כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

זבחים י"ז (ע"ב) - לימוד מגזירה שוה


הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ האר"י והרב קוק.


זבחים י"ז (ע"ב) – י"ח (ע"א):

דתניא מנין לשתויי יין שאם עבד חילל ת"ל "יין ושכר אל תשת וגו'" ולהבדיל בין הקודש ובין החול. מחוסר בגדים ושלא רחץ ידיים ורגליים מנין? ת"ל חוקה חוקה לגזירה שוה.

בהמשך יש דעה שלומדים שתויי יין ממחוסר בגדים שגם בעבודה שאין זר חייב עליה מיתה, אם עבד חילל.
ואומרת הגמרא הכי קאמר:

מנין שלא נחלקו בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידיים ורגליים ת"ל חוקה חוקה לגזירה שוה

המשותף לשתויי יין, מחוסרי בגדים ושלא רחוץ ידיים ורגליים הוא חשיבות השמירה על המסגרת והחוקים.
בבוא הכהן לעבודת הקדש חשוב להגביל את שאיפת הקודש לתוך מסגרת חיים שתשפיע על כל העולם כולו. המתעלה בקדש ורומס בדרכו את הגדרים והגבולות הרי זה חוטא בחטא נדב ואביהו1.
אכן דרשו חז"ל בויקרא רבה פרשה כ':

ר' מני דשאב ורבי יהושע דסכנין ור' יוחנן בשם ר' לוי אמרו בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן... על שהיו שתויי יין... ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים... ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים...

השותה יין מאבד את גבולו. מאבד הוא את הכח לשמור על דעת מיושבת. חי הוא ללא מסגרת וחוקים. "נכנס יין יצא סוד" "ואין שמחה בלא יין" הפורץ גבולות ושגרה.
בגדים אף הם ביטוי למסגרת. הצניעות באה להסתיר דברים. הצניעות מגדירה ומגבילה את כוחות החיים על מנת שיופיעו בצורה הראויה להם על פי חוקי התורה.
אף רחיצת ידיים ורגליים מבטאת את ההכנה הנדרשת בכניסה אל הקדש. אי אפשר להתפרץ אל הקודש פנימה בלא הכנה המגדירה את הגבול בין הקדש ובין החול.
גזירה שוה עניינה המיזוג והמיצוע. זו המידה הבאה להשוות, השואפת אל האמצע – המיצוע – ולא אל הקצוות. הקיצוניות היא המזקת, היא המתפרצת וסותרת את הגבולות.
על כן דווקא בג"ש למדו להשוות דין שתויי יין, מחוסרי בגדים ושלא רחוצי ידיים ורגליים שבכולן עבודתן מתחללת.
גם המילה "חוקה" הנלמדת מג"ש מתאימה ללימוד.
ביטוי היא לחוקים וההגבלות, למסגרת הבאה למזג ולכוון את הצמאון הלוהט אל הקודש.
מילה זו מבטאת את הצורך לחיות על פי חוקים ולא ע"פ התפרצות רגשית ושאיפות אישיות.






1 עי' אורות הקדש ח"ג עמ' ש"ס זו לשונו (ההדגשות במקור):
כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו...
חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש, ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי. והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, ואינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם...
רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.







-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.