כל הזכויות שמורות לכותב ולאתר. הקובץ מופיע באתר לימוד י"ג מידות
י"ג המידות ומקורות פנימיים        לדוגמאות נוספות לקשר שבין המידה ללימוד

בבא מציעא ס"א (ע"א) - לימוד מדבר הלמד מעניינו


בבא מציעא ס"א (ע"א):

... אלא לאו בגזל למה לי לכובש שכר שכיר כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ביה לא תעשוק שכיר עני ואביון לעבור עליו בשני לאוין
ולוקמה ברבית ואונאה ולעבור עליו בשני לאוין דבר הלמד מעניינו ובעניינא דשכיר כתיב.

ופרש"י:

ובעניינא דשכירות כתיב - לאו דגזל "לא תעשוק" ו"לא תגזול", וכל עושק כבישת שכר שכיר הוא:

הפסוק הנדרש ב"דבר הלמד מעניינו" הוא בויקרא (י"ט, י"ג):

לא תעשק את רעך ולא תגזל, לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.

לא תעשוק את רעך פירושו שלא תכבוש שכרו, ולא תגזול הבא אחריו למד מעניינו שאף הוא באותו ענין שכובש שכר שכיר, ונאמר בפסוק לעבור עליו בשני לאוין.
ומנין ש"לא תעשוק" בכובש שכר שכיר הכתוב מדבר? זאת למדים מן הפסוק בדברים (כ"ד, י"ד):

לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך.

נראה שדברי הגמרא לעבור עליו בשני לאוין מכוונים לשתי בחינות הקיימות בכובש שכר שכיר.
האחת, הפגיעה בנפשו. השכיר עבד ומסר נפשו. יש בזה יחס מקולקל לאדם ולפועלו.
השניה, הפגיעה בממונו המגיע לו, לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו.
כך מבואר בזהר קדושים (פ"ד:):

לא תלין פעולת שכיר, תא חזי, מאן דנטיל אגרא דמסכנא, כאילו נטיל נפשיה ודאינשי ביתיה... ואוקמוה אפילו עשיר הוא, "ואליו הוא נושא את נפשו", דייקא, אפילו מכל בר נש נמי, וכל שכן מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד, כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה, הוה יהיב ליה אגריה, ואמר ליה טול נפשך דאפקידת בידאי, טול פקדונך עיי"ש עוד.

הרי שבעבודתו מסר את נפשו לבעל הבית, על מנת לקבל שכרו.
כתב האר"י בביאור הנהגת "דבר הלמד מעניינו"

לפעמים יתנהג העולם הנקרא דבר סוד מלכות, בנצח והוד שבה, ונצח והוד שבה מקבלים מתפארת, וזהו הלמד מענינו, מענין ו', הוא התפארת.

"דבר" הוא מלכות הנקראת "דבר" "נצח והוד" היא הלמד, שהרי הם בחינת לימוד ה'. מעניין ו' - הוא תפארת הנקרא ו'.
בעניינו נראה שיישובו של עולם על ידי מלאכה הוא הנקרא מלכות.
כן מבואר בזהר וישלח (קע"ב):

"לרגל המלאכה", מאן מלאכה, דא אספקלריאה דלא נהרא, דבה אתעביד עבידתא דעלמא.

ובאר בביאור "אור החמה":

לרגל המלאכה - כפי צורך תיקון השכינה שהיא מעשה מלאכת העולם, ונתקלקל במעשה אדם והיא מנהגת העולם עד שתתקן אותו הפגם ואותו עוון וזה שאמר אספקלריא דלא נהרא שנחשכה המידה הזאת בחטא אדה"ר וצריך שתאיר.

מידת המלכות נקראת "אספקלריא דלא נהרא". יש בה בחינה של דין והכרח העבודה כדי ליישב העולם ולתקנו.
הממון הוא בחינת נצח והוד. "ואת כל היקום אשר ברגליהם" זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. הרגליים הם נצח והוד, והם מעמידים אדם על רגליו. הצורך בממון לקיומו של אדם מכריח אותו לעשות מלאכה ולהתפרנס.
כך לשונו של הרב זצ"ל (עין איה ברכות פרק תשיעי רע"ז - רצ"ב):

כה יסדה החכמה העליונה שהסבה המכרעת להוציא את כל יתרון אל פעלו יה ' ההכרח...
הכרח הוא ציר האמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתו. והדבר נראה לעין במצבה הרוחני של כנסת ישראל למסתכל בדבר.
כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו.

הכרח הפרנסה המביא ליישובו של עולם זה הופעת מידת המלכות בנצח והוד שבה. והם מקבלים מן התפארת תפארת היא התורה. התורה קבעה את חובת התשלום וחיזקה אותה בשני לאוין המבררים לאדם הצורך הגדול של תשלום שכר שכיר כדי שאנשים יעבדו לפרנסתם וירווח להם.
זו הבחינה של "לעבור עליו בשני לאווין" שקבעה התורה. זה עומק הלימוד מ"דבר הלמד מעניינו". מידה זו היא ההנהגה של יישובו של עולם בדרך של תשלום שכר שכיר.
ויש להוסיף עוד נקודה.
"מעניינו" מענין ו' מלמד על מידת הרחמים. התורה באומרה לעבור עליו בשני "לאוין" מבטאת את מידת הרחמים שהיא מידת התפארת. לא רק כלפי השכיר אלא גם כלפי בעל הבית.
זו לשון ספר החינוך במצוה זו (רכ"ח):

... רבא אמר זהו עושק זהו גזל, ולמה חילקן הכתוב, לעבור עליו בשני לאוין:
ופירוש ענין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין. האחד, שכל שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתינו ריחוק גדול, הירבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד לנו תועלת נמצא ברבוי האזהרות, והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה [מכות כ"ג ע"ב] שרצה המקום לזכות את ישראל ולפיכך הירבה להם מצוות, והכוונה להם באמרם מצוות גם על האזהרות, שהירבה להם אזהרות הרבה במה שיהיה אפשר להודיע באזהרה אחת, כמו בכאן שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין, ונתרבו האזהרות לנו בדבר כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העבירה...
שאין לפרש חלילה שירצה האל לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ השם ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו לא לחייב... וזה הטעם ליודעי דעת, דבש וחלב.

התורה היא במידת הרחמים וזו מגמתה. אף זה כלול בלימוד גדר זה במידת דברי הלמד מעניינו - מענין ו'.





-------------------------------------------------------------------------------------------
נשמח לתגובות, לדוגמאות נוספות וכן לשאלות על הקשר שבין המידה לדין הנלמד.