כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

דין שילוח טמאים ממחנה שכינה (רמב"ם מצווה י"א) - לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא

דין שילוח טמאים ממחנה שכינה

לשון הרמב"ם בספר המצוות:

מצוה ל"א היא שצונו לשלוח הטמאים מן המחנה והוא אמרו יתעלה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב". וזה המחנה הוא מחנה שכינה.

לשון הרמב"ם בהל' ביאת המקדש פ"ג ה"א, ב':

מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה, שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים.

ובהמשך דבריו בה"י:

וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה, כך אם נכנסו עוברים בלא תעשה, שנאמר "ולא יטמאו את מחניהם", זה מחנה שכינה.

משמע מדברי הרמב"ם שמצות השילוח היא מן המקדש שהוא מחנה שכינה. לכאורה הדברים באים לאפוקי שאר מחנות - מחנה לויה ומחנה ישראל - ממצוה זו. ואין לומר כן, שהרי מפורש שהמצוה כוללת שילוח מצורע מג' מחנות וזב משתי מחנות, כמו שאמר הרמב"ם שם ה"ב, ג':

שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלים ולפנים, מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו.
לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא.
ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית...

גם בחלק ההלכה של "לא תעשה" הביא הרמב"ם שם בה"ח, ט':

הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה שנאמר "ויצא מחוץ למחנה" זה מחנה שכינה, "ולא יבוא אל תוך המחנה" זה מחנה לויה, וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה... נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים.

הכסף משנה בהלכה י' הקשה בדומה לזה וזו לשונו:

אך מה שכתב זה מחנה שכינה דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן, דקרא סתם איירי, משמע דאכולהו מחנות קאי. ואין לומר דמדכתיב "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות, שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. ואפשר לומר ד"מן המקדש" דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל.

תשובתו ש"מקדש" היינו מקום המקודש צריכה עיון, שלא משמע ברמב"ם כדבריו, ובכל מקום שאמר "מקדש", דווקא מקדש קאמר, ולא מקום מקודש.
כתב על זה בספר "דבר שבמנין":

ונראה בזה, כי דעת רבינו היא שמצות שילוח זב וזבה ממחנה לויה, ומצורע ממחנה ישראל, העיקר הוא כדי להרחיקם ממחנה שכינה, ולפי חומר טומאתם החמירה תורה בהרחקתם. וזהו היסוד לכלל "כל שטומאתו חמורה שילוחו חמור משל חברו".

נראה שזה עומק הלימוד במידה של "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". שכן מצורע היה בכלל כל הטמאים, שכולם יש להם כלל אחד: ריחוק טומאה ממחנה שכינה, והוא יצא מן הכלל שכן נאמר בו (ויקרא י"ג, מ"ו): "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". יציאה זו לא באה להוציאו מן הכלל, אלא נשאר הוא בכלל כל הטמאים והוא בא ללמד שכל שטומאתו חמורה - ריחוקו ממחנה שכינה גדול יותר.
הרי לנו שהמצוה אחת היא, לשלח טמאים ממחנה שכינה, וריחוק משאר המחנות בכלל זה, שכל שטומאתו חמורה צריך להתרחק יותר מחנות ממחנה שכינה.
וכן משמע בלשון הרמב"ם בשורש השביעי, הקובע "שאין ראוי למנות דקדוקי המצות":

ובעבור שנעלם מזולתנו השרש הזה במצות צרעת שמנה אחת עשרה מצות. ולא ידע כי הם מצוה אחת ושכל מה שנזכר בכתוב אמנם הוא דקדוק ותנאי. ובאור זה שהוא הורה לנו שצרעת אדם יטמאנו וישוב טמא ויתחייב לו מה שיתחייב לטמאים מהרחק המקדש וקדשיו ולצאת חוץ למחנה שכינה.

אף שמדבר על צרעת, הגדיר את המצוה "לצאת חוץ למחנה שכינה", אלא שבצרעת צריך לצאת חוץ למחנה שכינה ג' מחנות.
וכן כתב במצות עשה ק"ט, שהיא המצוה לטבול על מנת להטהר. במצוה זו חידש הרמב"ם שאין מצוה חיובית להטהר, אלא כל הרוצה להכנס למקדש או לאכול קדשים צריך להטהר, אבל אם ירצה להשאר בטומאתו רשאי, וזו לשונו שם:

אבל מי שירצה שישאר בטומאתו ולא יכנס זמן רב למחנה שכינה הרשות בידו.

הרי כלל כל הטומאות באיסור כניסה למחנה שכינה.

חידוש נפלא יש בדבר זה שדוקא דין מצורע שייך למידה זו של דבר שיצא מן הכלל. מידה זו מלמדת, שאף שדבר יצא מן הכלל, עדיין שם הכלל עליו. שייך הוא אל הכלל ואינו מנותק ממנו. ביציאתו מן הכלל מושך הדבר את כל הכלל אחריו, שהרי מחובר הוא לכל ענייני הכלל.
מצורע היה בכלל הטמאים ויצא מן הכלל אל "מחוץ למחנה" - חוץ לג' מחנות. יציאתו אינה מנתקת אותו מכלל הטמאים, ולא ללמד על עצמו לבדו יצא, כי אם ללמד על כלל הטמאים - זב וטמא מת - שאף הם משתלחים בהדרגה, שכל החמור מחברו שילוחו חמור, וזב משתלח חוץ לב' מחנות, וטמא מת משתלח ממחנה שכינה.
אף המצורעים בימי אלישע שיצאו מחוץ למחנה (מלכים ב' ז'), לא ניתקו עצמם מן הכלל, והם הם שהיו אנשי בשורה להציל את הכלל מן הרעב.


























-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.