כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

קידושין כ' (ע"ב) - לימוד מגזירה שוה


קידושין כ' (ע"ב):

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן א"ל לאו אמרת התם נמכר כולו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו.

ובהמשך הסוגיא:

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי א"ל ממדרשו של ר"ש נשמע שלוה וגואל וגואל לחצאין דתניא אם גאל יגאל מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין אמר ר"ש מה טעם לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעליה ביובל הורע כחו שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין מקדיש שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין האי מוכר בית בבתי ערי חומה נמי הואיל והורע כחו שאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאלה נחלט יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין איתיביה אם גאל יגאל מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין שיכול והלא דין הוא ומה מוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעליה ביובל הורע כחו שאין לוה וגואל וגואל לחצאין מקדיש שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל אינו דין שהורע כחו שאין לוה וגואל וגואל לחצאין מה למוכר שדה אחוזה שכן הורע כחו ליגאל מיד תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל מיד מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שיפה כחו ליגאל מיד ואין לוה וגואל וגואל לחצאין לא קשיא הא רבנן הא ר"ש.

ובהמשך בדף כ"א:

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לקרובים או אין נגאל לקרובים גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין ונגאלת לקרובים אף האי נמי אין נגאל לחצאין ונגאל לקרובים או דילמא כי כתיבא גאולה בחצאין הוא דכתיב בקרובים לא כתיב א"ל אינו נגאל.

הקשה בספר שיטה "לא נודע למי" מדוע בשאלה על עבד עברי הנמכר לעכו"ם אמרו בצד שלא נלמד מ"גאולתו" "גאולתו", משום "או דילמא לחומרא לא אמרינן" ואילו בשאלה על מוכר בית בבתי ערי חומה אמרו "או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי".
נראה שאף שאלה זו עמדה לעיני הריטב"א שחילק בין ג"ש גאולתו גאולתו של עבד עברי הנמכר לעכו"ם ושדה אחוזה לבין ג"ש גאולתו גאולתו של בתי עיר חומה ושדה אחוזה, שהראשונה היא גזירה שוה מקובלת ושניה אינה מקובלת אלא "ילמוד סתום מן המפורש". לכן על הגזירה השוה של ילמוד הסתום מן המפורש אמרו "או דילמא היכא דגלי גלי היא דלא גלי לא גלי" ולא ילפינן הכא דסתום מן המפורש.
וזו לשון הריטב"א:

גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פי' האי ג"ש מקובלת היא דהכי ילפינן לה התם במסכת ערכין בהדיא דגמר' שדה אחוזה מנמכר לעכו"ם לענין הכסיף והשביח דאזלי לקולא דמוכר בפדיונו ולהכי אמרינן כיון דגמרינן להאי ג"ש יליף נמי עבד עברי משדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן כגון השביח והכסיף דהוי קולא דיליף שדה אחוזה מעבד לחומרא לא אמרינן דלגמר עבד עברי חומרא זו משדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין דאע"ג דבעלמא כי דיינינן ג"ש מקובלת לגמרי דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא שאני הכא דגלי רחמנא בעבד עברי דניזיל בכלהו דיניה לקולא דידיה כגון לענין טוב לו עמך ולענין השביח והכסיף כך פי' רבינו הגדול ז"ל.
... בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. פי' הכא ודאי לית לן ג"ש מקובלת דאי לא לא סגיא דלא דיינינן לה דליכא הכא טענה דלימא לחומרא לא דיינינן כדאיכא בעבד עברי אלא ודאי דהכא ילמוד סתום מן המפורש הוא דכשם שפי' הכתוב בשדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין כדכתיב כדי גאולתו הכי נמי דיינינן בבתי ערי חומה או דילמא לא נלמד סתום מן המפורש והיינו לישנא דאמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי וכן נמי באידך דמבעיא לן במוכר בית בבתי ערי חומה אם נגאל לקרובים או לא ילמד סתום מן המפורש ומסקנא דאינו נגאל לחצאין ואינו נגאל לקרובים.

