כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

קידושין י"ז (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


קידושין י"ז (ע"א):

תנו רבנן כמה מעניקים לו חמש סלעים מכל מין ומין שהן חמש עשרה סלעים דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שלשים כשלשים של עבד ר"ש אומר חמשים כחמשים שבערכין אמר מר חמש סלעים מכל מין ומין שהם חמש עשרה סלעים דברי ר' מאיר ור"מ מנינא אתא לאשמועינן הא קא משמע לן מיבצר הוא דלא מבצר ליה מהאי מנינא ואי בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה מאי טעמא דרבי מאיר יליף ריקם ריקם מבכור מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים ואימא חמש סלעים מכולהו אי כתיב ריקם לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב ריקם ברישא שדי ריקם אצאן ריקם אגורן ריקם איקב ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה אמר קרא אשר ברכך יי' אלהיך רבי יהודה אומר שלשים כשלשים של עבד מאי טעמא דרבי יהודה יליף נתינה נתינה מעבד מה להלן שלשים אף כאן שלשים ונילף נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה תפשתה מועט תפשתה ועוד עבד מעבד הוה ליה למילף ר' שמעון אומר חמשים כחמשים שבערכין מאי טעמיה דרבי שמעון גמר נתינה נתינה מערכין מה להלן חמשים אף כאן חמשים ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך יי' אלהיך כתיב ונילף נתינה נתינה מעבד מה להלן שלשים אף כאן שלשים חדא דתפשתה מרובה לא תפשתה ועוד עבד מעבד הוה ליה למילף ר' שמעון מיכה מיכה.

רבי מאיר יליף "ריקם" "ריקם" לגזירה שוה. נאמר בהענקה (דברים ט"ו, י"ג):

לא תשלחנו ריקם.

ונאמר בפדיון הבן (שמות ל"ד, כ'):

כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם.

על כן מעניקים לו כפדיון הבן.
רבי יהודה יליף "נתינה" "נתינה" לגזירה שוה. נאמר בהענקה (דברים ט"ו, י"ד):

תתן לו.

ונאמר בשלשים של עבד (שמות כ"א, ל"ב):

כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו.

על כן מעניקים כדין שור שנגח עבד והמיתו שלשים סלעים.
רבי שמעון יליף "מיכה" "מיכה" לגזירה שוה. נאמר בעבד (ויקרא כ"ה, ל"ה):

וכי ימוך אחיך.

ונאמר בערכין (ויקרא כ"ז, ח'):

ואם מך הוא מערכך.

על כן מעניקים כערך הגבוה שבערכין שהוא חמישים סלעים.
כולי עלמא לא פליגי שילפינן דין הענקה בגזירה שוה. בודאי שמידה זו מתאימה לדין הענקה ויש להבין מדוע.
עוד יש להבין במה נחלקו ואיך הבין כל אחד מהתנאים את דין הענקה.
נראה שכיון שאמרה תורה דין הענקה שהוא בודאי במידת החסד והרחמים, ויחד עם זה קיבלו חכמים שיש שיעור להענקה והשיעור והקיצבה הם ממידת הדין, הרי שיש כאן מיזוג של דין ורחמים שהוא שייך למידת התפארת שהיא מידת גזירה שוה הממזגת דין ורחמים כלשון האר"י1.
כל תנא על פי הבנתו את מהות הענקה מצא את המילה המבטאת זאת, והמשותפת לדין המבטא מהות זאת.
כך למד רבי מאיר מפדיון הבן ורבי יהודה משלשים של עבד ורבי שמעון מדין ערכין.
בשלשתם יש דין נתינה קצובה, כמו שאנו מבקשים ללמוד דין הענקה שהיא נתינה קצובה.
קודם שנבא להתבונן בלימוד של כל אחד ואחד מן התנאים, ראוי להביא דברי הריטב"א בסוגיין המוכיחים שאכן בדווקא למד כל אחד ממקום שלמד ולימודו נובע מהתייחסותו המיוחדת לדין הענקה. כך היא לשון הריטב"א:

הא דאמרינן רבי שמעון מיכה מיכה גמר מסתבר לי דרבי יהודה נמי גמר ליה להאי מיכה מיכה בעלמא דהא קי"ל הכא כרבי יהודה והתם בפרק המקבל קי"ל שמסדרין לב"ח כשם שמסדרין לערכין וגמרינן לה מיכה מיכה מערכין כדאיתא התם בהדיא אלא דהכא גמיר רבי יהודה דלא דיינינן מיכה מיכה אלא נתינה נתינה ודכותה בתלמוד.

