כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

פרשת הנגעים - ברייתא בריש ספרא - לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שהוא כעניינו ומכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שלא כענינו


לשון הספרא בברייתא די"ג מידות:

וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר. כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא וכתיב או בשר כי יהיה בעורו מכות אש והלא השחין והמכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצאו להקל ולא להחמיר להקל עליו שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד.
וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר. כיצד ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו יצאו להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב.

וזו לשון האר"י בביאור מידות אלו:

וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כעניינו יצא להקל ולא להחמיר. לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון הת"ת הכולל דין ורחמים. אלא שלפעמים תתעבר בסוד הרחמים בלבד. ויהיו כל הג' גוונים נוטים לצד הרחמים, וזהו כל דבר שהיה בכלל, בסוד האצילות למעלה מת"ת, ויצא לטעון טעון א' למטה בסוד עיבור, ונתעברה בג' גוונין הנז', כלולים זה בזה בסוד הרחמים, שהוא כענינו, כענין ו', הוא בסוד הת"ת נוטה לצד הרחמים, ואזי יצא להקל בסוד הרחמים, להוליד ג' גוונין כולם בסוד הרחמים, ולא מצד הדין.
וכל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר. ולפעמים בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים.

תרגום של צרעת היא "סגירו" ובתיבת נח נאמר "ויסגור ה' בעדו" ונראה שדברים בגו.
זו לשון הזהר (ויקרא מ"ז.):

"נגע צרעת", הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, "סגירו", דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי.

ובהמשך דברי הזהר (שם מ"ט:):

אמר רבי יצחק, הכי תנינן, "נגע צרעת", "נגע" הוא דינא תקיפא שריא בעלמא, "צרעת" - סגירו, כמה דאתמר, סגירו דנהורא עלאה, סגירו דטיבו עלאה, דלא נחית לעלמא.
"כי תהיה באדם", באדם סתם, "והובא אל הכהן", דא כהן דלתתא, דהוא אתתקן למפתח ההוא סגירו, ולאדלקא בוציניא, דישתכחו על ידוי ברכאן לעילא ולתתא, ויתעבר ויסתלק ההוא נגע, וישרי נהירו דרחמי על כלא, ובגין כך והובא אל הכהן.

האר"י בספר הליקוטים פרשת תזריע ביאר דברי הזהר (והובאו דבריו בביאור רחב בטללי חיים):

וביאור דבריו כי נהורא עלאה שנסגר הוא מוחין דאבא שלא נתגלו בז"א והוא הגורם את הצרעת שהם אחיזת החיצוניים וזה סוד מה שאמרו חז"ל מצורע חשוב כמת כי המיתה גורמת הסתלקות מוחין דאבא עילאה וזה מה שאומר הכתוב (איוב ד') ימותו ולא בחכמה כי החכמה תחיה בעליה ובהסתלקותה אז היא המיתה... ואמנם המצורע עניינו הוא הסתלקות החכמה ולכן חשוב כמת.

הסתלקות החכמה היא ניתוק האדם מן השרש. החכמה היא מקור החיים. הסתלקותה למעלה בעוונות גורמת שליטת הדינים והניתוק גורם לנגע צרעת.
בספר יצירה פרק ב' אמרו:

אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע.

וביאר הדברים בספר הדע"ה לבעל הלשם שבו ואחלמה:

ושניהם הם מצד הגבורות. והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת העֹנג. כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא את כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחינה מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו, כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו, אבל תכונת הרע הוא להיפך.
והרי אי אפשר שיוצא מציאת הגבורות על מציאת היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא, כי רק בזה הם מתגלים ויוצאים בכל תוקפם באין מנוע. ואחר שיצאו ונעשו על תכלית מציאותם על ידי הרעה, אז כאשר נמשך בהם אור החסד הנה מתמתקים ומתבסמים כי מתייחדים עם החסדים בתכלית היחוד יען שעיקר עצמותם הם משורש אחד, ועל ידי זה הם יוצאים תיכף מרעה לטובה ואז הם מתגלים לכל טוב ואין בטובה למעלה מהם.