הריטב"א חולק בדברים אלו על דברי ר"ת בתוס' ובתוס' הרא"ש זו לשונו:

גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר. נראה לר"ת דלאו ג"ש גמורה היא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דעבדינן האי גאולתו כי האי, דאי ג"ש מקובלת היא בין לקולא בין לחומרא אית לן למילף דאין ג"ש למחצה, ועוד מדקאמר בסמוך גבי בתי ערי חומה או דילמא היכא דגלי גלי ואי ג"ש ממש לא שייך למימר היכא דלא גלי לא גלי, ולקמן נמי דקאמר או דילמא כי כתיב גאולתו בחצאין כתיב בקרובים לא כתיב ואי ג"ש ממש היא ליכא לפלוגי בין חצאים לקרובים, אלא ודאי גלויי מילתא בעלמא היא הילכך איכא למימר הכא דדוקא לקולא אמרי' כיון דבדוכתא אחריתי אזלינן ביה לקולא, ובבתי ערי חומה נמי דלא אשכחן דאזלינן ביה לקולא איכא למימר היכא דלא גלי לא גלי, וגבי גאולת קרובים נמי איכא למימר דגלויי מילתא היא לעשות גאולה זו גאולה שלימה כמו גאולתו דשדה אחוזה אבל לא לענין גאולת קרובים.

לר"ת גם הגזירה השוה של עבד עברי הנמכר לעכו"ם ושדה אחוזה, אינה ג"ש גמורה.
התוס' חיבר את כל סוגי הגזירה השוה "גאולתו" "גאולתו" לענין אחד והוכיח מלשון הגמ' "היכא דגלי גלי" וכו' על הגזירה השוה הראשונה, ולא הבדיל ביניהם.
הפני יהושע כתב שתוס' לשיטתם שכבר אמרו כלל שכל מקום שלמדו ג"ש בתיבות ידועות ילפינן ג"ש זו בכל מקום דאשכחן תיבות אלו וזו לשון הפני יהושע:

בא"ד ואי גזרה שוה היא אפילו היכא דלא גלי נמי עכ"ל. ולכאורה מהכא נמי לא איריא דנהי דגזרה שוה גמורה היא לענין עבד עברי ושדה אחוזה משום דגזרה שוה מופנה הוא להכי משא"כ לענין בתי ערי חומה אפשר דלא נתקבלה אותה גזרה שוה, ואפשר דהתוספות מלישנא דגמרא דייקו דקאמר היכא דלא גלי ואי מדין גזרה שוה איירי הו"ל למימר או דילמא גזרה שוה לא גמיר, ועוד דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בכמה דוכתי דכל היכא שנתקבלה גזרה שוה בתיבות ידועין כל היכא דאשכחן אותן התיבות יש לנו ללמוד הגזרה שוה כמ"ש התוס' בסוכה בההיא דקיחה קיחה ילפינן ע"ש, וכבר כתבתי בזה בכמה דוכתי.



סוגיא בערכין ל' (ע"א)

רבי דוסתאי בן יהודה אומר מכרה לו במנה והשביחה ועמדה על מאתים מנין שאינו מחשב אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבידו מכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה מנין שאין מחשבין אלא במנה שנאמר והשיב את העודף העודף שבקרקע מאי בינייהו דאייקר וזל ואייקר וממאי דלקולא דלמא לחומרא לא ס"ד דגמר גאולה גאולה מעבד עברי והתם מנלן דתניא נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מנין שאין מחשבין אלא ממנה שנאמר מכסף מקנתו נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מנין שאין מחשבין אלא ממנה שנאמר כפי שניו ואין לי אלא עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים שנגאל וידו על העליונה נמכר לישראל מנין ת"ל שכיר שכיר לגזירה שוה.

נראה שנחלקו הראשונים אם הגזירה השוה בערכין היא אותה גזירה שוה דקידושין דסוגיים "גאולתו" "גאולתו". רש"י פירש בערכין ל':

גאולה גאולה - כתיב הכא (ויקרא כה) ומצא כדי גאולתו וכתיב בעבד עברי (שם) גאולה תהיה לו.