הריטב"א מוכיח שגם לרבי יהודה ילפינן ג"ש של "מיכה" "מיכה" ואעפ"כ כאן למד "נתינה" "נתינה" משלשים של עבד. בודאי לימוד זה שגמיר רבי יהודה, נובע מהתייחסותו המהותית לדין הענקה. וממנו נלמד על חבריו התנאים - רבי מאיר ורבי שמעון.
מעניין לציין שעל השאלה של הברייתא "כמה מעניקים לו" לא ענו תשובה לא במידה ולא במנין ולא במשקל. לכאורה אם אמרה תורה מצאנך מגרנך ומיקבך ראוי לכאורה לומר כך וכך צאן או מידה כזו וכזו בגרן או משקל כך וכך מן היקב.
כו"ע לא פליגי שכוונת התורה שיתן לו כסף שהוא ערך הצאן והגרן והיקב, ולא מגוף הדברים עצמם. נחלקו התנאים על פי מה מעריכים או איזה דבר בעבד המשתחרר אנו מעריכים ועל פי מה נקבע הערך.
נראה לומר שרבי מאיר אומר שמעריכים את עבודתו, רבי יהודה אומר שמעריכים את האדם העבד שבו, ורבי שמעון אומר שמעריכים את האדם בן חורין שבו.
רבי מאיר לומד מפדיון הבן. כשנולד לאדם בכור, ראוי היה הבכור לעבוד בעבודת המקדש, שהרי הייתה עבודה בבכורות. הבכור יש בו בחינה של כהן שתפקידו לעבוד עבודת המקדש. האב פודה את בנו מעבודת הכהונה בחמשה סלעים. מכאן שאנו מעריכים את העבודה בחמשה סלעים.
דבר גדול משמיע לנו רבי מאיר שעבודת העבד, נערכת כעבודת המקדש.
העבודה כשלעצמה דבר מכובד וגדול הוא. העבד שעבד את אדונו צריך לקחת את תכונת העבדות שלו שממנה קיבל כוחות לעבוד, ולרומם אתה ולבקש אותה על ידי שיעבוד עתה כבן חורין לפרנס משפחתו וישתמש בתכונתו גם לעבודת השם.
עבודתו היא זו שמקבלת הערכה ועל כן לא משלחים אותו ריקם, כאילו אנו אומרים לו תשכח את מה שהיה, שאין בו תועלת ותצא ריקם ותתחיל מחדש. לא. אדרבה אינך יוצא ריקם. עבודתך מוערכת ושוה ותשתמש בה בע"ה לטובתך ולטובת העולם כלו.
רבי יהודה אינו מתייחס לעבודה כי אם לעבד. העבד מוערך בתורה בשלשים כסף. אנו מודים לעבד על היותו עבדנו ונותנים לו את שווים. אנו מודים על שעבר. על מה שהיה העבד אצלנו ועל כן נמדד בשלשים של עבד. ההודאה היא לאדם שבו.
רבי שמעון מתייחס לאדם בן החורין שבו, התורה מבקשת לעשותו בן חורין. דווקא משום שהוא מך "וכי ימוך אחיך" אנו רוצים לעשותו "ענק" ולהעניק אותו בזה שניתן לו כגדול שבערכי אדם. בכך אומרת לו התורה אתה גדול וראוי לגדולות. יש לך ערך.
רבי מאיר מאיר את ערך עבודתו.
רבי יהודה מודה לו על שהיה עבדו.
ורבי שמעון מבקש ממנו לשמוע על גדולתו וערכו כאדם.






1 כך היא לשון האר"י בגזירה שוה: "מגזרה שוה. לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.