כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

סנהדרין נ"א (ע"ב) - לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא


סנהדרין נ"א (ע"ב):

ובת [איש] כהן כי תחל לזנות בנערה והיא ארוסה הכתוב מדבר אתה אומר בנערה והיא ארוסה או אינו אלא אפילו נשואה תלמוד לומר איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת הכל היו בכלל הנואף והנואפת הוציא הכתוב בת ישראל בסקילה ובת כהן בשריפה מה כשהוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה ארוסה ולא נשואה.

ופרש"י:

מות יומת הנואף והנואפת - כל מיתה סתם חנק.
הכל היו בכלל הנואף והנואפת - נשואות וארוסות, כהנת וישראלית.
הוציא הכתוב - מכלל זה את ארוסה לסקילה כדכתיב (דברים כב) והוציאו את הנערה והוציאו כתוב אחר בת כהן לשריפה, וכתב סתם ולמד סתם מן המפורש מה כשהוציא בישראל מכלל חנק ארוסה הוציא, ולא נשואה אף כשהוציא כו'.

מסגנון הברייתא נראה שהמידה שבה לומדים שבת כהן בשריפה, בארוסה הכתוב מדבר ולא בנשואה, היא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כי אם על הכלל כולו יצא.
הכלל הראשון הוא כלל הנשואות והארוסות כהנת וישראלית כדברי רש"י.
ממנו יצאה נערה מאורסה שהיא בסקילה, והוא בא ללמוד על היוצאים מן הכלל, כגון בת כהן שהיא בשריפה, שבארוסה הכתוב מדבר, ולא בנשואה.
אין זה לימוד הרגיל במידה זו. בדרך כלל הדבר שיצא מן הכלל מלמד על הכלל כולו אלא שכאן אינו יכול ללמד על הכלל שהוא בסקילה, שהרי מפורש בו מות יומת, שהוא ביטוי לחנק. על כן מלמד הוא על "כלל" היוצאים מן הכלל, שהם רק ארוסות, וממילא מלמד על הכלל של "מות יומת הנואף והנואפת" שהוא על נשואות בלבד.
גם מה שפירש רש"י שלומדים כאן בבחינת "למד סתום מן המפורש", קשור למידה זו, שכן באיזו מידה נלמד בת כהן מנערה המאורסה, הרי אין כאן לא ג"ש, ולא בנין אב. אלא רק משום שבת כהן ונערה המאורסה היו בכלל הנואף והנואפת, ושניהם יצאו מן הכלל למיתות חמורות יותר, יכולים ללמוד מזו לזו, וזה שייך למידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
יציאת ארוסה מן הכלל של הנואף והנואפת ראויה להיות נלמדת דווקא במידה זו של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
האר"י בביאור מידה זו (השמינית) מבאר:

לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד - ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'.

האר"י רומז בדבריו לסוד הנסירה. בתחילה היה העולם כולו כלול בכלל העליון ומחובר אליו בבחי' גב לגב, שיש בחיבור הכרח וכך הוא מעצם אצילותו.
אחר כך באה הנסירה של המלכות מהת"ת להיותה מציאות בפני עצמה.
מציאות עליונה זו תפארת ומלכות, מתגלה בתחתונים בצורת יצירת האשה מן האיש. אף הם היו כלל, והנוקבא יצאה מן הכלל להיות מציאות בפני עצמה.
היציאה מן הכלל היתה כדי שהמלכות תשוב ותדבק בתפארת בחיבור פנים בפנים בקשר וחיבור של בחירה ואהבה "באהבה וברצון".
החידוש של האירוסין הוא שאין החיבור בין איש לאשה רק חיבור שבפועל ובטבע, אלא הוא חיבור נשמתי המתגלה באהבה וברצון. קודם לקשר הגופני בא הקשר האיסורי "דאסר לה אכולי עלמא בהקדש".
כל היציאה מן הכלל של המלכות, באה בשביל האירוסין. אין המלכות חוזרת להידבק בקשר של הכרח גופני, כי אם בקשר רוחני ונפשי שכולו השתוקקות וכיסופים, קשר של אהבה.
מיתת נערה המאורסה בסקילה באה משום שפוגעת בעצם הקשר ובעצם הדבקות האצילית. בפגיעתה בקדושת האירוסין פוגעת נערה המאורסה בקדושת האהבה והרצון שהם תכלית הנסירה, אומרת היא בהיותה מזנה, שרק קשר טבעי וגופני נחשב לקשר והחיבור הרוחני אינו נחשב חיבור. על כן החמירה התורה כל כך בנערה המאורסה.
יציאתה מן הכלל באה על מנת לחזור אל הכלל בעוצמה של חיבור הבא מבחירה ורצון ואהבה. על כן מלמדת היא על היוצאות מן הכלל, כבת איש כהן, שאף הן קשורות לפגיעה באירוסין ובנערה המאורסה הכתוב מדבר.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.