישור שמעל למציאות הגשמית ומשם רואה היא מסוף העולם ועד סופו. ראיה זו סגורה, ואין האדם מכיר אותה ואינו יודע לפרשה. בלשונו של הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' על "מודה אני"):

נשמתי - הנשמה המיוחדת שלי, כלומר: צורתה הפרטית... ואע"פ שאין בכח האדם להכיר את האופי הפרטי של הנשמה,שהיא רוחנית נאצלה, עד שאין אנו מכירים כ"א את מציאותה ולא את פרטי גוניה...

הנשמה סגורה בתוך האדם מתפשטת ושולחת קויה דרך העין. העין פוגשת את המציאות החיצונית, וחוזרת ומגדירה בנפשו של האדם את אשר ראתה ואשר כבר מושרש בו קודם לכן בצורה כללית. בחזרת הציור אל העין העין מבררת את הציור. החלק הגשמי היכול להצטייר בעין נכנס וחוזר אל שרשו דרך העין ומה שהוא רוחני נשאר מחוץ לעין.
אם נסכם בקצרה נאמר: בפנימיות נשמת האדם הכל מושרש ונמצא. הנשמה מתפשטת דרך העין ופוגשת את המציאות החיצונית וחוזרת אל הפנימיות דרך העין, בה מצטיירים הדברים ומגדירים את אשר מושרש בפנימיות האדם.
רבי יהודה אומר שההתפשטות דרך העין פוגשת את מציאות הגלויה, ומן המציאות הגלויה חוזרת לשרשה ושם מוגדרים הדברים ומתכללים. ולכן הראיה הגלויה קובעת את אשר יחוש האדם בפנימיותו. כך כתב הרב קוק באורות הקדש (ח"א, ל"ח):

כל חלק גלוי שאינו מוכר כראוי, בין מן התורה, בין מן העולם, הוא כמו מסך מבדיל שמסתיר את האור הנשגב של החלק החבוי והנסתר, שאינו מושג כי אם בצפיה פנימית בהירה...
הסדר התדירי הוא לבא מן הגלוי אל הנסתר, מהפרטים אל הכלל.

זו דעת רבי יהודה שאף קבע: "הוי עושה התורה כללים כללים" (ספרי האזינו)
רבי מאיר לעומת זאת רואה את הראיה הפנימית כקובעת, וראיית העין מפרשת את הראיה הפנימית ומגדירה אותה. ראיה זו החיצונית מצמצמת את האור הנמצא בנשמתו של אדם.
רבי מאיר מתייחס לאור הפנימי המאיר וסומא אינו אלא סגי נהור.
מעתה נבוא לביאור הסוגיא.
הלימוד הראשון הוא שסומא אין לו בשת מג"ש "עיניך" "עיניך".
ופרש"י:

בעדים זוממין - כתיב (דברים יט) לא תחוס עינך עליו בבושת נמי כתיב (שם כה) וקצותה את כפה לא תחוס עינך עדים אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד.

וכתב הרא"ש (וכן בשטמ"ק משמו):

... הילכך מוקים גזרה שוה דעיניך בדבר התלוי בראיה להקל בסומא. ואף על גב דבספרי דריש דבושת משלם ממיטב בגזרה שוה דעיניך עיניך מעדים זוממין מכל מקום לענין לפטור פסולי עדות מבושת מסתברא דדרשינן דוקא בדבר התלוי בראיה מטעמא דפרישנא.

נראה בביאור דבריו שלכאורה יש לעיין שהרי "לא תחוס עינך" נאמר על ב"ד ומה הקשר בין זה לבין פטור סומא מבושת.
יש להתבונן בביטוי "לא תחוס עינך", וכי העין היא החסה על הנענש והוסבל?
אלא שהעין היא הרואה את הגלוי לה והיא המציירת את הנראה, בנשמה, ומשם בא הרצון לרחם על הסובל. לכן הרחמנות נקראת על שם העיניים.
על כן לסומא אין בשת, כי כיון שאינו רואה, אין המציאות מצטיירת יפה בנפשו. זו דעת רבי יהודה שהראייה את המציאות הגלויה היא קובעת את הרגשתו של האדם ומבטו הפנימי.
לכן למדו "עינך" "עינך" לפטור סומא מבשת כי ביטוי זה מלמדנו על הצורך בראיה גלויה כדי להרגיש הרגשה פנימית.
כך נראה לבאר דברי הרא"ש בהבנת הלימוד של ר' יהודה.
רבי יהודה פוטר גם סומא רוצח בשוגג מגלות כמו שביארנו ש"בלא ראות" בא למעט סומא. כיון שאינו רואה את המציאות הגלויה, אין הדברים מצטיירים נכון בנפשו, ועל כן אין לו אחריות גמורה למעשיו. לכן אינו נקרא רוצח ואף לא רשע.
שתי מילים אלו "רוצח" ו"רשע", טעונות רגש רב. על כן סומא אינו נכלל בהם שהרי עיניו לא מפעילות את הרגשתו הפנימית, ואין לו אחריות למעשיו.
לכן למדו בג"ש "רוצח" "רוצח" לפטור סומא גם ממיתת ב"ד ואף ממלקות מג"ש "רשע" "רשע".
השייכות המיוחדת של הסוגיא למידת גזירה שוה תתבאר על פי מה שביארנו, שגזירה שוה יש בה משום גילוי הנעלם1.
מידתה של ג"ש היא תפארת2. שמידה זו יש בה גילוי הנעלם בבינה.
אנו פוגשים בפועל את התפארת שהיא בחי' של גילוי, וממנה נכנסים פנימה אל הגנוז בבינה.
לכן למד רבי יהודה בגזירה שוה המלמדת את הצורך בראיה גלויה כדי להגיע אל הנעלם ולכן פטר סומא דווקא במידה זו ודו"ק.






1 עי' במבוא לגזירה שוה ע"פ הזוהר ויקרא נ"ג:
"רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, יתבו בההוא בי חקלא וצלו, בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו, פתח רבי יהודה במלי דאורייתא, ואמר, (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, עץ חיים, דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף, תורה, אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע:
חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין:
למחזיקים בה, לאינון דאחדין בה, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא, אחיד לעילא ותתא:
ותומכיה מאושר, מאן תומכיה, אלין אינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים כמה דאוקמוה, ותומכיה, זכי לנביאי מהימני דיפקון מניה".
2 עי' לשון האר"י: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.