הסתלקות החכמה יש לה מטרה. זה האופן שבו הדינים יוצאים בכל תקפם. ולאחר מציאותם באופן היותר אפשרי שבהם, אז בא תור התמתקותם וחיבורם שוב אל שרשים ומתוך כך גילוי הטובה באופן שאין למעלה ממנה.
השרש שהוא בחכמה, הוא הכלל, שהסתלקותו גורמת לנגע צרעת. כאשר "הסגירו" הוא מוחלט אז מופיעים הנגעים כמבואר בפרשת נגעים "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת".
זו בחינת "סגירו" "ויסגור ה' בעדו".
יש עוד פרשת נגעים שהם בחינת יציאה מן הכלל. "הסגירו" אינו מוחלט ויש יוצא מתוך הכלל.
היציאה הראשונה היא לטעון טעון שהוא כעניינו.
השחין והמכוה אינם כמו נגע צרעת הרגיל שהוא הכלל. בנגעים אלו קדמו לצרעת, השחין או המכוה, שהם אינם נגעים. על גבי השחין אחר שנרפא במקצתו וצמח עור חדש, שם פרחה הצרעת, או על גבי המכוה.
זה יציאה מן הכלל, שכן כאן לא היתה הסתלקות גמורה של הכלל שהרי מצטרף אליו השחין או המכוה, שהם נוצרים כשהכלל עדיין פועל פעולתו והחכמה מחיה בעליה.
רושם זה של השחין או המכוה, נשאר גם אחר שפרחה הצרעת ולכן יש כאן יציאה מן הכלל ורישומו של הכלל ניכר על הצרעת ולכן יצא להקל ולא להחמיר.
כך מבאר הרב מידה זו:

הכלל הרי הוא עומד ברום עולם השאיפות העליונות, והאידיאלים הנצחיים, בהופעת האור העליון של שמחת ד' במעשיו, המשעשעת לפניו בכל עת. אמנם בזמן שההסתעפות המתנוצצת הולכת ומתפשטת, מחוץ לתאור הכלל, וחודרת היא לעמקם של הדברים המוגבלים, אחרי שנצטמצמו כבר, והרי הטען ההוא הוא שלא כענינו של הכלל העליון, המאיר בשפעת אין-סופו, אז מוכרח הדבר להיות מתקבל מצד שרשו הראשון, שאור הכלל, ותכלית חסד העליון המאיר בו, אין בו שום חמר, שום כובד, שום הכבדה ושום עול, שום דין ושום רגז, וזו היא יציאתו להקל, אבל מאחר שבא הטען למקומו, ותכני ההגבלה השרויים במורד הם מעסיקים אותו, ושם, במקום המושפל, הרי הדיוק, העול, הזהירות וההרחקה מכל כעור ותעוב, גם נגד הנטיה, ונגד הזרמת האורה, כפי מה שהיא מצטירת לפעמים בנפש, הרי היא מוכרחת. וזוהי התכונה של החמר, שיצא לפעמים, גם בזעף לשם הבאה למגמתה העליונה של השאיפה הקדושה, אשר "הכל מתוקן לסעודה", ו"עולם חסד יבנה", ויצא להקל, ולהחמיר.

דברי הרב מבארים את דברי האר"י במידה זו. היציאה כעניינו, כענין ו' הא יציאה מכח הכלל העליון באורותיו העליונים, וכח זה של הכלל מטביע רישומו ביציאתו ולכן יוצא להקל, מצד קישורו לאור אין סוף, שאין בו שום הגבלה או הפרעה, וכולו חסד עליון הבא רק להקל.

היציאה השניה המופיעה בברייתא בריש הספרא היא לטעון טוען שלא כעניינו:

וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר. כיצד "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו יצאו להקל ולהחמיר, להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן, ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב.

פרשת נגעים פותחת בפסוקים (פרק י"ג, פס' ב'-ג'):

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו.

למדנו מכאן ששיער לבן הוא סימן טומאה. ועוד למדנו ממה שלא נאמר, ששיער צהוב אינו סימן טומאה.
בהמשך הפרשה: (שם, פס' כ"ט-ל'):

ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן.
וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמק מן העור ובו שער צהב דק וטמא אתו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא.

פרשה זו יצאה מכלל פרשת נגעים לטעון טוען אחר שלא כעניינו, ועל כן יצאה להקל ולהחמיר ואין כל תוספת או יתרון בלימוד זה. חידושו הוא, אפוא, בעצם האמירה שפרשה זו נאמרה במידה זו.
ראוי, אם כן, להבין הנהגתה של מידה זו וקישורה לפרשה מיוחדת זו של נגע הראש והזקן.
האר"י מבאר מידה זו יחד עם המידה שלפניה:

לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון הת"ת הכולל דין ורחמים.
אלא שלפעמים תתעבר בסוד הרחמים בלבד. ויהיו כל הג' גוונים נוטים לצד הרחמים, וזהו כל דבר שהיה בכלל, בסוד האצילות למעלה מת"ת, ויצא לטעון טעון א' למטה בסוד עיבור, ונתעברה בג' גוונין הנז', כלולים זה בזה בסוד הרחמים, שהוא כענינו, כענין ו', הוא בסוד הת"ת נוטה לצד הרחמים, ואזי יצא להקל בסוד הרחמים.
ולפעמים בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים.

