כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

ירושלמי שקלים (פ"ו ה"ד) ויומא כ"ד (ע"א) - לימוד מגזירה שוה


נאמר במשנה שקלים (פ"ו ה"ד):

האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין לבונה לא יפחות מקומץ.

ובגמ' ירושלמי שם אמרו:

לבונה לא יפחות מקומץ נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה מה אזכרה האמור להלן מלא קומץ אף אזכרה האמור כאן מלא קומץ.

וביאור הענין.
נאמר כאן בלחם הפנים "ונתת על המערכת לבונה זכה והייתה ללחם אזכרה" (ויקרא כ"ד, ז') ונאמר להלן בקרבן מנחת נדבה "וקמץ משם מלא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה" (ויקרא ב', ב').
הרי שאזכרה היא קומץ ומכאן שללחם הפנים שיעור הלבונה הוא קומץ, ואף המתנדב לא יפחת מקומץ שהוא שיעור הידוע בתורה ללבונה.
למדו בגזירה שוה "אזכרה" "אזכרה" לשיעור לבונה שהוא קומץ.
לימוד זה נמצא גם בספרא (פרשתא ז'):

אזכרתה - נזכרים בה, נזכרים בקמיצה, ונזכרין בלבונתה. רבי שמעון אומר: נאמר כאן אזכרה, ונאמר להלן אזכרה, מה אזכרה אמורה להלן מלא קומץ, אף כאן מלא קומץ.

שיעור הלבונה "על כל לבונתה", אינו ידוע וכן בלחם הפנים שיעור הלבונה אינו מפורש ולמדו בגזירה שוה "אזכרה" אזכרה" ששיעור הלבונה הוא מלוא קומץ.
אין צריך לאמר שהכהן אינו קומץ את הלבונה וכולה מוקטרת על המזבח. הקומץ אינו אלא שיעור הלבונה ולא קמיצה בפועל.
בדומה לזה נאמר בתרומת הדשן בגמרא במסכת יומא (כ"ד ע"א):

בעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה... תא שמע דתני ר' חייא נאמר כאן (ויקרא ו, ג) והרים ונאמר להלן (ויקרא ו, ג) והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו.

ופרש"י:

תא שמע - דמהרמת קומץ ילפינן לה לא יפחות מאומד מלא הקומץ ואם רצה להוסיף יוסיף דהא ליכא למימר דווקא קאמר דהא לא אפשר לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ.

אף כאן אין קומצין את הדשן שהרי אלו גחלים רותחות אלא לשיעורא קאמר.
לומדים בגזירה שוה שתרומת הדשן היא מלוא הקומץ.
נראה ברור שיש קשר בין שני הלימודים ולא דבר ריק הוא שלומדים שיעור מלא הקומץ בגזירה שוה.
נראה ששניהם קשורים במיתוק הדין בשרשו.
הלבונה קשורה אל השמאל. כך נאמר בתיקונים (תיקון כ"א דף מ"ד [מהד' בהוצ' מוסד הרב קוק]):

מי זאת עולה מן המדבר "מקוטרת מור"... דא נצח דסליק לה בימינא, ו"לבונה" דא הוד דסליק לה בגבורה "מכל אבקת רוכל" דא צדיק דסליק לה בעמודא דאמצעיתא.

וכתב הרמ"ק בערכי הכינויים ערך לבונה:

לבונה פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (משפטים קי"ז) בפסוק (שה"ש ג ו) מקטרת מור ולבונה כי הלבונה היא חכמה. ואפשר כי שמא קא גרים. עוד פירשו שהוא בהוד ואפשר כי זה בסוד גוונו וזהו בסוד טעמו.

לבונה בגוון שלה היא לבונה שהוא גוון של בחינת חסד אבל בטעמו הוא מר שהוא בחינת דין. הרי שהלבונה ממזגת את הדין עם החסד, שזו תכונה מיוחדת של התפארת הממזגת חסד ודין.
ובספר הקנה (ד"ה סדר סוטה) כתב שלבונה באה למתק ועל כן אין מביאין אותה במנחת חוטא ובמנחת סוטה.
ועיין עוד בזהר שמות דף כ'1.
העולה מכאן שהלבונה יש בה הפיכת המר למתוק ושמה וצבעה מחברים אותה אל השרש שהוא רחמים.
הלבונה נקראת אזכרה והיא עולה לגבוה ובכך ממתקת את הדין בשרשו.
תרומת הדשן אף היא קשורה לענין אזכרה ופסוק מפורש הוא (תהילים כ', ה'):

יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה.

