כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים ע"ג (ע"ב) - לימוד מגזירה שוה


פסחים ע"ג (ע"ב):

כתנא דבי רבה בר אבוה דאמר אפילו פיגול נמי בעי עיבור צורה דיליף עון עון מנותר.

וברש"י ד"ה וממאי דלמא:

וממאי דילמא - לעולם בעי עקירה, ופסולו בגופו, והאי דבעי עיבור צורה משום דר' ישמעאל סבר לה כתנא דבי רבה בר אבוה, דאמר אפילו פיגול, שפסולו בגופו, טעון עיבור צורה, ולא איתפריש לי עיקר מילתיה דתנא דרבה בר אבוה היכא אתמר ובכמה מקומות מייתי לה בגמרא.

וכן לקמן פ"ב ע"ב:

ולתנא דבי רבה בר אבוה דאמר אפילו פיגול טעון עיבור צורה מנא לן יליף עון עון מנותר ונילף עון עון מחטאת דאהרן אמר לך חטאת דאהרן כי האי גוונא נמי עיבור צורה לדורות בעיא והתם הוראת שעה היתה.

וברש"י:

מנא ליה - דבעי עיבור צורה פשיטא לן, דטעמא משום דגמר עון עון מנותר, כתיב בפיגול (שם ז) והנפש האוכלת ממנו עונה תשא וכתיב בנותר (שם יט) ואוכליו עונו ישא, והאי קרא בנותר מוקמינן ליה בכריתות (ה, א) בגזרה שוה כתיב כי את קודש ה' חילל וכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא, וגמר פיגול מנותר, מה נותר כבר עובר צורתו אף פיגול צריך שתעובר צורתו, ואדגמר מנותר ליגמריה מחטאת דאהרן שנשרפה בו ביום, דכתיב ביה נמי עון ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ומשה הודה להם, דכתיב וייטב בעיניו.

גזירה שוה "עוון" "עוון" מופיעה בכמה עניינים בש"ס.
במסכת ברכות דף ה' (ע"א):

תני תנא קמיה דרבי יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר ליה רבי יוחנן בשלמא תורה וגמילות ח חסדים דכתיב בחסד ואמת יכופר עון חסד זו גמילות חסדים שנאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמת זו תורה שנאמר אמת קנה ואל תמכור אלא קובר את בניו מנין תנא ליה ההוא סבא משום רבי שמעון בן יוחאי אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכפור עון וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק בניהם.

ובמסכת שבועות דף ט' על דברי רבי שמעון במשנה בדף ב':

ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על הטהור שאכל את הטמא.

אומרת הגמ':

אמר רבי אלעזר א"ר אושעיא מאי טעמיה דר"ש אמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר דר"ח כתיב ויליף עון עון מציץ נאמר כאן עון ונאמר להלן עון מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר.

וברש"י:

עון עון מציץ - דכתי' בי' ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כח).
מה להלן טומאת בשר - שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם או על החלב או על הבשר של עולה שקרב בטומאה ומרצה ציץ על הקרבן שמכשירו לרצון שאין הבעלים צריכין להביא קרבן אחר אף כאן טומאת בשר יכפר על האוכל בשר קודש טמא והוא טהור.

ובמסכת כרתות דף' ה' (ע"א):

א"ר ינאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה דאמר רבי יוחנן תני זבדא בר לוי נאמר להלן ואוכליו עונו ישא ונאמר כאן והנפש האוכלת ממנו עונה תשא מה להלן כרת אף כאן כרת.

ובסוגיין למדו באותה ג"ש דין עיבור צורה בפיגול.

המשותף לשלושה הלימודים (פרט לסוגיין) שיש בהם סוג של כפרה ותיקון.
הלימוד על פיגול שחייב בכרת אף הוא בחי' של כפרה ככל חייב עונשים בתורה שענשים כפרתם וזה טעם לימודם בג"ש שהיא מיתוק הדין ותקנתו. כבר נתבאר עניין זה בלימוד "רשע" "רשע" בסנהדרין על חייבי מלקות שהם בכ"ג כמו מיתות ב"ד עיי"ש במה שכתבנו על סנהדרין דף י'.
ועי' מגיד מישרים פרשת ניצבים ד"ה אבל חזא דמילתא:

והא אינון לקבל ד' קליפין... וקליפא תניינא איהי תקיפא טובא ואתהנון מינה בני נשא לאוקדא ואינו לקבל עוון וחטאת דלא אינון תקיפא כולי האי.

קליפת עוון אינה קשה כל כך. ממותקת היא מעט ואפי' יש בחינה שנהנין ממנה בשעה ששורפין אותה.
על כן מצינו שלמדו בכמה מקומות "עוון" "עוון" בג"ש שהיא בחי' דין ממותק.
בכרתות לומדים מגזירה שוה "עוון" "עוון" של פיגול מנותר על חיובו בכרת ובסוגיין לומדים ממנו שפיגול חייב עיבור צורה קודם שריפתו.
בסוגית חיוב ביעור חמץ בשרפה הנלמד מנותר, ביארנו שנותר הוא אב לכל הדברים שיש להם מעלה מיוחדת, שכשניטלת מהם מעלתם נופלים הם למטה ממה שהיו בלא צורתם המיוחדת.
אף עיבור צורה שייך לענין זה. עצם השם "עיבור צורה" מלמד על שילוב הצורה עם החומר. צורתו היא גם המקום בו חלה ונתפשת הקדושה המיוחדת שלו. עיבור הצורה משאיר רק את הבשר שהוא החומר, ואז צריך לבערו ולשורפו.
עיבור צורה מלמד על חיבור הקודש עם הבשר החייב שריפה. למדנו שגם בפיגול, שהוא פסול הגוף, עדיין רושם הקדושה עליו, והיא מחוברת אל הבשר כצורה המחוברת לחומר.
עיבור צורה בא לסלק רושם הקדושה ממנו. שכשנשאר החומר לבדו, אינו חוזר למה שהיה קודם שרושם הקדושה חל עליו, אלא נופל למטה במדרגתו עד מקום שאין לו תיקון אלא שריפתו וביעורו מן העולם.
הלימוד "עוון" "עוון" מלמד על מציאות פסולה שנשאר בה איזה הוא רושם של קדושה.
גם בפיגול, אף שהוא פסול גוף ופסולו הוא בו עצמו, מחוברת הצורה הקדושה אל החומר והם ממוזגים. על כן צריך עיבור צורה לסלק הצורה ולהשאיר החומר לבדו.
מיזוג זה נלמד בג"ש שעניינה המיזוג1.
אף כאן אנו רואים בגזירה שוה את המתיקות המיוחדת שהיא נותנת לדברים הקשים והחמורים2.






1 לשון האר"י בג"ש: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
2 עי' במבוא לג"ש ענין המתיקות השייכת לג"ש.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.