כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים כ"ד (ע"א) - לימוד מקל וחומר


פסחים כ"ד (ע"א):

אלא אמר רב פפא מהכא (ויקרא ז) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף שאין תלמוד לומר לא יאכל מה תלמוד לומר לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפקא ליה מקל וחומר ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה (דברים כו) לא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כל שכן וכי תימא אין מזהירין מן הדין הקישא הוא דכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וגו' מה תלמוד לומר לא יאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה אי מה כאן בשריפה אף כל איסורין שבתורה בשריפה.

וכתב רש"י ד"ה אין מזהירין:

מדין קל וחומר אף על פי שאדם דן קל וחומר מעצמו, אינה אזהרה ללאו במסכת מכות נפקא לן.

וקשה אדרבה, משום שאדם דן ק"ו מעצמו, לכן אין מזהירין מן הדין, שמא יש פירכא כל דהו כמו שכתבו המפרשים.
נראה על פי מה שכתב בטורי אבן ראש השנה (ט"ז ע"ב) זו לשונו:

אפילו תימא דישראל מוזהרין על מגע נבילה וממילא מוזהרין על טומאת מת מק"ו מ"מ אם נטמא במת אינו לוקה דקי"ל אין מזהירין מן הדין כתב רחמנא לאו מפורש גבי טומאת מת לכהנים שילקה הכהן על טומאת מת משא"כ ישראל. וכה"ג מצינו בפ"ב דפסחים (דף כ"ד) דקאמ' ואימ' ליחודי לאו לגופיה הוא דאתו דאי מדר"א אין לוקין על לאו שבכללו', עוד אמרי' התם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופי' דנ"ל ק"ו ממעשר הקל כו' וכ"ת אין מזהירין מן הדין הקישא הוא אלמא אע"ג דהוו בכלל לאו אחר או דאתא בק"ו טרח הכתוב ליחודי ליה לאו מפני מלקות. וה"נ אפילו תימא דמוזהרין על מגע נבילה ואתיא טומאת מת בק"ו טרח הכתוב ליחודי לאו לכהנים מפני המלקות.

לפי דבריו, אין מזהירין לענין מלקות אבל לאיסורא בודאי שאהני קל וחומר. וכן יש לישב את הגמרא שהרי קצת קשה שכיון שאין מזהירין מן הדין מדוע אמרו את הקל וחומר?
אלא הקל וחומר בוודאי נכון הוא ונשאר הוא לאיסורא, ורק משום מלקות אמרה הגמ' שיש גם היקש.
ולפי"ז יש לומר שביאור דברי רש"י הם שאף שאדם דן ק"ו מעצמו, ולכן בודאי שיש איסור לאכול קדש בטומאה, מכל מקום אין מזהירין מן הדין ולענין מלקות לא אהני קל וחומר ורק מן ההיקש יש ללמוד שלוקין על אכילת קדש בטומאה.
על כן יש משמעות לקל וחומר שממעשר הקל יכול אדם ללמוד בעצמו יחסו לבשר הקדש החמור.
אלא שבהמשך כתב רש"י בד"ה היקשא הוא:

ולאו קל וחומר דאתקש נדריך ונדבותיך דהיינו שלמים למעשר דגן.

הרי שההיקש מבטל הקל וחומר ומלמד שלא ילפינן מקל וחומר אלא מהיקש. ויש להבין מהיכן לקח רש"י הבנה זו. שהרי רק אמרו למ"ד שאין מזהירין מן הדין, היקשא הוא, ומשמע שהקל וחומר נשאר.
על כל פנים למדה הגמרא בקל וחומר.
הגמרא מבארת בעצמה שמעשר קל ובשר קדש חמור. מעשר נקרא קל כיון שמותר באכילה לישראל, בכל ירושלים, על כן קדושתו נחשבת קלה ומגמת התורה להתירו. אף על פי כן, אסרה אכילתו בטומאה, קל וחומר לבשר קדש החמור שהחמירה התורה באכילתו ובטומאתו.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.