כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פסחים צ"ה (ע"א) - לימוד מפרט וכלל ומכל דבר שהיה בכלל ויצא ללמד לא ללמד על עצמו יצא


הקשר בין הדין הנלמד למידה כלל ופרט וכלל מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י ולמידה כל דבר שהיה בכלל ויצא ללמד לא ללמד על עצמו יצא ביאור האר"י.

פסחים צ"ה (ע"א):

משנה מה בין פסח הראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת.
גמרא תנו רבנן ככל חקת הפסח יעשו אתו במצוה שבגופו הכתוב מדבר מצוה שעל גופו מנין תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו יכול אפילו מצות שלא על גופו תלמוד לומר ועצם לא ישברו בו מה שבירת העצם מיוחד מצוה שבגופו אף כל מצוה שבגופו איסי בן יהודה אומר יעשו אתו במצות שבגופו הכתוב מדבר אמר מר יכול אף מצוה שלא על גופו הא אמרת במצוה שבגופו הכתוב מדבר הכי קאמר השתא דאמרת על מצות ומררים יאכלהו אלמא יעשו אתו לאו דוקא הוא אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפילו כל מילי נמי קא משמע לן.


א.
הפסוקים העוסקים בהלכות קרבן פסח שני הם (במדבר ט', י"א-י"ב):

בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על מצות ומררים יאכלהו. לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו.

הגמרא אומרת:

אימא הוה ליה כפרט וכלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואפילו כל מילי נמי קא משמע לן.

ופרש"י ד"ה קמ"ל:

ועצם לא ישברו דלא תדרוש כלל מוסיף על הפרט לרבויי כל מילי אפילו השבתת שאור, דאם כן כל הני פרטי למה לי, אלא להכי כתבינהו לכולהו למידרש תוספתא דכללא אכל חד וחד, ומרבי דומיא דפרטי ותו לא, וכולהו פרטי הוו דגופו ודעל גופו, והיינו דקאמר תנא דפרטי ועצם לא ישברו ממעט מצות שלא על גופו, כגון לא תשחט על חמץ כדלקמן, ולקמן בברייתא מפרשי מאי מרבי כללא דכל חד וחד, ומאי ממעט פרטא.

משמע מדבריו שילפינן במידת פרט וכלל, וכיון שיש בפסוקים כמה פרטים, אהני הכלל להוסיף על כל פרט ופרט את הדומה לו.
אכן, בקריאה פשוטה של הפסוקים משמע שהם כתובים במידת פרט וכלל. בתחילה מופיעות הלכות פרטיות "בין הערביים... על מצות ומרורים... לא ישאירו ממנו... ועצם לא ישברו בו". ולאחר מכן מופיע הכלל "ככל חוקת הפסח יעשו אותו".

האר"י ביאר הנהגת מידת פרט וכלל:

לפעמים תקבל המלכות מכללות התפארת ומתגבר מדת התפארת עליה ותתנהג העולם על ידו ומדת מלכות נכללת בו והוא יהיה עיקר בההנהגה, כי פרט וכלל מתרבה הכלל ויהיה הכלל עיקר כי יתגבר ו"ק שלו על ו"ק שלה.

נראה שפסח שני שייך להנהגת פרט וכלל הרי ראשיתו ב"איש איש כי יהיה טמא" וגו' ואיש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחים. אף על פי כן נאמר בקרבן פסח שני "במועדו" וקבוע לו זמן והרי הוא כקרבן הציבור ועל כן דוחה את השבת כקרבן ציבור והנהגתו היא הנהגת הכלל.
לכן כתבה התורה את הלכות פסח שני במידת פרט וכלל השייכת לפסח שני שאף הוא הולך מן הפרט "איש" "איש" אל הכלל שכן הוא בחינת קרבן ציבור.

ב.
בספרי נאמר (ט', י"א):

בחדש השני בארבעה עשר יום - הוסיף בו הכתוב שני מצוות חוץ ממצוה האמורה לגופו. ואיזה זה? ועצם לא תשברו בו. במצוות שבגופו הכתוב מדבר. אתה אומר במצוות שבגופו הכתוב מדבר, או אינו אלא במצוות שעל גופו, כשהוא אומר ככל חקתיו וככל משפטיו יעשו אותו הרי מצוות שעל גופו אמור, והא מה תלמוד לומר ככל חקתיו? במצוות שבגופו הכתוב מדבר. או אף לשבעה ולמצה ולביעור חמץ? תלמוד לומר: ועצם לא תשברו בו. עצם היה בכלל, יצא מוצא מן הכלל ללמד על הכלל. מה עצם מצווה שבגופו הכתוב מדבר, אף כשהוא אומר: ככל חקותיו, במצוה שבגופו הכתוב מדבר.