משמע שזו גזירה שוה אחרת מסוגיין.
אבל רבינו גרשום בסוגיא בערכין כתב:

דגמר גאולה גאולה מעבד עברי כתוב כאן "והשיג ידו ומצא כדי גאולתו" וכתיב בעבד עברי "לפיהן ישיב גאולתו".

הרי שזו אותה גזירה שוה ד"גאולתו" "גאולתו".
וכן משמע גם מהריטב"א בסוגיין בקידושין שזו אותה גזירה שוה ושם ילפינן שדה אחוזה מעבד עברי לענין הוזלה ונתייקרה והכא ילפינן עבד עברי משדה אחוזה שאינה נגאלת לחצאין.
לדעת הראשונים שזו אותה גזירה שוה, לכאורה יש לשאול הרי אין גזירה שוה למחצה. הריטב"א שואל ועונה שעבד עברי שונה, שהתורה אמרה לילך אצלו לקולא "כי טוב לי עמך" ולכן גם בגזירה שוה י"ל שלקולא אזלינן ולא לחומרא, ולחומרא לא ילפינן הגזירה השוה (לשון הריטב"א הובאה לעיל).
לפי הריטב"א שני צדדי הבעיה בסוגיין הם אליבא דהגזירה השוה והשאלה היא אם ילפינן "גאולתו" "גאולתו" ואין גזירה שוה למחצה, או שלקולא ילפינן בגזירה שוה דעבד עברי ולחומרא לא ילפינן משום "כי טוב לו עמך".
יש להבין אפוא שני צדדי הבעיה לפי הבנת מידת גזירה שוה בהנהגת ובמהותה.
בשנת היובל אמרה תורה (ויקרא כ"ה, י'):

וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו.

הקישה התורה שדה אחוזה לעבד עברי. שניהם חוזרים למקומם המקורי ביובל.
עוד חידשה תורה שגם תוך השנים שעד היובל יש אפשרות להשיב איש אל משפחתו ואיש אל אחוזתו וזה נקרא גאולה. הגאולה היא פעולת ההחזרה אל המקור.
למדו חכמים גזירה שוה "גאולתו" "גאולתו" לדמות גאולת קרקע לגאולת עבד.
בשני דברים יש להתבונן בלימוד זה. האחד הוא במידה שבה אנו לומדים דין זה שאין גאולה לחצאין והשני באיזה מילה בחרה התורה להשוותם.
המידה כאמור היא גזירה שוה. העבדות ומכירת קרקע, הם ביטויים לקלקולי החיים.
רק מצד חיצוניות החיים יש אפשרות לעבדות ולמכירת קרקע. בתוך פנימיות החיים האדם הוא בן חורין והקרקע שייכת לבעליה המקוריים. הגזירה השוה היא גוזרת את חיצוניות החיים שהם בחי' של קליפה על מנת להגיע אל התוכן הפנימי1.
על כן למדו בגזירה שוה בערכין דף ל' להקל על שחרור וגאולת הקרקע אם הוזלה או נתיקרה מדין עבד הנגאל.
ומבקשים ללמוד (על פי צד אחד כבעית הגמ') גם להיפך, על שחרור עבד מגאולת קרקע אף כי הלימוד הוא להחמיר, מכל מקום שייך הוא לתוכן של שחרור.
ניתן להבין שגאולה מצד עצם מהותה, אינה תהליך המתרחש קמעא קמעא, אלא הכל נעשה בבת אחת. אין גאולה לחצאין. חצי גאולה אינה גאולה, כמו שחצי אמת הוא שקר גמור.
אם ילפינן לגמרי גזירה שוה "גאולתו" "גאולתו" יש בזה הבנה במילה גאולה, שהיא פעולה חד פעמית. "מיד הם נגאלים".
מכאן ואילך יש ללמוד על כל מקום שנאמר בו "גאולתו" שאין גאולה לחצאין. זו היא האמירה שהגזירה שוה של בתי עיר חומה משדה אחוזתו היא בבחינת ילמד סתום מן המפורש. הרי גילתה לנו התורה ללמוד "גאולתו" בגזירה שוה במשמעות של "אין גאולה לחצאין".






1 כך לשון הרמ"ע מפאנו בביאור גזירה שוה: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.