כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

ספרא (א') - לימוד מכלל ופרט
שיעור שנאמר לפרשת ויקרא בעקבות הפיגוע בצרפת


בעקבות הפיגוע הנורא בבית הספר היהודי בצרפת, ננסה לעיין בפרשתנו, פרשת ויקרא, וללמוד ממנה הדרכה עבורנו לעת הזו.
כאשר אנו חווים פגיעות בנפש בעם ישראל, בפיגועים ומלחמות, מתעוררת אצלנו תחושת כאב משותף והזדהות עמוקה עם כלל ישראל. על ערכו של הכלל, ניתן ללמוד מהפתיחה לפרשתנו.
פתיחת הפרשה (ויקרא א', ב'), היא בקורבן עולה:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

חז"ל בספרא (ברייתא דר' ישמעאל,א), משתמשים בפסוק הזה כדוגמא המבארת את אחת מי"ג מידות בהן התורה נדרשת - "כלל ופרט, אין לך אלא מה שבפרט" (כלומר, כאשר לפנינו ביטוי כולל שבעקבותיו מיד אח"כ יש פירוט, הרי שרק פרטים אלו הם המרכיבים את הכלל ולא אחרים). ביאור הדבר במקרה שלנו, הוא שדווקא צאן ובקר הם נכללים בבהמה (שהיא למעשה הכלל) שממנה מקריבים קורבן עולה.
יש מקום לשאול, מה התורה רצתה ללמדנו באזכור הכלל: "מן הבהמה"? לכאורה אין צורך בכך. די בכך שהתורה תכתוב את הפרטים- בקר וצאן, ואנו נדע שרק מהם ניתן להביא קורבן עולה ולא מדברים אחרים. הכלל: "מן הבהמה" הוא לא חיוני מבחינת הלכה-למעשה. נראה שישנה הבנה עמוקה הגנוזה באיזכורו של כלל זה.

את תפקידו של הכלל מבאר בעל "ספר הפליאה":

ואלולי הכלל הייתי עושה אלהות הרבה לכן הכלל שומר ומזהיר...והכל אחד

אילולא היה נאמר הכלל, היינו רואים את הפרטים כאוסף של נקודות. הכלל הוא המגלה לנו שישנו יסוד המאחד את הפרטים הללו.
מן המבט הראשוני, קורבנות הפיגוע הם קובץ של פרטים אשר כל אחד הוא עולם ומלואו העומד בפני עצמו: גבריאל, אריה, יהונתן ומרים זכרונם לברכה. אך כשאנו מעמיקים לבחון במבט כללי את הדברים, הרי שכל סיבת הירצחם היא היותם יהודים. יש בחינה של כאב פרטי ואובדן אישי, אך יחד עם זאת מגמת הפגיעה בם היא מצד שייכותם לכלל של היותם בני עם ה'. זו בחינת כלל ופרט. יש לפרטים מכנה משותף העושה אותם שייכים לכלל. בענייננו, הכלל הוא היותם שייכים לעם ישראל.

חז"ל בפרשתנו (מדרש הגדול, ויקרא) עומדים על משמעותו של הכלל החורז את סוגי הבהמות העולים לקורבן:

"מן הבקר ומן הצאן"- הא אין לך קרב בבהמה אלא בקר וצאן בלבד והן שור שה כשבים ושה עיזים. מה נשתנה שור וכשב ועז, שאין כשר לקורבן אלא הן? לפי שהן נידכין ושפלין. כדברי ר' יהודה בן סימון דאמר בשם ר' יוסי בר נוקראי שור נרדף מפני ארי, כבש מפני הזאב, עז מפני נמר. אמר הקב"ה אל תביאו לפני קורבן מן הרודפין אלא מן הנרדפין...

במקום אחר (קהלת רבה,ג) חז"ל ראו בכך כביטוי גם ביחס בין ישראל לאומות העולם :

'והאלקים יבקש את נרדף' רבי הונא בשם רבי יוסי אמר: לעולם האלקים יבקש את נרדף... ישראל נרדף מפני האומות ובחר הקדוש ברוך הוא בישראל, שנאמר (דברים ז') 'בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה', ר' אלעזר בר' יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כן. אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז מפני נמר, כבש מפני זאב .לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים שנאמר (ויקרא כ"ב) שור או כשב או עז וגו'.