לפי הספרי הלכות פסח שני נלמדות במידה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא.
כתב האר"י בהנהגת מידה זו (מידה שמינית) בהנהגה הראשונה והשניה:

לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד - ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא.

הספרי לומד את הלכות פסח שני במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו'. "עצם לא ישברו" היה בכלל הלכות פסח ראשון ויצאה מן הכלל ללמד על כל הלכות פסח ראשון שהן בגופו של קרבן שנוהגות גם בפסח שני.
עצם – לא ללמד על עצמו בלבד יצא. אין זה רק משחק מילים. יש קשר בין הביטוי "עצמו" לשרשן: "עצם". דווקא העצמות מבטאות עצמיותו של דבר. העצם מבטאת את הצורה הפרטית של כל דבר, והעצמות כולן מבטאות את "הכלל", את כלל הגוף במבנהו המיוחד.
דווקא העצם יצאה מן הכלל החוצה ללמד, ודווקא היא מקושרת בעצמיותה אל הכלל.
כך היא לשון הרב בעולת ראי"ה בביאור מידה זו:

הלמוד בא כבר בתכן של השפעת המהות כלפי חוץ, לא כפי המציאות שלו בעצמותו... גם אז אין הופעה זו פרטית בעצם, עד שנוכל לומר שיש ערך מכריע בהפרט בתור פרטיותו, לא כי אלא עצמות המציאות שיש גם בהופעה זו, אפילו כלפי חוץ, היא ג"כ דוקא הכללות, והערך היסודי של ההויה, עד שגם בהשפעת ההתלמדות, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

מידה זו היא מידת ה"עצם" אשר יש לה תנועה עצמית, ויש לה חיבור אל הכלל.
העצם הראשונה הנזכרת בתורה1 היא עצמו של אדם הראשון ממנה נעשתה אשתו.
בראות אדם את "עצמו" בצורת אשתו הוא קורא הקריאה (בראשית ב', כ"ג):

זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי לזאת ייקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת.

העצם נלקחה מן האדם "ויצאה ללמד" אלא לא רק "לעצמה" יצאה כי אם ללמד על הכלל כולו ואף שיצאה עדיין מקושרת היא אל הכלל והיא נשארה גם אחר יציאתה חלק ממנו.

עצם מעצמי ובשר מבשרי.

"נסירתה" של עצם מעצמיו של אדה"ר להיותה אישה קשורה במישרין למידה זו של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו'.
כך לשון האר"י בהנהגת מידה זו:

... והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת (זכר) הנקראת כלל ונכללה בו, ויצאה מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'.

מלבד ה"עצם", הקשורה למידת דבר שהיה בכלל ויצא ללמד, גם פסח שני שייך להנהגת מידה זו.

פסח שני יש בו בחינה של דבר שהיה בכלל. הטמא ומי שהיה בדרך רחוקה יצאו מן הכלל שקיימו מצוות קרבן פסח במועדו. התורה מלמדת אותנו שאף שהם יצאו מן הכלל, לא נגרעו ממנו ולא התנתקו ממצוות הפסח. הם מקיימים מצוות קרבן פסח שני ומושכים את כלל הלכות פסח ראשון אחריהם לפסח שני.
העצמות שייכות במיוחד למידה זו. גם אחר אכילת הקרבן כשהעצם נשארה ולא נאכלת, עדיין יש לה תפקיד בתוך הכלל, והוא להעצים מלכותו יתברך ויחודו בעולמו.
הבנה זו מתבארת בזוה"ק2 שציותה התורה להשאיר העצמות ויבואו הכלבים ויאכלום והלא הם אלהי המצרים ובכך תתבטל שליטת אלהים אחרים והס"א.
הרמח"ל בפירושו על התורה מבאר ענין זה:

והיו אוכלים אותו - שהעצם לא ישברו, והם היו עוברים בדרך, והיו רואים, הכלבים, שהיו אוכלים אותם, והקב"ה היה עושה שלא יאכלו אותם - כי אם הכלבים, שהם הס"א עצמה, בסוד "והכלבים עזי נפש". וזה סוד, "וסכסכתי מצרים במצרים", שהס"א עצמו יאכל את שלה בעל כרחה.

