כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים מ"ט (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


פסחים מ"ט (ע"ב):

אמר רבי אלעזר עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר (דברים ל) כי היא חייך וארך ימיך על חייו לא חס על חיי חבירו לא כל שכן.

וע' בפרש"י:

כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס. ללמוד תורה ולחיות: על חיי חברו לא כל שכן. ויש לדאג שמא יהרגנו:

ותמוה, הרי עם הארץ שלא למד תורה אינו יודע שהתורה נותנת חיים ועל כן אינו עוסק בה כיצד אפשר לומר עליו שאינו חס על חייו.
ועוד, מהו הק"ו? לכאורה פשוט יותר לאדם שאסור לו לפגוע בחברו מאשר לפגוע בעצמו, ודווקא על עצמו יכול לחשוב שיש לו רשות לפגוע שהרי גופו שלו1.

על כן נראה, שכוונת הגמרא היא שהתורה נותנת משמעות לחיי אדם ובלא תורה אין ערך לחיים. תלמידי חכמים המבינים מהם חיים, אוהבים את החיים יותר מעמי ארצות שכל עניינם הוא הפחד מן המוות. כך כתב הרב קוק (אורות הקודש כרך ג' עמ' קל"ו):

חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו. ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.

עמי הארצות אינם מעריכים באמת את החיים ומוכנים להסתכן על דברים פעוטים. ועל כן אסור להתלוות אליהם, כי יוליכום בכמה הרפתקי ובסכנות ללא צורך ותועלת ועל זה אמרו "על חייו אינו חס" - שאינו מעריך ואוהב באמת את החיים, "על חיי חבירו לא כל שכן" - שהרי גם אינסטינקט הקיום המביא אותו לאהבה חיצונית לחיים, אינו פועל כשמדובר על זולתו.
אם כן הק"ו הוא שעם הארץ אינו חס על חייו בבחירה ובאהבה ורחמים אמיתיים אלא רק מצד הטבע שטבע האדם לרצות לחיות.
הטבע נדון במידת הדין, והבחירה היא רחמים כמו שהתבאר.
הק"ו הוא שאם על עצמו שרק מצד הטבע והדין בא הרצון לחיות ואין לו רחמים ואהבה מצד מדת הרחמים הבחירית, על כן אינו חס על חייו, קל וחומר כלפי זולתו, שאף מצד הטבע אין לו רצון לחיי חבירו ואין משמעות לחיי חבירו בעיניו, שלא יחוס על חייו.






1 עי' ר"י מגאש שו"ת, קפ"ו:
ראובן רצה לעלות לארץ ישראל, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לארץ ישראל, חוץ משבתות וימים טובים. יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו, והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון, וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין, ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד, כל שכן שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.