לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד


      מאמר המידות לרמ"ע מפאנו

      רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. השער הזה רבים פתחוהו צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם ואני באתי אחריהם לאסוף כעמיר גורנה ומלאתי את דבריהם כי אין מדרש בלא חדוש. ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם.

      המדה הראשונה:
      קל וחומר הרמז בה לכתר עליון בהתיחסו אצל עלת העלות כי הכתר קל הוא ואוכמא איהו בערך עלתו ועם כל זה נאסר ההסתכלות בו כל שכן במה שלמעלה הימנו וגדול כבודו שהושוה קונו לו לכל הדברות המושאל אליהם ולכל האמירות המשותפות אבל בפשיטותו לבדו המרומם על כל ברכה ותהלה איננו בא מן הדין כי הוא מחוייב המציאות מבלעדי התיחס לזולתו כלל ועליה אתמר ואין אלקים עמדי וגם אמנה במה שהוא קונה הכל ונטפל בהשגחתו אליהם כמה דאת אמר ורחמיו על כל מעשיו די לבא מן הדין להיות כנדון כמו שזכרנו. כיוצא בדבר אתה אומר ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים סלקא דעתך אמינא קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום תלמוד לומר תסגר שבעת ימים והטעם כי אביה על חכמה עלאה אתמר דאיהו יש מאין ובינה נמי יש מיש אמרה תורה כי נהפכו אצל מרים שניהם לירקון ובדידהו משתעי קרא הלא תכלם שבעת ימים כנגד המדות אשר תחתיהן המתפעלות על ידן אלמא אין כאן קל וחומר אלא למראה עינים לפי הפשט המוחש וכדי שיהיו טעמי תורה הנגלה והנסתר שוים בדינם יכונו יחדו על שפתינו באה ההלכה וקבעה דיו ויאות כל מלי דרבנן עיין מאמר חקור דין חלק שלישי פרק ד' ויש קל וחומר במלכות שהיא מתנהגת פעמים בחסד קל הוא על פני מים ופעמים בדין להחמיר בסייג לתורה. ואית דיימא איפכא חומר מים רבים בחסד ובהתגבר הדין הרי היא קלה בעיניו וכן דעתן של נשים קלה ובהתעטרה בחסד ורחמים יקרה היא מפנינים ואמרו רבנן אין עונשין מן הדין והטעם לפי הדרך הראשון כי למעלה אין דין כלל ושרשי הדין שם הם לאכפייא לכלהו מריהון דדינא וכן איש חסד הוא המציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף כל שכן באחד מאבריו ואין צריך לומר אם יצילהו בלי שום חסרון אבר אלא יחזיר את הרודף למוטב וזאת התעודה היא הראיה אל הנדון. ולפי הדרך השני אין עונשין מן הדין דהא קיימא לן הלכתא רבתי פותחין בזכות תחלה וכתיב כי המשפט לאלהים הוא ולא מאלהים ואם פתחו לחובה על הקל שוב אין דנין לא את הקל ולא את החמור:

      המדה השניה:
      גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור:    וראה ביאור לדברי הרמ"ע מפאנו במידה זו