העצמות הם חיצוניות הקרבן והם ביטוי לאלהי מצרים. הכלבים "עזי נפש" ואף הם מן החיצוניים, והם האוכלים את עצמות השה לקיים מה שנאמר "וסכסכתי מצרים במצרים".
דין העצמות הוא היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו שעניינו שליטת הקב"ה בעולמו שהוא יחיד ואין זולתו שולט בעולם.

יסוד זה התבאר בכמה מקומות עי' ספר מערכות האלוקות:

ומהנה נתבונן כי טעם בבית אח' יאכל וטעם היותו שלם כי הכרעי' על ראשו ועל קרבו ועם ועצם לא תשברו בו כל זה רמז ליחוד גמור.

וכן כתב מהר"ל בספר גבורות השם (פרק ס'):

לכך קרבן הזה המורה על אחדות אסור לבשל במים וכל משקה שהוא כמו מים, ודבר זה ענין מופלג ותבינהו. וכן עצם לא תשברו בו גם כן דבר זה, שאם היה שובר העצם בפסח היה זה חלוק ופירוד דבר שאין צריך לאכילה, כי אף על גב שהוא אוכל הבשר שהוא ראוי לאכילה אין זה חילוק ופירוד מפני שהוא עומד לאכילה, אבל שבירת עצמות אין זה לאכילה ונקרא שבירה ופירוד ודבר זה לא יתכן לפסח, ועוד כי שבירת העצם במה שהוא עצם, שבירתו יותר נקרא פירוד וחילוק.
כלל הדבר כי ראוי שיהיה הפסח קרבן אחד מפני שהוא מורה על השם יתברך שהוא אחד, כי העבודה הזאת שיש לישראל היא מצד האחדות שהוא יתברך אחד ולכך בחר באומה יחידי גם כן כיון שהוא יחיד. ועוד כי הקרבן הזה הוא עיקר העבודה שהוא יתברך אלהיהם של ישראל והוא יחיד באלהותו, ולכך הקרבן הזה צריך שיהיה אחד, ולא כן שאר קרבן שאין אותו הקרבן הוא עיקר העבודה במה שהוא אלהיהם, שהרי דוקא בקרבן זה כתיב (שמות י"ג) ועבדת את העבודה וגו', נקרא קרבן זה עבודה סתם ולכך קרבן זה הוא לאלהותו יתברך והוא אחד באלהותו.
וכן שחיטת הקרבן אחר חצות מורה זה על האחדות, כמו שהתבאר למעלה בפרק שלשים וששה כי אין לכפול הדברים, וכמה דברים בארנו שכל עבודת הקרבן הזה בענין האחדות עד שכל ענין הקרבן הוא באחדות וע"ש. ומה שאמרה תורה לאכול הפסח על מצות ומרורים, הוא גם כן דבר זה כדי להוציא מלבן של אפיקורסים, שהם אומרים כי מן האחד לא יבא רבוי רק מכח אחד יבא דבר אחד בלבד, ולפיכך כאשר יראו הרבוי בעולם וכבר הוחלט להם כי מן האחד הגמור לא יבא הרבוי אמרו שהתחלות הם יותר מאחד


ג.

הר"ח כתב:

ת"ר ככל חוקת הפסח יעשו אותו במצווה שבגופו כגון צלייתו מצוה שעל גופו ואינה בגופו עצמו מנין ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו יכול אף מצווה שנוהגת בפסח ואינה לא בגופו ולא על גופו של פסח כגון השבתת שאור ת"ל ועצם לא תשברו בו מה שבירת עצם כו' ואקשי' אמאי צריך קרא למעוטי מצה (מצוה) שלא על גופו כגון השבתת שאור והא כתי' ככל חקת הפסח יעשו אותו ואוקים במצוה שבגופו הכתוב מדבר כגון צלייתו מכלל שבמצווה אחרת אינה נוהגת בו ושני' הכי קאמר השתא דאתא על מצות ומרורים יאכלוהו ורבי אפי' מצוה שעל גופו אלמא האי דפשטנא ככל חקת הפסח במצוה שבגופו לאו דוקא הוא הואיל ואפקיה קרא אימא אפי' מצוה שלא על גופו תהא נוהגת בו קמ"ל ועצם לא תשברו בו מצווה שעל גופו אין מצוה שלא על גופו כגון השבתת שאור וחמץ וכיוצא בהן לא.

