כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים ס"ו (ע"ב) - לימוד מקל וחומר


פסחים ס"ו (ע"ב) – ס"ז (ע"א):

אלא אמר רבי שמעון בן לקיש מהכא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין ואני אומר אם טמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין לא כל שכן אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין ואיזה זה פסח הבא בטומאה.
אמר אביי אי הכי לימא נמי יאמר זב וטמאי מתים ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן אלא יש לך שעה שמצורעין משתלחין ואין זבין וטמאי מתים משתלחין ואיזה זה פסח הבא בטומאה וכי תימא הכי נמי והתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות ואם אכלו פטורין אלא אמר אביי לעולם מקרא קמא.

אביי שואל שאלה על דברי ריש לקיש, ומכח אותה שאלה נדחין דברי ריש לקיש.
דברי ריש לקיש נשארו בשאלה ללא תשובה.
כידוע, שאלה ללא תשובה מעוררת לחיפוש בתוכן פנימי שאין דרך הגמרא לדבר בו1.
כדי להבין דברי ריש לקיש נתבונן בפסוקים ובמה שעולה מהם.
במדבר פרק ה':

(א) וידבר ה' אל משה לאמר.
(ב) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.
(ג) מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם.

בפסוקים אלו רמוזים ג' המחנות מהם נשלחים ג' הטמאים.
בספרי נשא (ב', ב') דרשו:

יכול כולם ישתלחו חוץ למחנה אחת? (כפי שעולה מן הפסוק הראשון הכוללם יחד) אמרת: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה" ריבה כאן מחנה אחת. "אל מחוץ למחנה תשלחום" - ריבה כאן שתי מחנות. "ולא יטמאו את מחניהם" ריבה כאן שלש מחנות... חוץ לשלש מחנות זה מצורע והזב חוץ לשתי מחנות וטמא מת חוץ למחנה אחת...

בספרי זוטא למדו מג' פעמים שנאמר מחנה שיש ג' מחנות, ושלשה הטמאים: מצורע, זב וטמא מת, משתלחין לפי חומרתן חוץ למחנה אחת או שתיים או שלש.
רש"ר הירש מצא רמז נוסף.
ג' פעמים נאמר הפועל "שלח".

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.
מזכר עד נקבה תשלחו.
אל מחוץ למחנה תשלחום.

זו לשון הרש"ר הירש:

המשפט הראשון "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" מתייחס ביחוד למחנה שכינה שהוא אסור על שלשת הסוגים האלה – כולל גם טמא מת.
"מזכר עד נקבה תשלחו" מתייחס ביחוד למחנה לויה שזב ושזבה ודומיהם משתלחים ממנו שהרי טומאות אלה שונות בין זכר לנקבה, לפיכך נאמר כאן "מזכר עד נקבה תשלחו"...
המשפט השלישי "אל מחוץ למחנה תשלחום" מתייחס למצורע שהוא משתלח מחוץ למחנה כולו והוא אסור גם במחנה ישראל.

מלשון התורה אנו יכולים ללמוד על עומק ענין השילוח.
"מזכר עד נקבה תשלחו" רומז על קלקול מיני (כלשון הרש"ר הירש בפירושו שם). הקלקול זה אין לו מקום במחנה לויה. מעלה רוחנית מחייבת טהרה גדולה יותר. עיי"ש במתק לשונו.
"אל מחוץ למחנה תשלחום" רומז על קלקול חברתי לאומי הבא בחטא לשון הרע, שהוא מקור הצרעת.
טומאת המת אינה מבטאת איזה קלקול, אלא נובעת מעוצמות החיים הממלאים את הקדש שאין בהם מקום לכל רושם של מות. ריחוקו של טמא מת מבטאת השקפתה של תורה שהחיים הם התכלית גילויי הקדש, גילויי חיים הם, והמות דינו ריחוק מן המקדש.
לאור ביאורים ורמזים אלו בפסוקים מתחדדת שאלה על הפסוק הראשון.

