כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סנהדרין קי"ג (ע"ב) לימוד מכלל ופרט ומכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל


נאמר במשנה (קי"א ע"ב):

והיתה תל עולם לא תעשה גנות ופרדסים דברי רבי יוסי הגלילי רבי עקיבא אומר לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים.

ואומרת על זה הגמ' (קי"ג ע"ב):

לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא כל מקום שאתה מוצא כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט.

ופרש"י ד"ה כלל בעשה ופרט בלא תעשה:

כגון והיתה תל עולם כלל, דאפילו גנות ופרדסים לא תעשה אלא תהיה תל עולם שהוא עשה, לא תבנה עוד בנין בתים, והוא לא תעשה, אין דנין אותו בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט, דלא תעשה פירוש הוא, כלומר והיתה תל עולם לבנין קאמר, אבל לגנות ופרדסים שרי, אלא תרי מילי קאמר קרא, דלא אמרינן פירושי קמפרש, אלא מילי מילי קאמר, והיתה תל עולם לגנות ופרדסים, לא תבנה עוד כל בנינין שבעולם ואפילו לגנות ופרדסים לא תבנה עוד, ודרשינן ליה לדבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ולומר בנין בכלל היה, ולמה יצא להקיש לך מה בנין מיוחד שהוא ישוב בני אדם אף כל בנין כגון גנות ופרדסים, (לישנא אחרינא) ור' יוסי הגלילי סבר אין דנין כר' אבין, ודריש הכי והיתה תל עולם מכל מילי, שלא יעשה בה שום דבר ולא תבנה עוד דמשמע בנין בתים, אשמועינן לאו בבנין בתים, וגנות ופרדסים איסור עשה הוא דאיכא, כך שמעתי.

עולה מפירושו של רש"י שכשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה אינו נלמד בכלל ופרט אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
והדברים צריכים עיון מה פשר המידה הזו.
ומצאנו דברים נפלאים בענין בספר ליקוטי לוי יצחק (אביו של הרבי מליבוביץ') בחלק האגרות שבו וזו לשונו:

ואגב נעיר בס"ד על האמור בגמרא שם. כל מקום שאתה מוצא כלל בעשה ופרט בל"ת אין דנין אותו בכלל ופרט, ופרש"י אלא שדנין אותו במדת כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ע"ש. והיינו כלל הוא ז"א ופרט הוא מל' כמ"ש בזהר שמות ד"ג ע"ש, הנה קודם הנסירה דהיינו בזמן קטנותה דמל' שהיא דבוקה בז"א. שם הפרט משתווה עם הכלל שהן בז"א יש מ"ע חסדים, ומל"ת גבורות, והן במל' יש מ"ע חסים ומל"ת גבורות, כי בזמן קטנותה דמל' יש בה חסדים, והוא כתרה והקוין הח"ן בג"ה שלה נבנים מהחסדים, וקו אמצעי שלה מהגבורות, וכמ"ש בשער תיקון הנוקבא, וכמו שבהשושנה דמל' יש חיוור וסומק, דין ורחמי, א"כ יכול להיות הכלל דז"א והפרט במל' בענין אחד, או ששניהם במ"ע חסדים. או ששניהם במל"ת גבורות אך בהנסירה והתרדמה שננסרו ז"א ומל' זה מזה שאז ז"א הוא רק בחי' חסדים, כי באתראה שקיע רחמי, ומל' היא רק בחי' גבורות. (כי בהנסירה שבעשי"ת נמשכים במל' רק גבורות, שלכן אומרים אז המלך המשפט, ולא גם צדקה. וכידוע שאז הוא רק בחי' שמאלו תחת לראשי). אז הכלל ז"א הוא במ"ע חסדים, והפרט מל' הוא במל"ת גבורות, אז אין דנין בכלל ופרט אלא במדת כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו', והוא מזה שמל' יצאת ונפרדה מז"א שהוא נשאר בבחי' חסדים והיא נשארת בבחי' גבורות, והוא הוא ענין הנסירה1 שהוא המדה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו'.

כבר ביארנו שהנהגת המידה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לפי האר"י היא הנהגת הנסירה שהנוק' יצאה ונפרדה מן התפארת. האר"י מתבטא שהיו דו פרצופין2 ויצאה הנוק' וזה מה שמתואר בהנהגת הנסירה.
מובן אפוא שדווקא הנהגת עיר הנידחת נלמדת במידה זו המבטאת ניתוק וכפירה מהמקור האלוקי. זה אשר הביאה להיות עיר נידחת, וזה מה שגרם להרחקתה, ללמדך שהניתוק מהמקור הוא חורבן.






1 עי' בספר אורות ב"אורות ישראל" שהנהגת הנסירה היא המאפשרת את הכפירה והניתוק מהדבקות האלוקית וזו לשון הרב קוק (אורות עמ' קמ"ב פיסקא י"ג): אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלוהית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלוהי ישראל. אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.
2 לשון האר"י בביאור מידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד:
לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד - ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא. ועוד, גם טרם רדתה למטה, יצדק אומרו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, כי נוקבא יצאה מאחוריו, בין ב' דרועין דיליה לעומת החזה, ומשם נעשה לה ראשה וזרועותיה, שהם חו"ג שבה, נגד נ"ה שבזכר. ונ"ה שלה שהם למודי ה', יצאו מן הכלל שהוא ת"ת, ואין להם על מה שיסמוכו בת"ת, והוצרך הזכר העליון למשוך את רגליו למטה ג"כ להיות היא עזר כנגדו, ולא חוצה לו. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, הם נ"ה, שיצאו מן הכלל סוד הת"ת, לא ללמד ע"ע כו' אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שהוצרכו למודי ה' הזכר העליון להתפשט למטה, וכל זה בכלל מדה שמינית.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.