כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא בתרא ט"ו (ע"א) - לימוד גזירה שוה


בבא בתרא ט"ו (ע"א):

דא"ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה כתיב הכא מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם ובמה יודע אפוא ואימא בימי יצחק דכתיב מי אפוא הוא הצד ציד ואימא בימי יעקב דכתיב אם כן אפוא זאת עשו ואימא בימי יוסף דכתיב איפה הם רועים לא ס"ד דכתיב מי יתן בספר ויוחקו ומשה הוא דאיקרי מחוקק דכתיב וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון.

עי' במבוא לגזירה שוה, שם נתבאר שיש בחינה בגזירה שוה שהיא גילוי הנעלם.
המילה "אפוא" הנלמדת כאן בגזירה שוה משמעותה הוא חיזוק המציאות הנגלית. איוב אמר (י"ט, כ"ג-כ"ד):

מי יתן אפוא ויכתבון מלי מי יתן בספר ויחקו.
בעט ברזל ועפרת לעד בצור יחצבון.

בקשתו שסיפור חייו יוחק וייכתב בספר וייתגלה בסופו של דבר הטוב שבי והצדק שבדברי ובמעשי.
התרגום מתרגם אפוא - "יתי" היינו אותי ואת מעשי ודברי, היינו את מציאות חיי.
משה רבינו אומר (שמות ל"ג, ט"ז):

ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך...

התרגום מתרגם "אפוא" - "הכא" והיינו שייתגלה כאן מציאת חן ישראל בעיני ה'.
בקשתו היא לגלות במציאות את מציאת החן של משה וישראל בעיני ה'. רצונו שיוודע בעולם יחסו המיוחד של הקב"ה לישראל.
בימי משה רבינו היתה מציאות של גילוי הנעלם על ידי כתיבה וחקיקה לדורות.
איוב המבקש לכתוב סיפורו על מנת לגלות את צדקת דרכו שוה הוא למשה רבינו בענין זה.
עצם הגזירה השוה היא בחי' גילוי נעלם, והלימוד במילה "אפוא" השוה בשני הפסוקים מבטא את המשותף לשניהם, לאיוב ולמשה, שהוא גילוי במציאות של דבר שכרגע לא רואים אותו בגלוי.
על כן למדו בג"ש שאיוב בימי משה.
יש להוסיף שבימי משה התגלה הכתב כדרך להפצת הרעיון האלוקי. הכתיבה בספר התחדשה אז ועל כן איוב מבקש שאף דבריו יהיו כתובים בספר כמו שזכה בסופו של דבר.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.