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

מדוע הזכירה התורה בפסוק זה המדבר על המחנה שכינה את שלשת הטמאים והלא רק טמא מת משתלח ממחנה לשכינה. זב ומצורע כבר נשלחו ממחנה לויה וממחנה ישראל.
תשובה לשאלה זו יש למצוא בלשון הזהב של הרמב"ם הן בספר המצוות והן בי"ד החזקה בבארו מצוות שילוח טמאים.
בספר המצוות:

מצוה ל"א היא שצינו לשלח טמאים מן המחנה והוא אמרו יתעלה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" וזה המחנה הוא מחנה שכינה.

וביד החזקה בהלכות ביאת המקדש פ"ג, ה"א, ב', י':

(א) מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
(ב) זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים.
(י) וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה כך אם נכנסו עוברים בלא תעשה שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם" זה מחנה שכינה:

והקשה הכסף משנה על מה שכתב "זה מחנה שכינה" שלכאורה משמע שעל כל המחנות מדובר כל טמא לפי טומאתו ריחוקו ממחנה.
וכתב על זה בספר "דבר שבמנין":

ונראה בזה, כי דעת רבינו היא שמצות שילוח זב וזבה ממחנה לויה, ומצורע ממחנה ישראל, העיקר הוא כדי להרחיקם ממחנה שכינה, ולפי חומר טומאתם החמירה תורה בהרחקתם. וזהו היסוד לכלל "כל שטומאתו חמורה שילוחו חמור משל חברו".

שלשת הטמאים משותפים במצות שילוחים ממחנה שכינה ועל כן בא הכתוב אחד העוסק במחנה שכינה.
מצורה זו של מידות שילוח יש ללמוד גם על שייכותם של שלושתן אל הכלל. ממחנה שכינה הם צריכים להתרחק כל אחד לפי טומאתו, אבל עדיין הם קשורים. מתרחקים ממחנה שכינה אבל לא מתנתקים. "מצורע בכלל כל הטמאים היה ויצא... ללמד על כולו..."

ועתה נחזור אל דברי ריש לקיש.
לריש לקיש יודעים אנחנו מצוות שילוח טמאים. כל אחד לפי טומאתו כך ריחוקו ממחנה שכינה2.
וזה מקור הקל וחומר. הרחוק נבחן כדין והקרוב כחסד3.
על כן הק"ו פשוט הוא שאם טמאי מתים שהם קרובים יותר לשכינה משתלחים ממחנה שכינה זבין ומצורעין שרחוקים יותר, קל וחומר שמשתלחין ממחנה שכינה ומדוע נזכרו כולם בפסוק אחד?
אלא ללמדך שיש שעה שבה זבין ומצורעין הם המשתלחין ממחנה שכינה והיא בפסח הבא בטומאה שרוב ציבור טמאי מתים.
עומק הענין יתבאר על פי מה שביארנו לעיל. משמעות טומאת מצורעין, זבין וטמאי מתים.
טמא מת מבטא תעצומות החיים במקדש. "לא המתים יהללו-יה". בציבור אין מציאות של מיתה. "אין ציבור מתים" שהרי הכלל ממשיך ורק הפרטים משתנים. כתאי הגוף בגוף האדם שהם בפרטיהם מתים אבל האדם נשאר חי וזה אותו אדם אף כי תאיו נתחלפו.
ענין זה שייך רק בטומאת מת. אבל זב ומצורע המבטאים קלקול בגוף האדם ונפשו, אלו טומאתם אינה נדחית או מותרת בציבור.
על שאלת אביי שלא יכתבו מצורע ונלמד בק"ו מזב יענה ריש לקיש שדווקא כתבה תןרה מצורע בפסוק זה ללמדנו על שאף הוא בכלל כל הטמאים המשתלחים ממחנה שכינה אף שהוא מתרחק חוץ למחנה שלישית.






1 עי' מיטב הארץ עמ' 28.
2 עי' בפירוש הר"ח לגמרא שהביא בתוך דברי ריש לקיש הא כיצד טמא מת משתלח חוץ למחנה שכינה וטמא שרץ כמותו זב משתלח חוץ למחנה לויה ובעל קרי כמותו מצורע משתלח חוץ למחנה ישראל נמצא המצורע משתלח חוץ לשלש מחנות וזב משתיים וטמא מת מאחת וברור הוא.
3 עי' במבוא לקל וחומר סעיף ו' – קרוב ורחוק.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.