כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סנהדרין ט"ז (ע"א) - לימוד גזירה שוה


סנהדרין ט"ז (ע"א):

לא את נביא השקר: מנהני מילי אמר רבי יוסי ברבי חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בעשרין ותלתא הוא אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו ולהדר זקן ממרא ולגמר הזדה הזדה מנביא השקר דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר.

עי' ברש"י ד"ה דבר דבר:

דבר דבר - הך גזירה שוה דדבר דבר גמיר ליה האי תנא מרביה, אבל הך דהזדה הזדה לא גמיר ליה מרביה, וקל וחומר אדם דן מעצמו, ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבל מרבו הלכה למשה מסיני, דאיכא למימר קרא למילתא אחריתא אתא, וכן הלכה רווחת בישראל.

יש להתבונן באריכות דברי רש"י שלא כדרכו.
א. מה יש לו להזכיר כאן שק"ו אדם דן מעצמו.
ב. מה ענין טעם שלא גמיר ג"ש מעצמו דילמא קרא למילתא אחריתא.
ג. מה עצם "וכן הלכה רווחת בישראל".

רבים מהראשונים ביארו בסוגיין "דבר דבר גמיר" וכו' היינו שיש סברא ללמוד דבר דבר ולא ללמוד הזדה הזדה. הר"ח ביאר:

ופרקינן "דבר" "דבר" גמיר דאיכא למימר מופנה הוא "הזדה" "הזדה" לגופיה בא.

ועוד ראשונים שלמדו באופנים שונים מדוע דבר דבר גמיר והזדה הזדה לא גמיר1.
רש"י פירש שגמיר היינו מרבו. זה חידוש שהרי מוסיף מילה שלא כתובה בגמרא והיא "מרבו".
מילה זו משנה את כל הפשט.
רש"י מכריח שגזירה שוה העוסקת במילים הכתובות בתורה הפשט גמיר הוא מרבו.
זה ההבדל בין גזירה שוה לבין קל וחומר. קל וחומר עוסק בעניינים. חומר וקל היינו במצוות והלכות, ואילו גזירה שוה עוסקת במילים. המילים הן שוות. לכן קל וחומר אין מניעה שידון אדם בעצמו, שכן אינו מחדש דבר במילותיה של תורה. אבל גזירה שוה שרוצה ללמוד ממילותיה של תורה, דילמא קרא למילתא אחריתא אתא. זו הסיבה להבדל בין ק"ו לג"ש. לכן מובן מאליו שאמרו "גמיר" היינו מקבל לימודו, ולא לומד מעצמו.
זה אפוא ההבדל בין הזדה הזדה לבין דבר דבר.
על דבריהם אלו יש להוסיף על פי מה שכתבו האר"י ועוד גדולים בישראל, שיש הנהגה לכל מידה בתורה, שיש לבחון גם את שייכות המילה עצמה למידת גזירה שוה. דבר דבר גמיר, משום שזו מילה הנלמדת בג"ש ואילו הזדה הזדה לא גמיר כי זו מילה שאינה שייכת למידת גזירה שוה.

המילה "דבר" מתבארת בזהר בראשית דף פ"ו:. אחר שאמר שוידבר הוא במלכות ובאתגליא המשיך לומר שפעמים מילת "דבר" מתייחסת גם למדרגות עליונות יותר:

אלא ודאי דבור מלייא איהו מכלא ודרגא עלאה איהו, וסימניך (שם לב מו) כי לא דבר רק הוא מכם.

וביארו המפרשים כי לא דבר רק הוא היינו שהמילה דבר לא ריקה היא מ"הוא", שחיותו היא תפארת.
ועדיין קצת קשה שבזהר כתבו גם מילת "מכם". על כן נראה שיש להוסיף ולומר שמידת מלכות בהופעתה תלויה גם בתחתונים ודומה למה שדרשו בירושלמי "כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא, מכם שלא נתייגעתם בו" והיינו שהופעת המלכות תלויה בתחתונים אם יופיעו דרכה מדרגות עליונות או תחתונות ואם הדין יופיע דרכה או רחמים.
ובפרדס שער ערכי הכינויים בערך דבר הביא משום רבי משה הדרשן:

כי גם כן נקראת דבר כמו לפניו ילך דבר וכו' (חבקוק ג ה) כי היא יד ה' הויה (שמות ט ג) ודאי.

ויש לפרשו עפ"י מש"כ שפעמים שמופיע הדבר בדֶבֶר על פי המקבלים כמו במכת דֶבֶר.
ובמכה זו חוזרת המילה דָבר פעמים רבות (שמות ט', ד'-ו'):

והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר.
וישם ה' מועד לאמר מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ.
ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת...

