כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים ס"ו (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י וביאור הרב קוק.


פסחים ס"ו (ע"א):

...אמרו לו מנין לך אמר להם נאמר "מועדו" בפסח ונאמר (במדבר כח) "מועדו" בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת.

פסח ותמיד שתי בחינות הפכיות.
הפסח כלשונו הוא לשון דילוג ופסיחה והתמיד עניינו הרציפות התמידית.
הפסח עניינו נס והתמיד טבע. הגזירה שוה מאחדת ומשוה את הנס ואת הטבע.

כאחיזת הפשט והסוד זה בזה, יסוד אחדות תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ההסתכלות היותר פנימית עם ההסתכלות החצונית בעולם, בחיים, במציאות, במסבות, בסגנון, באדם ובהויה, כן היא התאחדות הנס והטבע. בהנהגה וכמו כן באמונה. ההתעמקות החודרת מאחדת את הנפרדים, מה שהשביל הבינוני מפרידם1.

גזירה שוה שייכת למבט הפנימי המאחד את הנפרדים. כך מבאר הרב מידה זו (עולת ראי"ה ק"פ):

אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.

המילה "במועדו" משותפת לתמיד ולפסח. מה משמעותה?
הרב כתב בעולת ראי"ה על הפסוק "תשמרו להקריב לי במועדו" (עמ' קכ"ט):

הזמנים, לכל פלגות נקודותיהם, הם מושרשים ביסוד ההויה העליונה, והמועד הנועד להופיע בו רשם מיוחד, של אור קדושה מיוחדת, מוכרח הוא שימלא תפקידו, כי דוקא בנקודה זו הוא מוכשר לעשות את מפעל קדשו ולא בנקודה אחרת.ע"כ המועד הוא מקושר ומיוחס אל יסוד ההקרבה בכל פרטיותה, במועדו

הזמן ביסודו הוא שייך לעלמא דפירודא, וחילוקי הזמנים הם האופי הבסיסי של הזמן.
כך כתב רמח"ל (אדיר במרום ק"ט-ק"י):

והנה בהיות החיצוניות הזה מנהג כך כמו שהוא עתה, שמסתיר הארת הפנימיות, זהו שגורם הזמן. והוא כי שמעת כבר, היות ראשית מציאות הכלים בסוד רשות הרבים... ועל כן כל אור מעכב על השאר, כי הוא אור בפני עצמו, וזהו ענין הזמן... נמצא שהזמן נקבע בנקודים בסוד השבירה.

נראה שלזה כיוון הרב שאמר "הזמנים לכל פלגות נקודותיהם" שהזמן הוא מהנקודים ושייך לשבירה.
המועד, לעומת הזמן, מציין את ההארה העליונה המיוחדת לזמן זה דווקא.
הקרבן במועדו, בא משום אותה הארה מיוחדת לזמן זה. יש בזה בחינה מיוחדת של רשות הרבים הנעשית רשות היחיד על ידי אותה הארה מיוחדת לזמן זה.
לא רק הפסח הוא במועדו כי אם גם התמיד. מתאימה לזה לשון התיקונים (תיקון כ"ב):

ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא, ולבושין דלביש יומא חדא לא לביש יומא תניינא, והכי בכל יומא וירחא ושתא ושבתא ויומין טבין אשתני בלבושין.

וכמבואר בעץ חיים בענין זה (עץ חיים ענף ה', סוף שער א'):

... ולא עוד אלא שבכל שעה ושעה משתנים העולמות ואין שעה זו דומה לשעה זו ומי שמסתכל בענין הילוך המזלות וכוכבים ושינוי מצבן ומעמדן ואיך ברגע אחד הם באופן אחר והנולד בו יקרה לו מאורעות שונות מהנולד ברגע שקדם לזה. ומזה יסתכל ויבין בעולמות העליונים שאין להם קץ ומספר. ואם תפקח עיני שכלך תדע ותשכיל זו ממוצא דבר כי אין שכל בלב אדם לעמוד ע"כ פרטים וע"ז אמר דהע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. ושהע"ה שכתוב בו ויחכם מכל אדם אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ולך וראה מ"ש בספר התיקונים תיקון כ"ב דס"ה במ"ש קם ר"ש ואמר סבא סבא כו' ולבושין דאיהו לביש בצפרא לא לביש ברמשא ולבושא דלביש ביומא דא לא לביש ביומא תניינא. ובזה תבין איך משתנה מעמד ומצב העולמות שהם הלבושין של א"ס לכמה שינויין בכל עת ורגע וכפי השינויין ההם כך נשתנו בחי' המאמרים של ס"ה. וכולם דברי אלהים חיים...

בעצם המושג "מועדו" שהוא בחינת רשות היחיד מתאים לגזירה שוה שאף היא מאחדת את הצדדים השונים של חסד ודין, ועושה אותם בחינה אחת בתפארת.
לכך יש להוסיף את דברי הזוה"ק פרשת ויצא (בראשית דף קס"ד ע"ב):

תשמרו להקריב לי במועדו, מאן מועדו בזמן דאתער אברהם למעבד רעותיה דכתיב (בראשית כ"ב) וישכם אברהם בבקר, ובזמנא דאתעקד יצחק על גבי מדבחא דההיא שעתא בין הערבים הוה, ואמר רבי (חייא) ייסא אי הכי האי דכתיב במועדו במועדים מבעי ליה, א"ל ההיא שעתא איתכליל אשא במיא ומיא באשא ובגין כך כתיב במועדו ת"ח בכל קרבנין לא כתיב כמה דכתיב הכא תשמרו להקריב לי, תשמרו רזא דשמור דאיהו צריכא לקרבא לגבי עילא דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו, בימינא ושמאלא כמה דאתמר באברהם ויצחק וכלא ברזא עלאה, אמר רבי ייסא אלמלא לא אתינא הכא אלא למשמע מלין אלין דיי, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, על דא כתיב (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:
תרגום: תשמרו להקריב לי במועדו. מתי הוא מועדו. הוא בזמן שאברהם נתעורר לעשות רצונו יתברך, שנאמר וישכם אברהם בבוקר ובזמן שנעקד יצחק על המזבח, שעעה ההיא בין הערבים היה. אמר ר' ייסא אם כן, למה כתוב במועדו, במועדם היה צריך לומר. אמר לו, בשעה ההיא של הקרבת התמיד, נכלל אש במים ומים באש. ומשום זה כתוב במועדו לשון יחיד. ת"ח בכל קרבנין וכו' בוא וראה בכל הקרבנות לא כתוב כמ"ש כאן תשמרו להקריב כי תשמרו להקריב לי, תשמרו
סוד שמור שהיא צריכה לקרב למעלה שכתוב תשמרו להקריב לי במועדו. בימין ובשמאל כמו שנתבאר שהם אברהם ויצחק והכל הוא בסוד עליון אמר רבי ייסא אלו לא באתי לכאן אלא לשמוע דברים אלה דיי. אשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, על זה כתוב (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:

הפסח והתמיד מאוחדים המה במילת "במועדו" המבטאת הארה מיוחדת וכח מאחד.
על כן למדו בג"ש "במועדו" "במועדו" שפסח דוחה את השבת, כמו שתמיד דוחה את השבת, שכן לשניהם הארה שוה וגזירה שוה.






1 אורות, ישראל ותחייתו, פי"ד.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.