כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

שבת פ"ד (ע"ב) - לימוד מקל וחומר



שבת פ"ד (ע"ב):

ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאים במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת ואמאי הא לית ליה טהרה במקוה.

וברש"י ד"ה "מפץ שטמא בזב":

... ומהכא נפקא לן בעלמא (נדה דף מט:) דכל המטמא במדרס מטמא טומאת מת ואפילו פשוטי כלי עץ:

נראה פשוט שהמטמא בזב כיון שהוא חי טומאתו קשורה בנגיעה או במשא ובהיסט שהן פעולות אדם חי.
לעומת זאת מיוחדת טומאת מת שמטמאה באהל שזה עצם הימצאות הטומאה ולא נגיעה וכד' הקשורים לאנשים חיים.
החידוש בק"ו שכיוון שטומאת מת חמורה על כן מטמא גם בכל מה שמטמא מדרס, אף שמדרס אינו עניין לטומאת מת, לכאורה.
נראה על פי כוזרי1 בהבנת טומאה ששניהם על מישור אחד שהוא אובדן חיות ובבחינה זו מת חמור.
לכאורה יש לשאול הרי חמורה טומאת זב מטומאת מת שזב משולח מחוץ לשתי מחנות וטמא מת אינו משולח אלא חוץ למחנה אחת2.
תשובה: בענין זה של חיים וחיות, מת חמור יותר שהוא אבדן החיים לגמרי לעומת זב שאף שיש בו הפסד ובחי' כליון מ"מ עדיין חי הוא, וטומאתו יוצאת מגופו החי.
אכן בעניין שילוח מן המחנות טמא מת קל יותר שאין טומאתו מגופו ורק נגע במת, לעומת זב שטומאתו בגופו וממנו יוצאת.






1 הכוזרי (מאמר שני, ס'): "אחר בקשת הסליחה מאת הא-לוה ומתוך הימנעות מהכרעה - אני אומר: ייתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת. וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטיפת דם ממנה יתהווה האדם - הפסדו של זרע זה הוא, אם כן, ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים."
2 עי' לשון הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פ"ג ה"ג- ה"ד): " ...ומשלחין זבין וזבות נידות ויולדות חוץ לשתי מחנות, שהוא חוץ להר הבית... טמא מת, אפילו המת עצמו--מותר להיכנס להר הבית..."






-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.