גם בראשית פרשת מכת דבר נאמר לשון מיוחדת שלא נאמרה עד כה (שמות ט', א'ב'):

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ודברת אליו ... דֶבֶר כבד מאד.

ובפרשת נביא שקר (דברים י"ח, י"ח-כ"ב) חוזרת המילה דבר משרש של דיבור כמה וכמה פעמים:

(יח) נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו:
(יט) והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו:
(כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא:
(כא) וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה':
(כב) אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו:

העולה מכל אלו הוא ש"דבר" יכול להיות בדין ויכול להיות ברחמים, הקובע הוא המקבל אם טוב הוא אם רע. על כן י"ל ש"דבר" היא ב"תפארת" אשר שם עוברים השינויים מדין לרחמים ומרחמים לדין על כן מתאימה מילה זו להיות נלמדת בג"ש לדעת מהו הדבר הזה.
אבל "הזדה" "הזדה" לא גמיר שכן זה דין קשה ואינו מתאים ללימוד בגזירה שוה.
אמנם בירושלמי למדו אף "הזדה" "הזדה" וזה לשון ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג:

אמר ר' זירא נאמר כאן זדון ונאמר להלן זדון בזדון דברו הנביא מה זדון שנאמר להלן בנביא השקר הכתוב מדבר אף זדון שנאמר כאן בנביא השקר הכתוב מדבר. אמר ר' חזקיה נאמר כאן דיבר ונאמר להלן אשר ידבר הנביא בשם ה' מה דיבר שנא' להלן בנביא השקר הכתוב מדבר אף דיבר שנא' כאן בנביא השקר הכתוב מדבר.

נראה שהירושלמי לומד שהגזירה השוה מלמדת שפרשת "כי יפלא" ופרשת הממרא עוסקות גם בנביא שקר. גם בירור ענין הנבואה בישראל מתברר בבית דין הגדול.
אין כאן השוואה בין זקן ממרא לנביא שקר, אלא קביעה שהפרשה עוסקת גם בנביא השקר.
דברים אלו נכונים הן לרבי זירא והן לרבי חזקיה.
בדברי רבי חזקיה יש לומר שכיוון ש"דבר" שנאמר בפרשת "כי יפלא", עוסק גם בנבואה, על כן אמרו בירושלמי "דבר" זו אגדה (סנהדרין פ"א ה"ג)2, כפי שמבואר באגרת ק"ג באגרות הראי"ה, שהנבואה היא יסוד לחכמות האגדה שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה.
גם בדברי רבי זירא יש לומר על פי מה שנתבאר באגרת הנ"ל שם כתב הרב:

ולע"ד זהו החילוק שבין כהן לשופט המוזכר בתורה לענין קבלה מבי"ד, שהכונה: בין דרך לימוד שרוח הקודש ג"כ מסייע את בירור ההלכה והיינו כהן ד"שפתיו ישמרו דעת כי מלאך ד"צ הוא", ובפרט כהן גדול דבעינן שהוא מדבר ברוח הקודש בשביל אורים ותומים (כיומא ע"ג) דהיינו שמוציא משפט ע"פ הסברא ודרך הלימוד המבורר מתוך פלפול. עיי"ש עוד דבריו.

הפסוק עליו מדבר הרב זו לשונו (דברים י"ז, י"ב):

והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העמד לשרת שם את ה' אלהיך או אל השפט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל.

הרי שהמילה זדון מתייחסת הן אל נביא השקר והן לזקן ממרא, וממנו לומדים שמוע אל הכהן, וזה נביא השקר, או אל השופט, וזה זקן ממרא. ודו"ק.
אכן מחלוקת בבלי וירושלמי אם פרשת "כי יפלא" עוסקת רק בזקן ממרא, וממנו לומדים על נביא השקר או שהיא עצמה עוסקת גם בבירור הנבואה בישראל עם כל המסתעף ממנה.
נראה שלרבי זירא בירושלמי "זדון" הוא קלקול המחשבה והדעת. על כן יליף "זדון" "זדון" לומר לך שפרשת "כי יפלא" עוסקת גם בבירור הנבואה המסתעפת ממנה, שהם החלק הרוחני והעיוני.
וזה שאמר הכתוב בתהילים (קי"ט, נ"א) "זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי". שהזדים הם בחי' "לץ" שהיא קלקול המחשבה. דוד משתבח בזה שהזדים ניסו להטותו מן הדרך, והוא לא נטה מן התורה ימין ושמאל לא במחשבתו ולא במעשה.






1 עי' יד רמ"ה ותורת חיים על אתר.
2 לעומת בבלי סנהדרין דף פ"ז שאמר דבר זו הלכה, ולשיטתם הוא. והירושלמי גם לשיטתו בנדרים דף ל"ה. ומובא בתוס' ברכות דף ל"ו.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.