כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים מ"ג (ע"א) - לימוד מקל וחומר


יש מחלוקת עקרונית ביחס שבין תערובת חמץ גמור לבין חמץ נוקשה.
נחלקו בזה רב יהודה ורבי נחמן. לרב יהודה אליבא דר"מ (פסחים מ"ג ע"א):

שמעינן ליה לרבי מאיר נוקשה בעיניה בלאו וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת.

ולרב נחמן אליבא דר"א:

ושמעינן ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו וכל שכן נוקשה בעיניה.

וכן כתב רש"י במפורש:

רב נחמן סבירא ליה נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור על ידי תערובת.

חזינן דלרב יהודה חמץ גמור על ידי תערובת חמור מחמץ נוקשה. וילפינן קל וחומר אם נוקשה בלאו, ק"ו לתערובת חמץ.
ולרב נחמן להיפך חמץ נוקשה חמור מתערובת חמץ וילפינן קל וחומר, אם תערובת חמץ בלאו קל וחומר לחמץ נוקשה.
נראה לעצם המחלוקת שהשאלה היא האם יסוד האיסור הוא "בל ייראה" מה שרואים בעיניים והיינו "חמץ נוקשה בעיניה" כלשון שנקטה הגמרא או שיסוד האיסור הוא "בל ימצא" שנמצא כאן חמץ גמור, אף כי על ידי תערובת שמסתירה אותו אבל במציאות הוא נמצא והוא חמץ גמור.
זה אליבא דגרסת הגמ' שלנו.
אבל בב"י או"ח סי' תמ"ב הביא גירסא שונה שבה אין בגמרא "קל וחומר" ולא "כל שכן" ורק רש"י הוא שהביא בדעת רב נחמן, שסבירא ליה שילפינן בקל וחומר וזו לשון הב"י:

כל דבר שאינו חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון כותח הבבלי וכו' כל אלו לרבי אליעזר הן בלאו וכו'. בפרק אלו עוברין (מג.) על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלא כלום ואף על פי שלא נזכר חמץ נוקשה בדברי רבי אליעזר סובר רבינו דכי היכי דמחייב על תערובת חמץ הכי נמי מחייב על חמץ נוקשה: ויש לתמוה עליו דהא רב נחמן הוא דאמר הכי בגמרא (שם) דמוקי מתניתין (מב.) דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' וזומא של צבעים וכו' כרבי אליעזר דשמעינן ליה דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו והוא הדין נוקשה בעיניה ורב יהודה אוקי מתניתין כרבי מאיר ואמרינן בגמרא (מג.) ורב יהודה מאי טעמא לא אמר כרב נחמן אמר לך עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת אבל נוקשה בעיניה לא אמר תניא כוותיה דרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב כ) לרבות כותח הבבלי וכו' וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהא ענוש כרת תלמוד לומר (שם טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו רבי אליעזר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר שמע מינה נוקשה בעיניה לרבי אליעזר לית ליה ופירש רש"י רב נחמן סבירא ליה נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור על ידי תערובת: תניא כוותיה דרב יהודה. דאמר חמץ גמור בתערובת חמור עכ"ל. ומאחר דתניא כוותיה דרב יהודה דאמר דרבי אליעזר לית ליה חמץ נוקשה למה כתב רבינו דאית ליה: ושמא יש לדחוק ולומר שסובר רבינו דהא דקאמר תניא כוותיה דרב יהודה ומסיק שמע מינה נוקשה לרבי אליעזר לית ליה, האי סייעתא הויא לפום מאי דסבירא ליה לרב יהודה דחמץ על ידי תערובת חמור מנוקשה בעיניה אבל לרב נחמן דאמר דנוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור על ידי תערובת אמר לך דלרבותא קתני חמץ גמור על ידי תערובת וכל שכן לחמץ נוקשה ויש קצת הוכחה לזה מדפירש רש"י רב נחמן סבירא ליה נוקשה בעיניה חמור מחמץ גמור על ידי תערובת ואיכא למידק למה ליה לפרושי הכי דמשמע דבקל וחומר מייתי ליה והא אמרינן בגמרא דבהוא הדין מייתי ליה ונראה שהכריחו לפרש כן משום דקשיא ליה מאי מייתי סייעתא לרב יהודה מהאי ברייתא מדלא קתני נוקשה בעיניה קתני חמץ ע"י תערובת הא בברייתא דמייתי מינה רב נחמן קתני נמי חמץ על ידי תערובת ולא קתני נוקשה ומאי אולמא דהאי ברייתא מההיא אדרבה ההיא עדיפא דקתני בהדיא דברי רבי אליעזר והאי ברייתא לא ידעינן מאן קתני לה אלא מדיוקא אלא על כרחך מההיא ליכא סייעתא לרב יהודה דאיכא למימר דקתני תערובת חמץ גמור והוא הדין לנוקשה בעיניה אבל בהאי ברייתא דנחית לפרושי פרטי דתערובת חמץ גמור וקתני שכר המדי וחומץ האדומי וכו' אם איתא דנוקשה בעיניה הוי דיניה כי הנך הוה ליה למיתנייה בהדייהו ומדלא תנייה אלמא נוקשה לית ליה וכדרב יהודה ומשום הכי איצטריך לפרושי דלרב נחמן נוקשה בעיניה חמור מתערובת חמץ גמור דהשתא אף על גב דנחית למימני פרטי דתערובת חמץ לא תיקשי אם איתא דנוקשה בעיניה אית ליה אמאי לא תנייה בהדייהו דאיכא למימר משום דאתי מקל וחומר לא איצטריך למיתניה כלל. והשתא כיון דלסברת רב נחמן ליכא סייעתא לרב יהודה מהאי ברייתא לא מכרעא מילתא דתיקום הלכתא כוותיה משום דקאמר תלמודא תניא כוותיה ומסתבר לרבינו דברי רב נחמן (דתערובת חמץ גמור חמור מנוקשה בעיניה) [דנוקשה בעיניה חמור מתערובת חמץ גמור] ומפני כך סתם דבריו כמותו:

לפי לשונו לא גרסינן בגמ' "כל שכן" אלא "הוא הדין" ביחס שבין תערובת חמץ לבין חמץ נוקשה. לדבריו רק רב נחמן נקט בקל וחומר שאם תערובת חמץ בלאו, ק"ו לחמץ נוקשה.
נראה שלשון הגמרא מלמדת על קל וחמור.
שכן "חמץ נוקשה" מורה על צד חמור - נוקשה - זו מילה קשה. לעומת זאת תערובת חמץ מורה על צד קל. תערובת נכרכת פעמים רבות עם העריבות שבדבר.
"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות י"ז ע"א) ופרש"י: "לעשות לאיש ואיש כרצונו".
וכן בעירובין מ"ט (ע"א):

המקפיד על עירובו אין עירובו עירוב. מה שמו? עירוב שמו.

ופרש"י:

עירוב שמו. שיהו כולן מעורבין ומרוצין בו שלא ימחה זה בחברו אלא שותפות נוחה ועריבה.

אף כאן "תערובת חמץ" היא קלה לעומת "חמץ נוקשה".
ואף בסברא י"ל שהרי אמרה תורה "בל יראה" ועל כן כל דבר שהיא "בעיניה" הוא חמור יותר.
הלימוד בקל וחומר בא מעצם הגדרת החמץ אם הוא נוקשה שהוא בחינת דין, או תערובת שיש בו בחי' של קל וערב הבאים מצד הרחמים.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.