כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא מציעא צ"ד (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


בבא מציעא צ"ד (ע"ב):

נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.
... בשלמא גניבה דכתיב "אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו" אלא אבידה מנא לן דתניא "אם גנוב יגנב" אין לי אלא גניבה אבידה מנין תלמוד לומר "אם גנוב יגנב" מכל מקום הניחא למאן דאמר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא למאן דאמר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר אמרי במערבא קל וחומר ומה גניבה שקרובה לאונס משלם אבידה שקרובה לפשיעה לא כל שכן?
ואידך מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.

בענין השומרים עיין בדברי השל"ה (מסכת פסחים מצה עשירה ל"ה, הובא בטללי חיים עמ' ר"ל לפרשת משפטים1).
נראה להוסיף ששומר חינם ושוכר, הם שתי צורות של קיום מצוות. יש בחינה של קיום המצוות משום שה' צוה ובכך אנו מתחברים עם רשב"ע, יש בחינה של קיום מצוות משום שהם צורת החיים הנכונה. וכבר ביארנו שתי בחינות אלו2 על פי הרמב"ם בסוף ספר עבודה.
אף השומרים, שומר חינם שומר משום קרבתו לבעלים, ושוכר שומר משום רצונו בחפץ ובשימושו.
בחינת שומר שכר לעומת זאת היא שמירת המצוות משום קבלת השכר בעולם הבא. אין לו קשר למצוה עצמה אף לא "לבעליה" אלא רוצה גמול בעוה"ב. אדם כזה שאינו חי את המצוות ואף אינו חי את הקשר החי עם הקב"ה, בוודאי מקפיד ביותר בשמירתו ואין לו רשות להתרשל.
הדברים מזכירים את דברי ספר הכוזרי (מאמר שלישי ל"ו-ל"ז):

(לו) אמר הכוזרי: לא ראיתי ולא שמעתי על חבור כזה אצלם אבל רואה אני כי השתדלותם בקיום המצוות מרבה:
(לז) אמר החבר: כל השתדלותם היא בדרך ההתחכמות וההשענות על הסברה כמו שכבר הסברתי לך כי גם העובדים לפי סברתם למלאכת השמים מרבים להשתדל בעבודה זו מעושי מלאכת ה' המצוים על כך כי אלה מוצאים מנוחה בקבלה שבידם ונפשם בוטחת כנפשו של אדם המתהלך בעיר אשר אין פחד בלבו מפני קמים עליו והללו כאדם המהלך במדבר אשר לא ידע מה יקרהו אדם כזה צריך להזדין בחרבות ולהחלץ לקרב כאיש מלחמות אל תתפלא אפוא בראותך השתדלותם כי רבה ואל תתאכזב בראותך רשלנות אנשי הקבלה רצוני לומר הרבניים כי אלה מבקשים מבצרים להתבצר בהם והללו נחים להם על ערשותם בעיר מבצרה מקדם קדמתה.

למדנו מן הדברים שכל מי שהתורה היא חיים אצלו, משום קישורו לאלוקים חיים או משום קיום המצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", אין מקפידים אם יש איזו התרשלות, ואז סיבת הקפדתו מרובה, וכל התרשלות, מחייבת אותו בתשלום.
על כן שומר שכר קשור למידת הדין, ודין אבידה נלמד בקל וחומר המדגיש את פשיעתו באבידה. על קל וחומר נאמר "והלא דין הוא" ומכריח מסברא לקיים בו מידת הדין.

אבל למ"ד שלא אמרינן דיברה תורה כלשון בני אדם, לומדים זאת מן הפסוק "אם גנב יגנב" מכל מקום. מסבירה הגמרא שמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.
יש מי שכתב3 שהסיבה שטרח וכתב לה קרא היא שרצון התורה שדין זה ילמד מן התורה שהנהגתה היא הנהגת מידת הרחמים שכן תורה היא בתפארת ("התפארת" זו מתן תורה) ועל כן לא ילפינן לה בקל וחומר שהיא בהנהגת הדין כמו שרגילות חז"ל לומר "והלא דין הוא" או "ודין הוא".
בסוגיין יש לומר שרצון התורה לכלול אבידה עם גניבה הקרובה לאונס, על מנת להדגיש שלא מצד הקפדתנו על שומר שכר באים דיני תשלומי גניבה ואבידה, אלא מצד הרחמים על הבעלים ומצד רצון התורה שיהיו אנשים שומרים בשכר שכן אם יהיה פטור מתשלומין לא יתנו אנשים כליהם ובהמתם לשמירה בשכר, ובכך יפסידו כולם גם השומרים שיפסידו שכרם וגם הבעלים שצריכים לשומר שיישמור חפציהם.
לא במבט שלילי נביט על שומר שכר, שמקפידים עמו על שמירתו, כי אם במבט חיובי שהתשלומין מאפשרים לכולם להרויח ולהיות במנוחה ובטחון על השמירה.






1 וזו לשון השל"ה: "תכלית הבריאה של אדם היתה לעבדה ולשמרה ולעשות משמרת והכל למען שמו. ועל השימור הזה באתה האזהרה במצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל, ושם חוקת הפסח, וענין מצה, וכתיב "ושמרתם את המצות" ודרז"ל אל תקרי מצות אלא מצוות. ומצינו שלושה מיני שימור, דהיינו מצה שמורה, ומצווה גדולה דארבע כוסות יין רומז ליין המשומר, וגם הלילה נקראת ליל שימורים. עוד מצינו ענין שאלה במצרים, כדכתיב "ושאלה אשה משכנתה" וכו'. ונגד זה ירמוז בעבודת המקום שעליה כתיב "לעבדה ולשמרה" ארבעה עניינים, והם נגד ארבעה שומרים, שלושה הם - שומר חנם שומר שכר נושא שכר, והרביעי השואל, ונגדם ארבעה בנים. וכמו שארבעה שומרים נוהגין בין אדם לחבירו, כן בין אדם למקום ב"ה".
2 מצוה ברה ח"א עמ' נ"ה - נ"ו.
3 אגרא דכלא (מאמרי חודש אדר מאמר י'): "והנה טרח וכתב לה קרא, היינו מדת אל שבתורה שבכתב בי"ג מדות של רחמים כנודע [שמות לד ו] ושם א"ל מורה על חסד גמור כמד"א חסד אל כל היום [תהלים נב ג]. ומעתה בין והתבונן את אשר כתבתי לך שלשים במועצות ודעת, אם הנהגתינו הוא רק מה ששופט השכל, הנה כביכול התנהגות משפט העליון הוא עפ"י הדין, מה שאין כן כשהנהגותינו הוא על פי התורה האלקית אמונת אומן למעלה מן השכל, גם במשפט העליון כביכול יצו חסדו קדוש יעקב והוא במשפט אמת כמ"ש לעיל, על כן מדת קל וחומר שהוא שפיטת השכל ונקרא דין כמ"ש, טרח וכתב לה קרא בתורה שהוא למעלה מן השכל בכדי שיגבר חסדו עלינו גם במשפט ודין".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.