כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

קידושין כ"א (ע"ב) - לימוד מכלל ופרט וכלל


קידושין כ"א (ע"ב):

תנו רבנן מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירא והמחט והמקדח והמכתב ת"ל ולקחת לרבות כל דבר שנקח ביד דברי ר' יוסי בר' יהודה רבי אומר מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת...
במאי קמיפלגי דרבי דריש כללי ופרטי ולקחת כלל מרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת ר' יוסי דריש ריבויי ומיעוטי ולקחת ריבה מרצע מיעט באזנו ובדלת חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי מאי מיעט מיעט סם.

נאמר בדברים (ט"ו, ט"ז-י"ז):

והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך. ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם.

הגמרא מבארת שהפסוק הזה נדרש בכלל ופרט וכלל "ולקחת" - כלל, "את המרצע" - פרט, "ונתת באזנו ובדלת" - - חזר וכלל.
לכאורה יש לתמוה על דרשה זו. "ולקחת" אינו מופיע ככלל ולא רמוז בו כלל מה לקחת. גם "ונתת באזנו ובדלת" אינו נראה ככלל.
נראה שהפסוק נדרש בכלל ופרט וכלל, על רקע הפסוקים בשמות כ"א (ה', ו'):

ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האל-קים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם.

לשון הפסוק היא "ורצע אדוניו את אזנו במרצע". פסוק זה קורא לרציעה בשמה. לעומת זאת בדברים האריכה התורה לומר "ולקחת את המרצע ונתת באזנו ובדלת" במקום לומר ורצעת את אזנו בדלת.
על כן נדרשות מילים אלו של "ולקחת" "ונתת" ככללים המקיפים את הפרט שהוא המרצע.
נראה שבקשו חכמים לדרוש דין עבד נרצע דווקא במידת כלל ופרט וכלל שמתאימה לתהליך אותו עובד העבד. האר"י מבאר מידה זו בהנהגת המלכות העולה למעלה מן היסוד להכריע בין תפארת ליסוד.
מה משמעות הנהגה זו?
נראה שהמלכות מבטאת את העשיה. הקישור לחיים המעשיים בא ממידת המלכות.
פעמים שהנהגה המעשית והקישור לחיי המעשה עולים למעלה מן התורה.
מלחמת החיים וההישרדות דורשת לפעמים שלא להקשיב לקול הפנימי האומר לאדם מה מתאים לו לעשות. נדרש הוא לעבוד עבודה שהיא זרה לו ואינה לרוחו וקול וחומר אינה לחירותו.
המציאות המורכבת והמשתנה אינה מאפשרת לעשות את מה שרוצה האדם. דרכי העולם והשעבוד לצרכי החיים דורשים לעזוב את הרצון האישי לטובת הצורך.
בקדושה מבאר זאת הרמח"ל (אדיר במרום) בענין "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" ודורש על זה את הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שפעמים נדרש האדם להפר תורה דהיינו את רצונו והתאמתו האישית והנפשית, לטובת "עת לעשות לה'". בחולין בא הדבר לביטוי בעבדות שגורמת שאין האדם יכול להקשיב לקולו הפנימי וגם לא לרצון ה' וחייב הוא לשעבד עצמו ולהעלות את הצרכים המעשיים למעלה מרצונו והופעתו המעשית.
זאת בחינת עליית המלכות למעלה מן היסוד. התפארת עדיין מעליה. האידיאלים העליונים הנמצאים למעלה מן החיים עדיים מדריכים אותו ומלווים את חייו.
הפרט ורצונותיו עולים למעלה מן הכלל המעשי יותר שהוא יסוד אף כי נשאר הוא למטה מן התפארת שהיא הכלל האידיאלי יותר. גם העבד העברי מחוייב לתורה ולמצוותיה, ואינו עולה למעלה מן התפארת. רק בחיים המעשיים מאבד הוא את חירות רצונו ואת שייכותו לכלל היותר מעשי.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.