האר"י ביאר הביטוי "לטעון טוען" לשון עיבור שהמעוברת טעונה בעוברה על מנת להוציאו לעולם.
פעמים שהיציאה הוא "כעניינו" כאותו כלל שהוא התפארת שממנו יצאה המלכות. ופעמים שהיציאה "שלא כעניינו" ואז יצאה גם להחמיר שלא כתפארת הנוטה תמיד לרחמים.
נראה שדברי הרב קוק בביאורו לי"ג מידות בנויים על דברי האר"י ומבארים אותם וזו לשון הרב:

הכלל הרי הוא עומד ברום עולם השאיפות העליונות, והאידיאלים הנצחיים, בהופעת האור העליון של שמחת ד' במעשיו, המשעשעת לפניו בכל עת. אמנם בזמן שההסתעפות המתנוצצת הולכת ומתפשטת, מחוץ לתאור הכלל, וחודרת היא לעמקם של הדברים המוגבלים, אחרי שנצטמצמו כבר, והרי הטען ההוא הוא שלא כענינו של הכלל העליון, המאיר בשפעת אין-סופו, אז מוכרח הדבר להיות מתקבל מצד שרשו הראשון, שאור הכלל, ותכלית חסד העליון המאיר בו, אין בו שום חמר, שום כובד, שום הכבדה ושום עול, שום דין ושום רגז, וזו היא יציאתו להקל, אבל מאחר שבא הטען למקומו, ותכני ההגבלה השרויים במורד הם מעסיקים אותו, ושם, במקום המושפל, הרי הדיוק, העול, הזהירות וההרחקה מכל כעור ותעוב, גם נגד הנטיה, ונגד הזרמת האורה, כפי מה שהיא מצטירת לפעמים בנפש, הרי היא מוכרחת. וזוהי התכונה שלהחמר, שיצא לפעמים, גם בזעף לשם הבאה למגמתה העליונה של השאיפה הקדושה, אשר "הכל מתוקן לסעודה", ו"עולם חסד יבנה", ויצא להקל, ולהחמיר.


מן הביטוי:

... וחודרת היא לעמקם של הדברים המוגבלים, אחרי שנצטמצמו כבר


יש ללמוד שהרב למד שמידה זו היא הנהגת הצמצום והקו, המבוארים בדברי האר"י (תחילת "עץ חיים").
הנהגה זו, מבאר הרב, יש בה שתי בחינות. מחד קשור הקו לאור אין סוף ממנו הוא יוצא. מאידך מקבל הוא גם את תכונת המקום המצומצם אליו הגיע וחוק ההגבלה חל עליו. על כן יצא הוא להקל מצד קישורו לאין סוף, ולהחמיר מצד קישורו לחלל הצמצום אליו הוא יצא.

הנהגה זו שייכת באופן מיוחד לשער הראש והזקן.
כך הוא לשון הגר"א בביאור לספרא דצניעותא:

"לבושין דיקר אתקין ואחסן" - הוא התיקון הנ"ל. והלבושין הם י"ג תיקוני דיקנא שעל ידן יוצאים האורות לכל העולמות מן המזלא ויוצאין על ידי השערות, צינורות דקין ועל ידי התלבשות השערות, ועל ידי זה יוכלו כל העולמות להתקיים ועוד שהשערות הן עצמן מותרי מוחא סתימא והן קשישין ותקיפין והן שרשי הדין אע"ג שהן עצמן רחמים גדולים ועל ידי זה יכולין לקבל אור החסד שבתוכן.

השערות הן שרשי הדין, שכן הן שייכות לצמצום האור, ויחד עם זה הן רחמים גדולים שהרי בתוכן יש אורות גדולים מאור א"ס, ואת האורות האלו הם מוציאין לכל העולמות.
מיוחד הוא הראש שאין לו לבוש ממש. כל הגוף כולו מלובש בלבושין, גם בפרצופים העליונים, הגוף מלובש לעולם בפרצוף נמוך יותר ורק הראש הוא מגולה. לבושו של הראש הוא שערות דרכן מופיע אורו.
כך לשון הגר"א שם:

ואי אפשר לבושין ממש דהא לבושין אינין בגוף, והראש מגולה כידוע בסוד התלבשות הפרצופים מעתיקא קדישא לא אתחזי אלא רישא...
אלא הלבושין של הראש קאי על י"ג תיקוני דיקנא שהם לבושין להתלבש האור.

על כן יצאה פרשת נגעי הראש או הזקן לטעון טוען שלא כעניינו. "עניינו" הוא אור א"ס הנמצא במוחא סתימא, ואור זה יוצא דרך שער הראש או הזקן, להאיר העולמות.
קשור הוא אמנם לאור א"ס, ועל כן יצא להקל, וקשור הוא גם בעולמות אליהן הוא יוצא ועל כן יצא להחמיר.




-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.