עלינו להעמיק הבנה זו גם לגבי קורבנות בנפש שעם ישראל נאלץ להקריב. אין זה אוסף מקרים אקראי, אלא דבר הנובע הנובע מהקשר לכלל ישראל. הקורבן הזה קשור גם להגדרת אותו כלל של – "אלוקים יבקש את נרדף".
אע"פ שבמציאות של מדינה ריבונית וצבא, איננו עוד נרדפים כמו בגלות, בכל זאת אנו נקראים שלא בכדי: "צבא הגנה לישראל" . המהר"ל (נצח ישראל, פט"ו) נדרש לדברי חז"ל הללו ומבאר שזה משהו עצמי הטבוע בעם ישראל, ולא סממן גלותי גרידא. היותנו נרדפים, מורה על היבדלותנו מן המציאות הגשמית (שהיא הדומיננטית בעולם הזה). העובדה שאנו בעמדת נרדפים ביחס לבעלי העוצמה בעולם החומרי, מגלה כי מקור כוחנו הוא נבדל מן המציאות הגשמית. אנו יונקים את טל חיינו ממקור רוחני של היותנו עם ה' וחבל נחלתו.
עלינו להפנים כי מכאן מקור כוחנו. איננו יכולים לגבור על שונאינו ברכב וסוס, מבלי להזכיר את שם ה' יחד עם זה.
זו משמעות הכלל שהוא עם ה', אליו שייכים אותם פרטים ואשר שייכות זו היא סיבת הפגיעה בהם.
בנוסף לכך, ארועים אלו מעוררים אותנו להבין שמקומנו הוא רק בארץ ישראל. ברגעים אלו אנו עדים לשנאה האנטישמית הרבה בנכר, אשר עטופה בצביעות נוראה. אין לעם ישראל מציאות קיום ואין הוא מופיע במלוא קומתו אלא בארצו. כך חז"ל למדו לגבי פר העלם דבר של ציבור (הוריות,ג,ע"א):

אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: (מלכים א' ח) 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום'. מכדי כתיב : 'וכל ישראל עמו' , 'קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים' למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל
תרגום מבואר: אמר רב אסי: הבאת קורבן פר העלם דבר של ציבור, אנו קובעים ע"פ רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: (מלכים א' ח) 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום'. היות וכבר נאמר: 'וכל ישראל עמו', מדוע צריך לחזור ולומר: 'קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים' ? אלא בא זה ללמדנו, שדווקא הנמצאים בארץ ישראל (מלבוא חמת עד נחל מצרים) הם הנקראים קהל (ועליהם חל דין של פר העלם דבר של ציבור, בו נאמר בפסוקים: "קהל") אך אלו שאינם בארץ ישראל לא נקראים קהל (ולכן לא חל עליהם דין פר העלם דבר של ציבור)

בחוץ לארץ, הננו חשובים כפרטים. אין הופעה של כלל האומה אלא בארץ ישראל, ומשם מקור הכח המחיה את עם ישראל אף בגולה. כך עולה מדברי הרמב"ם במצות קידוש החודש (עשה קנג) לגבי הציור הדמיוני שבו לא יהיו יהודים בארץ ישראל:

חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל

הקיום הישראלי בארץ ישראל, אפילו של הפשוטים והדלים1, הוא מקור החיות של כל האומה.
הקשר אל ארץ ישראל, אותו עלינו לבנות ולהעצים, הוא הן ביחס לעצם ההבנה שכאן מקומנו והן ביחס להתמסרות לרצון ה'. בארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקינו בה, אנו נדרשים להעמיק עוד יותר את הקשר לתורה ומצוות.
בעת הזו, נשתדל בע"ה להרבות בתפילה למען הרמת קרן כלל ישראל בארץ ישראל, מתוך דבקות בה' יתברך.






1 החת"ס (שו"ת,יו"ד,רלד) מבאר שדברי הרמב"ם מתייחסים אף למצב בו הנשארים הם הכורמים והיוגבים: "וסבירא ליה לרמב"ם דמה שחישבו הראשונים שנים וחדשים וקדשום, זה לא יועיל אלא כשעל כל פנים נשארו בארץ ישראל אפילו כורמים ויוגבים ישראל"







-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.