י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

...אשכחן לאחריו, לפניו מנין, הא לא קשיא דאתיא בקל וחומר - כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן.

תנו רבנן, מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר (דברים ח'): "ואכלת ושבעת וברכת", זו ברכת הזן, "את ה' אלהיך", זו ברכת הזמון, "על הארץ", זו ברכת הארץ, "הטובה", זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר (דברים ג'): "ההר הטוב הזה והלבנון", "אשר נתן לך", זו הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, אמרת קל וחומר - כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. רבי אומר אינו צריך, "ואכלת ושבעת וברכת", זו ברכת הזן, אבל ברכת הזמון (תהלים ל"ד) מ"גדלו לה' אתי" נפקא.

כשהוא שבע - מצוה לברך ולהודות על שבעו. כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר.

רש"י ד"ה כשהוא שבע וכו', ולהודות על שבעו. לעיל דף ל"ה ע"א ג"כ אמרו הך ק"ו ולא פירש רש"י כלום. נראה דכוונת רש"י כאן לתרץ קושית מהרש"א בחי' אגדות שהקשה כיון דהוא ק"ו נבעי לפניו שלש ברכות כמו לאחריו, ולזה כיון רש"י שעיקר הק"ו הוא על הברכה שעיקרה על האכילה והשובע, והיינו ברכת הזן. אבל ברכת הארץ וברכת ירושלים אין עיקר ההודאה על האכילה רק על הארץ שהנחילנו ועל ירושלים ומקדש שנקרא שמו עליו, לא שייך בזה ק"ו מן השבע על הרעב. וזהו כאן שיליף כל שלש ברכות מן התורה, אבל לעיל בריש כיצד מברכין לא הזכיר שם שלש ברכות לא הוצרך רש"י לזה.

לפניו לכ"ש - לאו ק"ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי' רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד' כב.).

פירוש לאו ק"ו מעליא הוא זה, דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפ' מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא דהא אסיקנא דסברא הוא, וכיון דלא קאי לא דייק עלה.

ואסיקנא... טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לאחריהם מן התורה ולפניהם מקל וחומר...

כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר.

אם מזדמן הדבר, שאוכל אדם במחשבה פסולה או נמוכה, והוא שב מיד לאחר האכילה לרומם את מחשבתו וכחותיו בתשובה מאהבה, הרי הוא מתקן את העבר, כאילו היתה תחלת האכילה בכונה טהורה. וזמן העכול, הראוי לברכת המזון, מסוגל יותר להרמה עליונה זו, הראויה לכהני ד'. אשר את לחם ד' הם אוכלים, "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים".

כי כל דבר שבעולם על ידי התדבקותו בשורש החיים מחובר לטהור טהור, וזה על ידי האדם, שקודם כל דבר צריך שיקדים לו ידיעת חיותו יתברך שמהוה כל. ושצריך ליתן שבח והודיה על לכ פעולה והרגש ממש, כמו שאמרו ז"ל כל הנשמה, כל נשימה ונשימה תהלל כו', ועל ידי זה נדבק בשורש ואינו מתדבק בגשמיות שנתבטל לשורש. אבל בלי ברכה נאסר ונדבק לגשמיות כנ"ל, ולכך כתבו ז"ל שנהנה קודם ברכה מעל כו', כי מוציא מרשות גבוה להדיוט, אבל כשמברך אינו נכרת ונפסק משרשו אף שנהנה ממנו.

כשהוא שבע - מצוה לברך ולהודות על שבעו. כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר.

מצוה טו שנצטוינו להודות לשמו ית' בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא. וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו. ובשלישי שלברכות (כא א) אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנ' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ורצה ללמוד ברכת המזון לפניו שיהיה מן התורה ק"ו מזה. אמרו ומה תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה לפניה מזון שטעון לאחריו אינו דין שטעון לפניו. והשיבו על זה מדרך הפירכות מה לתורה שכן חיי עולם. ועוד תנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. וחפצם בזה שכיון שבעל קרי אינו מברך לפניו במזון והוא מברך לאחריה נלמוד שברכה לאחריו בלבד היא מן התורה ולפיכך אינה בטלה מפני תקנתם בטביל' בעלי קריין ושמע מינה דקל וחומר פריכא הוא. והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה דאורייתא. ובגמרא דבני מערבא (רפ"ז) אמרו כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בה ברכה לאחריה מה כתוב בה לפניה כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלהינו כתוב במזון ברכה לאחריו אין כתוב בו ברכה לפניו מה כתוב בו לאחריו ואכלת ושבעת וברכת את י"י אלהיך ומנין ליתן את האמור בזה לזה וכו'. מכלל זה מתבאר שהברכה הזו מן התורה. ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא בכורים (ע' קלב) אינו נמנה אחת עם הבאתן (ע' קכה) וספור יציאת מצרים (ע' קנז) עם אכילת הפסח (ע' נו):

...ואין לי אלא ברכת המזון, ברכת התורה מנין, אמר רבי ישמעאל: קל וחומר - על חיי שעה מברך על חיי עולם הבא לא כל שכן. רבי חייא בר נחמני תלמידו של רבי ישמעאל אומר משום רבי ישמעאל: אינו צריך, הרי הוא אומר (דברים ח'): "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן הוא אומר (שמות כ"ד): "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה וגו'".

מקל וחומר. דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהת"ת פעם כך ופעם כך, כי פעם תקבל מחו"ג שבת"ת, וזהו מקל. כי קל רמז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א'. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם.

מגזרה שוה. לפעמים תקבל מת"ת שבת"ת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד הת"ת.

על חיי שעה מברך, על חיי עולם לא כל שכן?!

ונמשיל עוד משל יותר נאות והמשל אל ניצוץ השמש העובר דרך החלון ודרך מעברו בדרך עשר עששיות מעשר גוונים משונים ומאיר האור אל עבר פניהם. והנה לפי האמת אור השמש לא יתפס בו גוון כלל ועם כל זה דרך העברת העששיות ישתנה בסיבת שנוי העששיות ונמצא האור מאיר אל עבר פניהם ביתה כגוון העששיות, ולפי האמת אין השנוי נקנה באור קנין עצמי אלא בערך בחינתו אל הרואים.

הרי הוא אומר (דברים ח'): "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ולהלן הוא אומר (שמות כ"ד): "ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה וגו'".

והנה תקנו חכמים בכל הברכות עובר לעשיתן, ולא קודם דקודם, בדוגמת ברכת המזון, כי עיקר ענינה הוא על התועלת הבאה מהאכילה לקיום הגוף, ועל כן היא עובר לעשיתם, שהתחלת התועלת והעיכול באה אחרי הנאת האכילה, וברכה ראשונה הוקבעה על ההנאה, ומן התורה ההנאה בטלה וטפלה לגבי התועלת.