כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים ל"ח (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


מהדורה תניינא של הלימוד. למהדורה קמא לחץ כאן.

פסחים ל"ח (ע"א):

מצות של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לדברי חכמי' יוצא בה ידי חובתו בפסח אתרוג של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין יוצא בו ידי חובתו ביום טוב לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב (במדבר טו) עריסותיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב (ויקרא כג) ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא (דברים טז) לחם עוני וכתיב התם (במדבר טו) והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם לימא מסייע ליה עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת לימא מסייע היינו הך הכי קאמר <ליה> לימא מדפליגי בעיסה בהנך נמי פליגי או דילמא שאני התם דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בעי ר' שמעון בן לקיש מהו שיצא אדם ידי חובתו בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דר' יוסי הגלילי לא תיבעי לך השתא בחולין לא נפיק בחלתו מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דר' עקיבא בחולין הוא דנפיק דאי מיטמו יש להן היתר במושבות אבל חלה דאי מטמיא לית לה היתר במושבות ולשריפה אזלא לא נפיק או דילמא אמרינן הואיל ואילו לא קרא עליה שם ואיטמי אית לה היתר במושבות ונפיק בה השתא נמי נפיק איכא דאמרי הא ודאי לא תיבעי לך דודאי אמרינן הואיל כי תיבעי לך חלה הלקוח בכסף מעשר שני ואליבא דרבנן לא תיבעי לך כיון דאמרי יפדה היינו מעשר כי תיבעי לך אליבא דר' יהודה דאמר יקבר דתנן הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה ר' יהודה אומר יקבר מי אמרינן הואיל ואי לא לקוח הוי והואיל ולא קרא עלי' שם ואיטמי יש לו היתר במושבות ונפיק בי' השתא נמי נפיק ביה או דילמא חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן אמר רבא מסתברא שם מעשר חד הוא:

גזירה שוה זו של "לחם" "לחם" מובאת בבבלי מנחות דף ע' (ע"ב) ובירושלמי ריש חלה לענין המינים החייבים בחלה וכך דרשו (מנחות שם):

מנא הני מילי אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא (במדבר טו) והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם (דברים טז) לחם עוני והתם גופה מנלן אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר' ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא (דברים טז) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

בסוגייתנו משתמשים בגזירה שוה זו ללמוד מחלה על מצה דבעינן "שלכם". בירושלמי לא מופיע הדין שבעינן במצה "שלכם".
יש להבין את הדין שרק מינים הבאים לידי חימוץ חייבים בחלה.
נראה שסוגיא זו קשורה לכח, להפוך את מידת הדין למידת הרחמים. החמץ הוא בחינה של יצר הרע והלחם הוא בחינת מלחמת היצר.
בפסח אנו משביתים את החמץ והלחם הוא לחם עוני, בלא חימוצו. מפסח אנו שואבים את הכח להילחם בכל השנה ולעשות מיצה"ר יצ"ט. בכל השנה אנו אוכלים לחם חמץ, וממתקים את הדין והרע בשרשו על ידי אכילתנו ועל ידי המצוות הקשורות ללחם.
כך מבואר בזהר (תצוה קפ"ג):

תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב (ויקרא כג יח) והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' (שם יז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא.
השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ, וכתיב (שם יב יט) כי כל אוכל מחמצת, מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל? ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת.
אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס"א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה.
כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון,
וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא. ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין. ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, (וכל יומא) דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דראש השנה, ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה, ואיהו קייא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא. ובגיני כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל,אטעים להו מההוא נהמא עלאה דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון חברייא ברזין (ס"א אלין דקאמרן) כדקאמרן.
תרגום הסולם: שני מיני לחם אכלו ישראל, אחד, כשיצאו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, ואחד, במדבר, שאכלו לחם מן השמים. שכתוב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". ועל כן הקרבן של יום הזה, הוא לחם, ועל הלחם נקרב כל שאר הקרבנות, הלחם הוא עיקר, שכתוב "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'". שזה הוא לחם שהחכימו בו ישראל חכמה עליונה של התורה, ובאו בדרכיה.
עתה יש להסתכל, בפסח יצאו ישראל מהלחם שנקרא חמץ, שכתוב, "ולא יראה לך חמץ". וכתוב "כי כל אוכל מחמצת" מהו הטעם, הוא משום הכבוד של לחם ההוא שנקרא מצה, עתה שזכו ישראל ללחם עליון יותר, לא יפה היה שיתבטל החמץ ולא יראה כלל. ולמה קרבן זה של לחם הביכורים היה חמץ, שכתוב, "סלת תהיינה חמץ תאפינה". עוד הרי ביום הזה נתבטל היצר הרע, כי התורה שנקרא חירות נמצאת.
אלא למלך שהיה לו בן יחיד, ונחלה, יום אחד היה משתוקק לאכול. אמרו יאכל בנו של המלך רפואה זו וטרם שיאכל אותו לא ימצא שום מאכל ומזון אחר בבית. עשו כך. כיון שאכל הרפואה ההוא אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה, ולא יוכל להזיק לו.
כך כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה, אמר הקב"ה יטעמו ישראל רפואה וכל עוד שיאכלו רפואה זו לא יראה להם מאכל אחר, כיון שאכלו מצה, שהיא רפואה לבוא ולדעת בסוד האמונה, אמר הקב"ה, מכאן והלאה, ראוי להם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם
וכ"ש ביום השבועות, שנמצא לחם העליון שהוא רפואה לגמרי. ועל כן מקריבים חמץ, שישרף על המזבח ומקריבים שתי הלחם אחרים יחד, והחמץ נשרף באש המזבח ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל. ומשום זה ישראל הקדושים מתדבקים בו בהקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה, ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, לא היו באים בדין לעולם. ביום ראש השנה, שהוא יום הדין, שהוא אינו אלא לאלו שלא לקחו מאכל הרפואה ועזבו את רפואת התורה מאכל האחר שהוא חמץ, כי ביום הזה של ראש השנה, חמץ ההוא עולה ומקטרג על האדם ומלשין עליו, והוא עומד ביום הזה להיות מקטרג על העולם והקב"ה יושב בדין על הכל ודן את העולם. ומשום זה כשנתן הקב"ה התורה לישראל, הטעים אותם מלחם עליון ההוא ממקום ההוא, מתוך לחם ההוא היו יודעים ומסתכלים בסודות התורה ללכת בדרך הישר. וכבר החברים העמידו הדבר בסודות אלו, כמו שאמרנו.

הזהר שואל מדוע שלא נאכל מצה כל השנה כולה? ותשובתו שאכילת המצה בפסח היא רפואתנו והיא הנותנת לנו כח לאכול חמץ ולהופכו מבחינת דין לבחינת רחמים בכל השנה1. על כן בשבועות, מקריבים חמץ בדווקא.
המצה נותנת את הכח להיות קשורים אל העולם הרוחני השלם. היא הנותנת לנו את הבריאות הרוחנית המאפשרת לאכול חמץ בכל השנה ולעשות מן הלחם שכל של תורה. עץ הדעת חיטה היה ואין תינוק יודע להגיד אבא ואמא עד שטועם טעם דגן.
המצה קושרת אותנו אל השרש הפשוט האינסופי שכולו אור וחסד. מכח קישורינו אל הקדש ואל השרש, כל אכילתנו נקשרת אל השרש, וכל מעשינו מתחברים למידת הרחמים. "צריך להיות מחובר כדי לחבר אחרים אל השרש".
מכאן באה ההלכה שרק מינים המחמיצים, מהם ראוי לעשות מצה. שכן המצה, לחם הרפואה, מחבר את החמץ אל השרש.
גם חלה קשורה לאותו ענין. אף הפרשת חלה ממתקת את הלחם בשרשו. המורכבות של הלחם מחברת כוחות שונים (לשון הלחמה) ונותנת כח להילחם ולנצח את המורכבות השלילית של החיים.
החלה המופרשת לגבוה מבטאת קישורו של הלחם כולו לגבוה וממתקת את הדין.
על כן גם חלה באר רק ממינים המחמיצים, מאותם מינים מהם באה המצה.
דין זה נלמד בגזירה שוה, המשוה את דין חלה לדין חמץ ומצה, שבשניהם אנו עוסקים בדרך ההתמודדות עם מורכבות החיים ובשניהם אנו שואפים למתק את הדין והרע בשרשו.
המורכבות והמיתוק שייכים במיוחד למידת גזירה שוה כמבואר2.
בסוגייתנו המשיכו לימוד זה לדין מצה שתהיה "שלכם".
ההבנה בסוגיא היא שהמיתוק בא דרך האדם האוכל. צריך חיבור מיוחד בין האדם לעיסה כדי שאכילתו תמתק את הדין. החיבור הקנייני עושה את הלחם חלק מהוייתו של האדם ואכילתו מוציאה אל הפועל את תיקונו.
בירושלמי אין דין "שלכם" במצה. לא הקניין קובע, כי אם המצוה. מצות המצה והחלה הם הממתקות את הדין ואכילת האדם פועלת מכח המצוה ולא מכח הקניין המשייך הלחם לאדם.






1 סיום דברי הזהר בענין ראש השנה מוכיחים שאכן זה היסוד, שכן בראש השנה העיקר הוא להפוך את מידת הדין למידת הרחמים בחי' "עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים".
2 במבואות למידות בהנהגת גזירה שוה על המיתוק.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.