הר"ח מבאר את הגמרא שילפינן במידת כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
כתב האר"י במידת כלל ופרט וכלל:

לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והת"ת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא הת"ת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות:

וביארנו דבריו על פי הספ"ד והאד"ר שמידה זו בנויה על שני חלקים כלל ופרט ופרט וכלל, שאינם באותה הנהגה של מידות אלו בי"ג מידות שהתורה נדרשת.
כלל ופרט - היינו שהכלל הוא השולט ורודה בפרט.
פרט וכלל - היינו שהכלל מתחיל מן הפרט וממנו עובר לכלל ויש גם שליטה לפרט.
כלל ופרט הוא בחינת חג"ת שהוא חלק עליון של ספירות הת"ת.
פרט וכלל - הוא בחינת נ"ה שהוא חלק תחתון של ספירות הת"ת.
הבדל זה הוא היוצר את ההבדל בין שתי מידות הנהגה אלו.
מבין שתיהן יוצאת מידת כלל ופרט וכלל שהכלל הראשון הוא תפארת והכלל השני הוא יסוד וביניהם יש את מידת המלכות, שהיא בחי' פרט.
בפסח שני מתבארת מידה זו.
הכלל הראשון הוא פסח ראשון שם ההנהגה היא הנהגת הכלל והקרבן מתחיל מחיובו בציבור וכל מעשהו כקרבן ציבור. מן הכלל העליון הזה יוצא כל פרט ופרט מישראל שמהוה חלק מן הכלל.
הכלל השני הוא פסח שני. שם ההתחלה היא מ"איש איש כי יהיה טמא וגו'" הפרט הנמצא רחוק, ממנו מתחילה הפרשה. התורה אכן מאפשרת גם לפרט זה להיכלל עם הציבור ולהקריב פסח שני "במועדו".
הפרט - המלכות - נמצא באמצע בין שני כללים אלו, ובאה מידת כלל ופרט וכלל לבנות הלכות פסח שני.
המלכות מתבטאת בפרטי ההלכות פסח שני המופיעים בתורה, עולה בין תפארת שהיא הכלל הראשון לבין יסוד שהוא הכלל השני, ונעשית כמעין הנובע "כעין הפרט" ומרבה יחד עימה את כל ההלכות הדומות לפרטים המופיעים בפסוקי פסח שני.
העצם היא בחינת הנקבה שהייתה בכלל התפארת - הזכר - ונכללה בו, בד"ו פרצופים.
לאחר מכן "ננסרה" העצם ויצאה מן הכלל להיות נוקבא.
והעצם לא ללמד על עצמו יצא אלא מושכת היא אחריה את התפארת האומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת".






1 עי' ר' צדוק הכהן מלובלין שמקום הראשון שבו מופיע הענין שם מהותו של הענין "וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין" (ישראל קדושים אות ז).
2 זהר בא, ח"ב מ"א (ע"ב): מה כתיב ועצם לא תשברו בו, לאחזאה ביה קלנא, ובכל אינון טעוון דמצראי, דהא גרמין הוו רמאן בשוקא, ואתו כלבי והוו גררי לון מאתר לאתר, ודא קשיא לון מכלא, דהא גרמי אינון תקונא דגופא ודמי לגוונא אחרא, וישראל רמאן לון בשוקא אורח קלנא, ועל דא כתיב ועצם לא תשברו בו, אתון לא תשברון, אבל כלבי הוו אתיין ומתברין ליה. תו, מצראי הוו אתיין לבתר, והוו חמאן אינון גרמי דהוו נטלי כלבי מאתר לאתר ומדקן לון, והוו מצראי טמני לון גו עפרא, בגין כלבי דלא ישכחון לון, ודא איהו בטולא דעכו"ם יתיר מסטרא דלהון, ובדא קודשא בריך הוא אסתלק ביקריה, ואתכפיין כל חילין אחרנין, דהא כדין אתכפיין יתיר כד בטילו אשתכח מסטרא דלהון, ועל דא ישראל לא מבטלי לון, דכתיב ועצם לא תשברו בו.
תרגום: מה כתוב, ועצם לא תשברו בו. להראות בו ביזיון, ובכל אלהי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל, כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר, וישראל השליכו אותם בשוק בדרך ביזיון. וע"כ כתוב "ועצם לא תשברו בו". אתם לא תשברו אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. עוד המצרים שהיו באים אח"כ, ורואים אלו העצמות שהכלבים סוחבים אותם ממקום למקום, ושוברים אותם. היו המצרים טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם וזהו ביטול עכו"ם הגדול ביותר, מצידם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כוחות האחרים, כי אז נכנעו ביותר כשהביטול נמצא מצדם עצמם, וע"כ לא בטלו ישראל אותם, שכתוב, ועצם לא תשברו.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.