יזכור המנחות היינו אזכרתה לה' שנאמרה בקומץ ועולתך ידשנה סלה זה הדשן שעולה אף היא בתרומת הדשן. ועי' בפירוש הרש"ר הירש בפרשת הדשן2.
הרב קוק בעולת הראי"ה מבאר לענין תרומת הדשן (עמ' קכ"א):

מטביע על החיים בקביעות את נטיית הרצון והרגלת המעשים לשם שמים לאצילות ולטוהר.

ובהמשך (שם קכ"ג) יבאר שתרומת הדשן באה.

כדי לרשם את הרשם של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה גם באורחות החיים...

הרמת הדשן מבטאת את רצוננו להרים את כל מעשינו וחיינו החומריים ולקשרם אל הקדש. על כן שמים את הדשן אצל המזבח "להיות שם שמור וגנוז עומד ברשם קדושתו".

שיעורים של הלבונה ותרומת הדשן הוא מלא הקומץ. היד היא החלק באדם האחראי על המעשים והיצירה. שכלול הטבע פיתוחו והכוונתו, הכל פעולות היד הם. על כן הקמיצה נעשית דווקא ביד, והקומץ הוא העולה לגבוה "אזכרתה לה'".
רשם הקומץ קיים גם בלבונה ובתרומת הדשן בשיעור שנקבע להם "מלא הקומץ", שיעור המבטא את הכח היצירתי והמפעלי באדם, שהוא הקובע שיעור האזכרה לה'.
שיעור הקומץ מבטא את המגמה למתק את העולם המעשי על ידי חיבורו אל שרשו.
על כן נלמד שיעור זה במידת גזירה שוה שהנהגתה היא במידת התפארת שהיא מידת הרחמים הממתקת את הדין3. עושה הוא כל מר למתוק וכל מנותק למחובר.






