כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

מכילתא שמות (ל"ה) - לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא


מכילתא שמות (ל"ה):

ובשבת? ת"ל: לא תבערו אש וגו'. שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד: מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת.

כתב האר"י שהכלל הוא התפארת:

התפארת הנקראת כלל... ויצא מן הכלל שהוא תפארת.

אף שם הוי"ה ברוך הוא, הוא בתפארת1. כתבו המקובלים2:

ידוע כי ד' מיתות כנגד ד' אותיות הוי"ה.

על כן מתאים ששריפה בכלל ד' מיתות היתה. הכלל הוא ד' מיתות ב"ד המכוונות לשם הוי"ה ברוך הוא שהוא בתפארת.

ומה פשר דבר זה?
נראה שאמירה זו של המקובלים באה לבאר מדוע חילקה התורה את המיתות לסוגים.
וכי לא ראוי שתהא מיתה אחת בה מתחייבים כל חייבי מיתות?
וביארו שחיוב מיתה בא משום שאדם העובר פגע בשם ה' שהוא מחייה את הבריאה כולה ואת האדם. על כן שם ה' הוא זה שפגע בו. כשם ששם השם מחולק לארבע אותיות שהן ארבע בחינות, כך גם המיתה. יש שעובר עבירה הפוגעת באות י' שבשם ויש שפוגע בה' הראשונה וכן הלאה.
אף המיתות הן אותה פגיעה של האות משם השם. כשאדם עובר עבירה ופוגע באות המחייה אותו ואת העולם הרי הוא בחי' גברא קטילא ובי"ד מצווים להוציא מציאות זו לפועל3.
שריפה בכלל ד' מיתות היתה והכלל הוא התפארת שהיא ד' אותיות שם הויה ב"ה. האש עצמה היא "דבר" שיצא מן הכלל והיא בחינת מלכות4.
ויצאה מן הכלל בפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ללמד שאין המיתה דוחה שבת. ולא ללמד על עצמה יצאה אלא על כל מיתות בי"ד שאינן דוחות שבת.
ויש להוסיף שהרי אמרו בזוהר (בראשית כ' ע"ב):

ויעש אלקים את שני המאורות, דא מאור ודא מאור, בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון מאורי אור, ואינון נהורין דנחתין לתתא אקרון מאורי אש, דאינון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא....

שריפה היא ביטוי למאורי האש ועל כן אינה דוחה שבת שכן בשבת שולטים מאורי האור ואין למאורי האש שליטה חלילה ביום השבת.
על כן דווקא שריפה יצאה מן הכלל שכן היא ביטוי לשליטה של ימי החול שאסור להכניסם ליום השבת.
עוד יש לומר על פי מש"כ בספר "טללי חיים על דברי הגמ' בפסחים נ"ד (ע"א):

ר' יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור.

וביאר החלבן (שמות עמ' תכ"ב):

הקשת האבנים זו בזו מוציאה ניצוץ של אש. והנה, האריז"ל מלמד אותנו שהעולם מורכב משלוש בחינות – אורת, ניצוצות וכלים. 'האורות' הם המציאות הרוחנית העליונה, בחינת הנשמה, שהיא עליונה וקדושה מצד עצמה, ובאה לרומם את העולם ולהאירו. ה'כלים' הם כל בחינות העולם החומרי, שהוא כעין כלי לגלות באמצעותו את ההארה האלהית. ה'ניצוצות' הם מעין קווי אורות זעירים הבלועים בתוך הכלים בעצמם, מהודקים באיחוד גמור עם הכלים ושרויים בקרבם תמיד, גם בזמן הסתלקות הנשמה.
בחטאו של אדם הראשון נפרדה הנשמה מהגוף, הסתלקו האורות למרומים, והגוף נשאר עזוב בתחתיות ארץ. זוהי המציאות המורגלת בכל ששת ימי המעשה. לעומת זאת, בשבת קודש חוזרת הנשמה להאיר בגוף, ואנו מתעלים לבחינה המתוקנת שבה האורות מאירים בכלים, וכל שפעת הברכה מלאה את כל המציאות. זוהי בחינת "ויכולו השמים והארץ", ויכולו מלשון התכללות, של שמים וארץ, של האורות והכלים, של הרוחניות והחומריות.

ועמ' תכ"ד:

אם כן, במוצאי שבת היה אדם הראשון סבור שהנה העולם מנותק ממקורו, ובא הקב"ה ולימד אותו את בחינת הניצוץ, הלא היא הקדושה החבויה בתוך החושך. הקשת האבנים זו בזו והדלקת האש על ידן, מבטאת את המשמעות של כל המלאכות, שהן למעשה גילוי אור אלהי דווקא מתוך ההתעסקות בעשייה ובעולם הזה. אמנם הקדושה העליונה הסתלקה במוצאי שבת, אולם בתוך העולם הזה קיימת קדושה, אשר תתגלה מתוך מאמץ לחשוף אותה. וכך, באמצעות חשיפת הקדושה בעולם הזה על ידי המלאכות, יתקדם העולם ויתעלה, עד שיהיה מוכשר לכך שתשוב הנשמה העליונה ותאיר בו, וכפי שאכן מלמד אותנו האריז"ל שבחינת הניצוצות, שברירי האורות הגנוזים בתוך העולם הזה, הם הם שמכשירים ומתקנים את הכלים, למען יהיו ראויים ומוכשרים לגלות בקרבם את האורות העליונים בעצמם.
הניצוצות מזככים את הכלים, ופותחים אותם אל האורות. הניצוצות הם בחינת המלאכות, המבררות את הטוב מהרע, את הניצוץ מהקליפה, ומכשירות את העולם בכל ששת ימי המעשה, עד שבת קודש, שהיא בעצמותה בחינת האורות, לעילא מכל מבחינת הניצוצות.

בשבת יש אורות ולא אש. האש שייכת לניצוצות השולטות בימות החול. על כן מלאכת "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" היא היוצאת מן הכלל ללמדנו על כל המלאכות ועל מיתות ב"ד, שאינם דוחין את השבת.






1 לשון שערי אורה (שער ח' ספירה שישית): "אבל שם ה' יתברך שהוא קו אמצעי נקרא תפארת".
ובספר הפרדס לרמ"ק (שער כ"ג פ"ו): "כבר התבאר שם בן ד' (אותיות) הוא תפארת".
ובספר התניא (אג' קודש פ' י"ב): "מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחסד וגבורה ולכן סתם שם הוי' ב"ה שבכל התורה מורה על מדת התפארת".
2 עי' רמ"ז ועי' תניא איגרת התשובה פרק ז'.
3 עי' רע"מ פרשת משפטים בי"ד לעילא ובי"ד לתתא ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים מלמעלה ובביאור הגר"א לרע"מ שם כתב "למטה - הוא נוקבא בי"ד של מטה. שמכריזין מלמעלה - הוא בי"ד של מעלה. ר"ל שאין בי"ד של מטה פוסקין עד שנגמר בבי"ד של מעלה וזהו צדק צדק שני בתי דינין הנ"ל".
4 כך לשון הרע"מ פרשת צו דף ל"ד: "ואינון אש עלאה כסא רחמים. אש תתאה כסא דין. ואינון בינה ומלכות. מלכות אש עולה. בינה אש יורד. שם הויה ב"ה עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו."
הרי שאש על כסא דין היא מלכות שיצאה מכלל התפארת עמודא דאמצעיתא.







-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.