כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

מכות י"ד (ע"ב) - לימוד מגזירה שוה


מכות י"ד (ע"ב):

אלא טמא שאכל את הקדש בשלמא עונש כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה אלא אזהרה מנין ריש לקיש אומר בכל קדש לא תגע רבי יוחנן אומר תני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא וטומאתו עליו ונכרתה וכתיב התם טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן עונש ואזהרה אף כאן עונש ואזהרה בשלמא ריש לקיש לא אמר כרבי יוחנן גזירה שוה לא גמיר אלא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש אמר לך ההוא אזהרה לתרומה.

לכאורה יש להקשות מה פירוש שריש לקיש לא למד ג"ש "גזירה שוה לא גמיר"?
רש"י פירש:

גזירה שוה לא גמר - ולא למדה מרבו.

ותימה שיכול הוא ללמוד מרבו שהוא רבי יוחנן שלמד גזירה שוה.
ברור, אפוא, שיש כאן דבר מהותי המונע מריש לקיש ללמוד ג"ש טומאתו טומאתו.
נראה שהדברים קשורים להנהגת גזירה שוה שר' יוחנן למד הנהגת גזירה שוה אחרת מריש לקיש.
כבר נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש במהות ק"ו וג"ש. כך נאמר בילקוט שמעוני תהילים י"ט:

משפטי ה' אמת צדקו יחדיו ר' יוחנן אמר מקל וחומר וריש לקיש אמר מגזירה שוה.

במה נחלקו?
כבר למדו בגמרא שיחדיו מלמד על שהם פועלים ביחד באותו ענין.
רבי יוחנן לומד שכך פועל קל וחומר. הקל והחמור לעולם נערכים יחדיו זה לעומת זה. אין משמעות לקל אם לא יהיה חמור וכן להיפך. וע' לשונו הזהב של הרב קוק במידת קל וחומר1.
אבל גזירה שוה, אין שני הצדדים נערכים זה לעומת זה. על כן לא אמרינן על גזירה שוה צדקו יחדיו.
ריש לקיש למד שגזירה שוה היא בבחינת יחדיו. האר"י מבאר שג"ש היא בתפארת. כל הצדדים נפגשים בקו האמצעי שהוא המשוה אותם ליתן של זה בזה וזל זה בזה. התפארת ממזגת הדינים וממתקת אותם בהשוואתם. על כן צדקו יחדיו זו דווקא גזירה שוה שהיא מידה אחת אשר בה נפגשים הצדדים ומתפעלים זה מזה.
אבל בקל וחומר, הנהגת קל וחומר נשארת בקל והנהגת החמור - בחמור. אלה מונהגים ברחמים ואלה בדין ועל כן אינן יחדיו במידה אחת.

במילים המשותפות לקדש ולמקדש "טומאתו" "טומאתו" נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן למד גזירה שוה ליתן של זה בזה ושל זה בזה.
אף שהקדש והמקדש אינם באותו מישור, שהרי הקדש הוא בחכמה, ובית המקדש הוא במידת המלכות ואינם הולכים יחדיו מכל מקום ילפינן גזירה שוה.
כל צד נשאר במקומו ובקדושתו, ורק ילפינן על טמא שאכל קדש או נכנס למקדש ליתן של זה בזה ושל זה בזה, אף שאינם "צודקים יחדיו".
המילים המשותפות מלמדות על תוכן פנימי שוה, הנמצא בכל אחד מאלו הפרשיות אף שאינן הולכים יחדיו.
ריש לקיש לא לומד גזירה שוה זו. לדעתו אין "טומאתו" "טומאתו" שנאמרו בקדש ובמקדש הולכים יחדיו. הקדש עליון הוא וסתום, והמקדש גלוי. בית המקדש הוא בספירת המלכות שהיא בית למקדש.
על כן אין הנהגת גזירה שוה מתאימה ללימוד "טומאתו" "טומאתו", ועל כן ריש לקיש לא גמר גזירה שוה מרבו. חולק הוא עליו על עצם הנהגת גזירה שוה כמו שראינו בילק"ש.






1 לשון הרב קוק במידת קל וחומר: "הקל והחומר בערכי התורה הוא כמו הגודל והקוטן במציאות הכללית, המוחשית והערכית. אם לא הגודל לא נודע לנו הקוטן, ואם לא הקוטן לא נדע את הגודל, כי הם ערכים שהם נמדדים דוקא זה לעומת זה, וכמו כן הוא הקל והחומר. לולא מדת הקל לא ידענו הערכה למדת החומר, ולולא מדת החומר לא ידענו הערכת הקל. רק זה לעומת זה הם נשקלים, קל לעומת חומר, וחומר לעומת קל. ובכללות מדת הקל נמשכת היא מהופעת הרוח הגדולה, שאין שם כי-אם שאיפה עזיזה למלאות כל חוב, להרבות אור קדש, ולהגדיל תורה ומצוה ולהאדירה. שם הענג הוא ההולך ומניע את כל התנועות שבמעשה, והכל הוא קל. והחומר כבר בא מצד כובד הראש של הכרח ההגנה נגד צד הרצון הסוער ומניע את כל מה שיש בחיים ובהויה משום גסות ומשום הפרעה. וקבלת עול מלכות שמים באה בזה להרשים את כל רשימת קדשה, ושני המזוגים יחד בונים את שלמותה שלהמדה, שהיא מאוחדת משני הזרמים,העליוני והתחתיתי, שמשניהם יחד מתחצבת היא מדתה של תכונת הקל וחומר".





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.