![]()
כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות י"ג המידות ומקורות פנימיים ![]() ברכות מ"ח (ע"ב) - לימוד מקל וחומר הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י. חלקה השלישי של מסכת ברכות, החל מפרק שישי, עוסק בברכות. ננסה לעמוד על משמעות הברכות לאור עיון בסוגיית הגמרא. הגמרא מחפשת מקור לכך שיש לברך על המזון. בהקשר לכך אומרת הגמרא (ברכות ל"ה ע"א): ברכה אחרי המזון כתובה בתורה במפורש, וברכה לפני המזון באה מקל וחומר. רש"י לא מפרש מילים אלו. בהמשך נאמר בגמרא כך (ברכות מ"ח ע"ב): ורש"י: - מצוה לברך ולהודות על שבעו. כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר. הצל"ח מעיר, מדוע רש"י לא פירש את דברי הגמרא בדף ל"ה? ועונה - בדף ל"ה לא הזכירה הגמרא את המרכיבים של ברכת המזון. ניתן לחשוב שאותה ברכה משמשת גם לפני המזון וגם לאחר המזון, ולכן הקל וחומר מובן ואין צורך לפרש אותו. אולם בדף ל"ח מפרטת הגמרא את החלקים של ברכת המזון, הכוללים הודאה, ובהודאה לא שייך קל וחומר, ולכן צריך רש"י להסביר. עיון ברש"י מראה כי אכן כך הם הדברים, שכן רש"י פתח, כשהוא שבע, "מצוה לברך ולהודות", וכשהוא רעב כתב רש"י "צריך לברך" ותו לא, כדי להדגיש שהקל וחומר איננו מברכת נודה לך, אלא רק מברכת הזן, שכן ביחס להודאה הקל וחומר איננו נכון. דבריו של הצל"ח מעוררים להבנת הענין בכללותו ולעומקו. השאלה המרכזית שיש לשאול בענין זה היא, שהקל וחומר איננו קל וחומר, הרי כשהוא שבע הוא מברך כיון שנהנה ויש לו להודות לה' על הנאתו. כשהוא רעב - על מה יברך?!1 בכיוון זה ודומה לו הלכו הראשונים. תוספות (ל"ה ע"א) כתב: כיון שברכה לפניה אינה דאורייתא, לא יתכן שנלמדה בקל וחומר. הקל וחומר איננו "רציני". והריטב"א (ל"ה ע"א) כתב בצורה שיש להבינה: כיון שלמסקנה לא למדים מקל וחומר אלא מסברא, הרי שלא דייקא הגמרא והביאה קל וחומר אף שהוא "פריכא". אף אם אין אנו ראויים להעיר על דברי הריטב"א, מחוייבים אנו להבין את דברי הגמרא. אם הגמרא הביאה קל וחומר זה, חובה עלינו להבינו. חובה זו עולה מדברי הר"ח (ל"ה ע"ב): על אף הקשיים בלימוד קל וחומר הבין הר"ח שהוא נשאר אף למסקנת הסוגיא. על כן יש לנסות ולהבין את העומק של הלימוד בקל וחומר. נראה, שיש להבין את עניינן של ברכות הנהנין בצורה עמוקה יותר. רש"י בדבריו מעורר להתבונן בעניינה של הברכה על המזון. וכי אנו מברכים את הקב"ה? רש"י מדגיש: - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר. הברכה היא הזכרת שם שמים על האוכל. אין אנו אוכלים רק כתגובה לרעב. מדוע אנו אוכלים? יש להעמיק את השאלה: מדוע ברא הקב"ה את האדם כיצור אוכל. והרי האכילה היא השעבוד הגדול ביותר של האדם. פעם בכמה שעות נדרש האדם להכניס לגופו מזון, ואם לא יעשה כך - אין הוא יכול להתקיים. האכילה נובעת מהעובדה שהבריאה כולה היא מציאות אחת מאוחדת. על ידי אכילתו מרומם האדם את הבריאה. הברכה באה להזכיר שם שמים על האכילה. כך מרומם האדם את מזונו. מאכלות אסורים, הרי הם במאסר, ואינם יכולים להתעלות ולהתרומם על ידי האדם. כאשר מטרת האכילה היא "לשמה" - לרומם את הבריאה, אימתי פשוט יותר הצורך בברכה? כך מבאר הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה י"ד, ח'): לפני האכילה יכול האדם לכוון שתהיה אכילתו בקדושה. אם לא כיוון כך - ניתן לעשות זאת אף לאחר האכילה, כל עוד לא התעכל המזון שבמעיו. לאור זאת מובן הקל וחומר המובא בגמרא: "כשהוא שבע", וכבר סיים לאכול - "מברך", ויכול הוא עדיין לתקן את העבר ולהזכיר שם שמים על אכילתו, "כשהוא רעב", ועדיין לא אכל, "לא כל שכן" שיכול הוא להזכיר שם שמים ולאכול לשמה?! הקל וחומר נובע מן ההבנה שהברכה איננה הודאה על ההנאה שבאכילה, אלא הזכרת שם שמים על האכילה. כתב ב"שפת אמת" (ליקוטים, ברכות ל"ה ע"א): ההנאה מהמזון בלי קישורה לגבוה עלולה לכרות את קישורו של המזון אל שרשו הרוחני. הברכה מחברת את המזון אל שרשו וכך הוא נתקן באכילת האדם. לאור דברים אלו מובנים דברי רש"י. - מצוה לברך ולהודות על שבעו. כשהוא רעב - והוא בא להפיק את רעבו על ידי ברייתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן, שזה צריך לברך להקדוש ברוך הוא יותר. בתחילה מזכיר רש"י שהברכה כוללת שתי בחינות - הודאה וברכה. בהמשך איננו מזכיר את ההודאה, שכן הקל וחומר אינו מהבחינה הזו של הברכה, אלא מהבחינה של הזכרת שם שמים. מדוע נלמד ענין זה במידת קל וחומר? מידה זו נוגעת לדברים שיש בהם בחינה של קל ושל חמור - של חסד ושל דין. "כשהוא שבע", המזון נמצא אצל האדם והוא מנותק משרשו. זוהי בחינת דין. כשהוא רעב, המזון עדיין מחובר למציאות כולה ואין כאן ניתוק, וזו בחינת חסד. אם כאשר המזון מנותק מהאדם יכול הוא לתקן, כל שכן שיוכל לתקן קודם הניתוק של המזון מהמציאות ומשרשו. שיטת הרמב"ן לשיטת הרמב"ן, ישנה ברכה נוספת שחיובה הוא מן התורה, וזוהי ברכת התורה. כך לשונו של הרמב"ן (הוספות למצוות עשה, ט"ו): מקור הלימוד בגמרא (ברכות מ"ח ע"ב): מהי כוונת רבי חייא בר נחמני באמרו "אינו צריך"? בצורה פשוטה כוונתו: אינו צריך ללמוד מקל וחומר שכן יש לימוד בגזרה שוה. אלא שהבנה זו תמוהה היא. הרי אם יש קל וחומר, שיכול אדם ללמוד מדעתו, "אינו צריך" ללמוד בגזרה שוה, שהוא לימוד רחוק יותר. נראה פשוט, שהשאלה בה נחלקו תלמידיו של רבי ישמעאל היא: כיצד להבין את היחס בין תורה למזון? האם אלו הם שני דברים שונים, שהדרך ללמוד מזה על זה היא בקל וחומר, או שבעומק זו הנהגה אחת, ויש שיווי בין שני הדברים, ועל כן יש ללמוד בגזרה שוה מזה על זה. שני הלימודים הם משמו של רבי ישמעאל, ונראה שהוא אכן אמר את שניהם, שכן ישנן שתי הסתכלויות על יחס זה ושתיהן נכונות. בהנהגת קל וחומר כתב האר"י: הרי שהנהגה זו היא כששני הדברים נשארים כל אחד בהנהגתו. הנהגת קל וחומר מדגישה את ההבדל בין הקל ובין החמור, בין החסד ובין הדין. בהנהגת גזרה שוה כתב האר"י: הרי שהנהגה זו מדגישה את המשותף בין שני הצדדים, בין הימין והשמאל, החסד והדין. בנושא דידן יש שתי צורות לדון על היחס שבין תורה ומזון. האחת מדגישה את ההבדל בין מזון לתורה. מצידנו אלו שני דברים שונים. מצד המקבלים יש הבדל מהותי בין תורה למזון - התורה שייכת לחלק הרוחני שבאדם, והמזון בונה את חלקו הגשמי. צורת הדיון מצד המקבלים שייכת למידת קל וחומר. "קל וחומר אדם דן מעצמו". צורת קבלתנו את הדברים נלמדת בקל וחומר, המדגיש את ההבדל בין תורה למזון:
הצורה השניה לדון מדגישה את המשותף למזון ולתורה. מצד הקב"ה המשפיע והנותן, מקור השפע והחיים אחד הוא. הרמ"ק המשיל בענין זה משל (פרדס רמונים שער ד' פרק ד'): הדיון מצד הנותן שייך למידת גזרה שוה. "אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו". מצד הנותן יש שיווי בין תורה למזון, ועל כן למדים תורה ממזון בגזרה שוה של שורש המילה נתינה:
ענין נוסף שיש לבאר, הוא הצורה בה מופיעות הברכות בתורה. אף שלומדים מברכת המזון לברכת התורה, ומברכת התורה לברכת המזון, בתורה מופיעה ברכת המזון לאחריה וברכת התורה לפניה. ענין זה מעורר שאלה. הרי כלל נקוט בידינו: "כל הברכות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן". אולם, הברכה שנתנה לנו התורה נתקנה אחר העשיה - אחר המזון, ולא לפניו. מדוע? הרב קוק זצ"ל עונה על כך בדבריו (עולת ראי"ה ח"א עמ' שמ"ח): הברכה היא על התועלת הנמשכת מן האוכל, והתועלת באה מהעיכול. לאור זאת יש להגדיר כך: הברכה שמברכים לפני עשיה, היא ברכה על עצם הדבר. הברכה שמברכים אחר העשיה, היא ברכה הבאה על התועלת היוצאת לאדם מן הדבר. לאור זאת עולה, כי במזון, עיקר הענין הוא התועלת, ועל כן הברכה מן התורה היא אחר האכילה. בלימוד התורה, עיקר הענין הוא עצם הדבר, ועל כן הברכה מן התורה היא לפני הלימוד, וחכמים דרשו שגם תועלת יש לאדם מן הלימוד, ועל כן מברכים גם אחר הקריאה בתורה. 1 בדף כ"א ע"א דחתה הגמרא לימוד לברכת התורה לפניה בקל וחומר מברכת המזון: "מה לברכת המזון שכן נהנה". ------------------------------------------------------------------------------------------- |
|
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד. |