1 ותא חזי כל מדת הדין אין צריך הריח שלו אלא מצד אודם, והיינו דאמר רבי יהודה, מה דכתיב (מ"א יח כח) ויתגודדו כמשפטם וגו' עד שפך דם עליהם, אלא היו יודעים שלא ישיגו ממדת הדין כרצונם זולתו באודם. אמר רבי יצחק, ועוד אודם ולבן נקרב לעולם, והריח עולה משתיהן, מה השושן אדום ולבן, כך ריח הקרבן, והקרבן מאדום ולבן, בא וראה מריח הקטורת, שהסמנים מהם אדומים ומהם לבנים, כגון הלבונה שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן, ועל כן מנהיג עולמו בשושנים שהוא אדום ולבן, וכתיב (יחזקאל מד טו) להקריב לי חלב ודם"
וזה לשון אור החמה:
"א"ר יצחק" - מוסיף על דברי ר' אבא ואמר שצריך למצוק (מלשון יציקה) מגשמי לרוחני, שאפילו הטוב, להיטיב יותר, ולמצוק המידות הגשמיות לרוחניות. והיינו סוד חלב - לובן, בשר ודם - אודם.
ושניהם מוצקין במזבח ונהפכים לרוח דק רוחני.
וכל האדם צריך להיות כל מעשיו כך וכן הוא סוד התענית שאדם מתענה על עוונו שהוא מציק חלבו ודמו באש תעניתו ונתק כמו מדם וחלב.
וכן הוא ענין הקטרת שני מינים אודם ולובן וכן השושן אודם ולובן, מוצקין אותו ועולה ריח טוב וכן האדם מוצק האודם והלובן.
והיינו נמי במידות העליונות (הספירות) שהם אודם - מלכות, לובן - תפארת ומוצקין אותם בסוד "אשה ריח ניחוח לה'" להעלותם בדקותם למעלה... במידות עליונות ועלייתם אל סוד החכמה והבינה להימתק וזה כל האדם לקשור ב' מידות אלו למתקן ולייחדם והיינו שושנים". עכ"ל
ויש להוסיף על דבריו שאמר שבקטרת יש לובן ואודם, והלובן כוונתו ללבונה, ועל כך יש לומר שהלבונה עצמה טעמה הוא מר, ונמתקת היא בקטרת.
2 על ויקרא (פרק ו'):
"תרומת הדשן פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר, ואילו הוצאת הדשן מביעה לעומת זה, שהתפקיד היהודי מתחדש בכל יום. במסירות מלאה ורעננה נמלא את תפקידנו בכל יום כאילו עדיין לא עשינו דבר, עבודה שנעשתה אתמול אל תצמצם את פעילותנו היום. זיכרון המעשים שנעשו כבר עלול לחנוק כל יוזמה למעשים חדשים. אוי לו לזה, שליבו מלא סיפוק על מעשיו בעבר, שאינו עובד את עבודת כל יום ביומו כאילו היה זה היום הראשון של עבודת חייו.
והוציא את - הדשן. יש להרחיק מן המזבח את כל עקבות עבודת יום אתמול; כך תתחיל עבודת היום החדש על יסוד חדש בתכלית. על - פי זה תתבאר ההלכה, שהעיסוק בעבודת יום אתמול - הוצאה וכנראה גם הרמה - נעשה בבגדים פחותים, "שחקים". אל נתגאה במעשים שעשינו כבר; העבר ייסוג מפני התפקיד החדש המוטל עלינו כל יום ביומו".
3 עיין במה שכתבנו במבוא לגזירה שוה על מיתוק ועל תיקון הדין בשרשו:
מיתוק
בשער מאמרי רשב"י פרשת לך לך כתב: "ובסימו נשמתא הוא סוד החיך והגרון בסוד וחיכו ממתקים והיינו בסימו ממש מיתוק הדינים ומגרון וחיך זה מתפשט ויוצא הקול סוד תפארת שבבינה, הפנימי העליון, וכל מיני תפארת שלמטה ממנו".
בליקוטי תורה פרשת בשלח כתב: "... כי המלכות ענייה ודלה דלית לה מגרמא כלום וא"כ איך יכול לצאת ממנה מים להשקות התחתונים והענין כי למעלה ממנו יש גם כן צור שהוא ממותק ותוקן והוא תפארת וממנו יש להמשיך שפע לצורת תתאה".
תיקון הדין בשרשו
עולת ראי"ה ח"א עמ' קל"ז: ""מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ". שלש הנה ההכנות, המכשירות לתעופה עליונה זו של השבת כל הנדח, של החזרת כל הכעור לרום התפארת, את כל הרע לטוב הגמור והעליון. האחת היא המיזוג והעירוב העמוק. כשהנטיות יורדות ומתחלקות, על פי תכונת הגבורה המפרדת ומפזרת, אז נקודות הרע שבנטיות, אע"פ שמקורן הוא עליון וקדוש מאד, אבל בירידתן הלא נתאחזו בתכונה של זיהום, ואי אפשר להן להתעלות בטהרת מקורן כ"א ע"י העירוב והמיזוג הגמור עד לכדי ההתבוללות הגמורה והמוחלטת בעומק הטוב, בכחות המסירים את הזיהום מיסודו, ומהפכים אותו לפארה של הקדושה העליונה ברום גבהה, ממולח".
הדין מפריד. בהתרחקות המידות ממקורן, בירידתן ממעלתן העליונה, פוגשות המידות בזיהום, המבודד את הרע ומבצר לו מקום בפני עצמו.
התיקון הוא על ידי המיזוג והעירוב, המחברים את הרע אל הטוב ובכך מחברים אותו שוב אל שרשו. זהו תיקון. אין הדין נמתק אלא בשרשו. זו תכונת התפארת הממזגת את הכוחות ומחזירה כל כיעור וכל רע אליה וממנה למוחין העליונים, "לפארה של הקדושה העליונה".
גזירה שוה היא בתפארת. כחה הוא למזג ולהשוות בין הנפרדים ולחברם לשרשם.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.