      המדה השלישית:
      בנין אב מכתוב אחד ובנין אב משני כתובים והרמז בתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין כטעם בתשרי נברא העולם וכבר זכרנו מזה בריש מאמר חקור דין פרק ג'. והיה יום אחד דמעשה בראשית כ"ה באלול כנודע והיה לילו בכלל התהו כמבואר בכתוב ויום ששי היה ראש השנה והנה הפחותה שבשנים היא שנ"ג ימים סימנם אם הבנים שמח"ה נמצאו שמ"ט ימים עלו בתהו מ"ט יום לכל אחד ממלכין קדמאין דמיתו בריש ספרא דצניעותא ואלה השמ"ט יום הם שמטת התהו שקדמה לעולם. או אמור שהשנה היא שנ"ד ימים כי יום ראשון דמעשה בראשית זיל הכא קא מדחי ליה שהן שמ"ט יום בלעדיו זיל הכא קא מדחי ליה שאין לילו עמו במלאכתו ויש בזה קצת דוגמא לשנת החמשים של יובל שהיא עולה לכאן ולכאן. שנמצאו ארבעה ימים שלמים ולילותיהם עמהם לחיי המלך השמיני שיצא מכלל התהו ולכלל תקון לא בא אלא בימיו אתבטלת ארעא והאריך כל הימים הללו על ממלכתו ונטל שכרו כפועל בטל לפני מלוך מלך לבני ישראל זה אדם הראשון שהוא דוד והוא משיח ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין הקדים ושתף מדת רחמים כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות לפיכך מונין לתקופה מניסן שקדם ליישרי כשם שמונין ללבנה מבהר"ד מולד של תהו והוא טעם בניסן נברא העולם שהיא בריאה לסדר זמנים וכל דברי חכמים קיימים אף על פי שמקצת מפרשים לא אמרו כן והבן כי מולד של תהו הוא ההעדר שקדם להויה באותה הנהגת הדין וקדימת התקופה מניסן הוא ההעדר הקודם להנהגת החסד וקרבת ההעדר משלמת ההויה כנודע בחכמת הטבע והמורגש מופת ראיה אל המושכל ואולם צרוף בראשית שהוא אחד בתשרי בין למר ובין למר אתיא כי הא דתנינן שטרי חוב המאוחרין כשרים כי בא הרמז על בריאת האדם שאז הושלם התכלית למעשה שמים וארץ ומטא זמן חיובייהו של כל היצורים כלם לשמור את תפקידם לא יסורו ממנו. ואף על גב דתנאי דרשי קראי כפשטן בפרק קמא דראש השנה ונשמע מנה דר' יהושע נברא דוקא קאמר שתי תשובות בדבר חדא תרי תנאי נינהו אליביה כדאיתא התם חד קתני סתמא בניסן נברא העולם והיינו כדאמרן ואידך הוא דקא דריש קראי. ואם תימצי לומר חד תנא הוא ור' יהושע גופיה דריש קראי אף אנו נאמר דלאסבורה למלתיה הוא דעבד ומשום הכי אין משיבין על הדרש כמו שזכרנו במאמר אם כל חי. ודעדיפא מנה פירש רב ייבא סבא בזוהר פרשת משפטים דאיכא קרא באורייתא מסבר למלתיה להעלים סודו דכתיב ואתם ידעתם את נפש הגר ומלה הדרה לנרתקה כאמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים יעויין שם וגם בדברי הימים כתיב באמציה שלא המית בני המכים את יואש מלך יהודה אביו ככתוב לא יומתו אבות על בנים אף על פי שאין הפסוק שבתורה מתפרש כך ולפסולי עדות הוא דאתא אלמא לאסבורה למלתיה נקטיה ואייתי ראיה מניה. ויש פרפרת נאה במלת תשר"י שהיא בגימטריא שתי פעמים תנ"ה הודך על השמים. ותנ"ה גופה הוא מספר שלשה מלואים פשוטים של שם אהי"ה ולשלשה מורכבים גם כן וישנה פעם שלישית בשלשה מצורפים בשווי גמור. על הראשונים נאמר אשר ברא אלהים ועל האחרונים נאמר לעשות. והנה ניסן הוא בגימטריא תת"כ במספר אותיות גדולות של מנצפך והוא מנין השנים של השראת שכינה במשכן ובשילה ובית עולמים בראשונות שמנו להם ליציאת מצרים אבל בבית שני לא היה שם כבוד שכינה והיו מונים למלכי הארצות וימי גלגל ונוב וגבעון נמי אינם מן המנין לפי שבגלגל לא היה הארון תמיד אצל המזבח אלא כל שבע שכבשו היה יוצא יצא ושוב להלחם עם מלכי כנען וכיון דאידחי אידחי ואחרי שחרב משכן שילה נשתהה הארון כ' שנה בקרית יערים וג' חדשים בית עובד אדום ומ"ג שנה בציון ששם יסד דוד הודו לה' קראו בשמו דדברי הימים לאמרו לפני הארון חציו הראשון הבא בספר תהלים היו אומרים אותו שחרית וחציו האחרון שרובו מלוקט מתוך י"א מזמורים המיוחסים למשה היו אומרים אותם במנחה. הרי אלה ס"ג שנה שלשה עשר מהן היה אהל מועד והמזבחות בנוב בבמה וחמשים בגבעון על כן הותרו הבמות עד שנכנס הארון לנוחו בבית עולמים אצל מזבח ה' ונאסרו הבמות לעולם והנה כשנצרף ל"ט שנה למשכן במדבר ושס"ט לשילה ות"י לבית אשר בנה שלמה תחסרנה שתי שנים מן המנין אשר אמרנו והן שתי שנים שחסרו לנו ממנין ונושנתם בארץ על שם וישקד ה' הכל לטובתנו כדברי חכמים ודע כי בכלל הנ' שנה שהיה אהל מועד בגבעון נכנסו ז' שנים של בנין הבית שהרי כשתסיר ל"ט שנה של מדבר ממנין תתי"ח נשארו תשע"ט הוסף עליהם ע"ז שנה לגלגל נוב וגבעון הרי אלה תתנ"ו ובשנת תת"נ לביאת הארץ נחרב הבית ויום אחד בשנה חשוב שנה הרי שבע שנים של בנין נמנו לגבעון ולבית עולמים ולא היתה עבודה במקדש ראשון אלא ת"ג שנים בלבד והיינו דקאמר נביא ג"ת דרך ה'. וכנשצטרף ל"ט שנה של מדבר י"ד של גלגל שס"ט שבשילה י"ג של נוב תנ"ג לגבעון ובית עולמים ות"כ לבית שני הרי אלף וש"ח שנה לכל משכנות יעקב וכבר היו ראוים להיות אלף ש"י. והרמז ויעקב אי"ש תם יושב אהלים אלא שחסרו שתי שנים לטובתנו כדלעיל וכן המשכ"ן משכ"ן העדו"ת בגימטריא אל"ף ש"י וכתיב אלה פקודי מלשון מנין שנות מספר יאתיו אלא שיחסרון שנים מעוט רבים מלשון יפקד מקום דוד על כן בא חסרון וא"ו במלת העדות ויושלמו אלף ש"ח עם שלש מלות והכולל ואיזה מקום מנוחתו של המשכן משכן העדות במדב"ר גלג"ל שיל"ה נו"ב גבעון ציו"ן עי"ר דוי"ד שהם בגימטריא מספר השנים אשר אמרנו ובלבד שתהיה מלה דויד מלאה ביו"ד וכל אותו הזמן לא זכינו למקדש אלא בשביל קבלת עול מלכות שמים בכל יום פעמים שכן פסוק שמע ישראל עולה בגימטריא אלף קי"ח ועוד שני הפסוקים יחד שמע וברוך בחושבן זעיר דחנוך דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא קלוסו כמו שזכרנו במאמר אם כל חי בחלק השלישי סימן כ"ב הם בגימטריא ק"ץ הרי אלף ש"ח בדקדוק גמור והן גם כן בגימטריא לה' משכנות לאביר יעקב בתוספות חושבן זעיר למלת יעקב ודי בזה:

      המדה הרביעית:
      כלל ופרט הנה הכתר כלל והתפארת פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט כי לא נחשוב היות בהעלמו של כתר אלא מה שיצא לאור בתפארת. וידוע בשפת אמת שהכתר הוא הרצון ותפארת הוא הדעת אם כן אין ברצון אלא מה שבדעת וממה שידענו שהרצון העליון חפץ בבחירת האדם על כל המעשה מבואר נגלה שבחירת האדם היא מתנאי הידיעה העליונה שאי אפשר בחק הדעת להכחיש את הרצון ולמדנו שאין דרך לעמוד על אמתת התורה אלא בשמוש חכמים לדעת נתיבותיה שלום מן הקדום אל המאוחר והלמד למפרע מקשה לבו בעורון הספקות ונועל דלת התרוצים בפניו שהרי המתפארים במחקר על יסוד רעוע מקשים לעצמם באופן זה כל מתחכם יתן אל לבו שאם יש ידיעה אין בחירה ואם יש בחירה אין ידיעה ואין לספק בידיעתו יתברך את העתידות ואיה איפה בחירת האדם על מצות התורה ואזהרותיה והגמול המיועד עליהן ליפרע וליתן שכר. ועינינו הרואות שאין תרופה למחלתם ושוא שקדו בתרוציהם זולתי הרמב"ם בספר המדע כי טוב פתר לעצמו שאין ידיעת האל יתברך כידיעתנו והוא מבחר התרוצים למי שנכנס בחקירה הזאת מדרך הספק ואין תפישה עליו ממה שהשיגו הראב"ד שלא היה לו לעורר הספק כי אמנם מהפסד הדעות שהיה בזמנו אצל רבים מבני עמנו כדמוכח מאגרת תימן אשר לו ומשאר חבוריו במקומות שונים הוכרח להעלות על ספר הרבה דברים קרובים אל השכל יספיקו לפי שטח הנבוכים ההמה לסור ממוקשי מות ולא רבים יחכמו בסדר הלמוד הנאות ליושבי לפני חכמים וגם הראב"ד המתיק עלינו את המליצה בברור הספק ההוא והודה שכל זה איננו שוה בדרך המחקר ויותר מהמה בני הזהר שלא תאבה לבן גרשון ולא תשמע לבן אליה אסיא ולא לזולתם מן המתהללים במתת שקר והוא על דרכים רבים תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם. אך האמת לעולם עומדת אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה שאם אין בחירה ביד האדם פסיק רישיה ולא ימות הוא ואם כן אין שבח לאל יתברך בידיעת מעשיו כי אפילו איש רש ונקלה יודע מה שיעשה חברו בהיותו כפוף ונכנע לרצונו ומשועבד למאמרו הוא הדבר אשר אמרנו שבחירת האדם היא מתנאי הידיעה העליונה וממשלימי גדריה כמו שנבאר במדה חמשית והששית ומלכות שמים היא בית הבחירה לעשות כרצון איש ואיש בב' שבילין שתחתיה והיינו דתנינן הכל צפוי שהידיעה צופיה הליכות הבחירה לא זולת לפיכך לא קתני הכל ידוע או גלוי אלא צפוי כדאמרן אלמא הרשות נתונה ואליה צופין ומצפין מלמעלה ובטוב העולם נידון צדיקים נזונים הימנו ופושעים יכשלו בו כסומא עיף ורעב הנכשל בככר לחם שמתגלגל ברגליו והוא לא ידע ואשם גם אל פיהו לא ישיבנו והכל לפי רוב המעשה המקנה תכונה בנפש לטוב או למוטב וכתיב ובחרת בחיים עבר מהופך לעתיד כי אמנם בנשמותיהם של צדיקים נמלך הקב"ה וברא את העולם וכל מעשה בראשית בצביונם נבראו כמו שדרשו מדכתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ומשפטי ה' אמת צדקו יחדו הא למדנו שהידיעה נתלית בבחירה שהיא היתה תחלת המחשבה וסוף המעשה אלמלא כן אין כאן אלא הכרח והוא הפך הרצון הא מאי אית לן למימר כי הרצון העליון משביע לכל חי כפי המצוייר בדעתו יתברך ואותו הציור בצפייתו יצפה אל הבחירה האנושית להוציא כלי למעשהו נמצא החוטא הוא המכריח את הטבע הישר ומטריח את קונו והשוטר מוכרח מהחוטא עצמו לגבות חובו ואין דבר רע ולא הכרח כל עקר יורד מלמעלה וכסיל לא יבין את זאת בשיניח הפכו בפשיטות ישמח צדיק בה' וחסה בו:

      המדה החמישית:
      פרט וכלל הן הן תפארת ומלכות נעשה הכלל מוסף על הפרט בהעלותה אליו תקוני התחתונים בכשרון מעשיהם ואומרת לפניו חמי במאי ברא אתינא קמך והיא הבחירה המתעלית אל הדעת דאתמר עלה עתה ידעתי כמבואר במקומו דהא מעקרא נמי ידע כמו שיבחר לא זולת כי מעולם לא ראתה חמה שכנגדה הידיעה במדות העליונות פגימתה של לבנה הבחירה מפני דרכי שלום להשלמת ההנהגה באמת וישר. ולנו במאמר גור אריה דרוש עמוק בסתרי התורה עד להפליא אבל אמרם ז"ל אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד בוקע ועולה בוקע ויורד ואין כאן מקום להאריך:

      המדה הששית:
      כלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט כי תחלת המחשבה הוא סוף המעשה המשתלם על ידי התפארת שהוא מפרט כללי השרשים העליונים ומשפיעים למלכות והיא דנה את העולם בדין אמת יסודתו על הדעת השופט בצדק על פי הרצון העליון שיהיה הטבע הישר מיסר וגומל את האדם בדרך יבחר והוא טעם הא דתנינן בעשרה מאמרות נברא העולם והתנא הוא שואל לעצמו ומה תלמוד לומר לא שאל מפני מה היו עשרה כי הרבוי המתואר בשווי לשמור את דרך היחוד שממנו הכל ואליו הם שבים ללכת לא יתרבה ולא יתמיד ולא שתלם אלא במספר העשרה כנודע ועוד אין שאלת מה תלמוד לומר נופלת רק על הדבר הפשוט המפורסם שאין צורך בהודעתו אך כונת השאלה היתה מה הועילנו הכתוב לפרט מאמר מיוחד לכל הויה מיוחד ותנא כי ארחיה אקרא קאי והוסיף כח הקשיא במה שבארנוהו באמרו והלא במאמר אחד יכול להבראות כי היחוד האמתי כולל הרבוי בעצמו וגורם אליו שיהיו החלקים דבקים וחושקים תמיד אל השרש והוא המכוון באמת לכל מעשה בראשית והשיב כי באו הכתובים ללמדנו למוד נפלא והוא מה שהוטבעו המאמרות אחד לאחד בכח שוה לדבר ותמורתו והוא האבוד והנצחיות אל ההויות שנבראו על ידי שהוא מסור לגמרי לבחירת האדם ואם היו המאמרות כלם בכלל או בפרט מיוחסין בעצמן לכל ההויות לא היתה תקומה לרשעים שכן החוטא בהויה אחת יאבד טוב הרבה כי יפגום בכל המאמרות ומי יקימנו עכשיו שחטא אחד פוגם מאמר אחד בלבד אף על פי שהוא מחריב את העולם ונשאר בעינו המאמר ההוא בוש מחבריו ונגרע מערכו של חוטא זה לפי שעה מכל מקום הוא יותר נקל להסיר המניעה לגלוי שכינה בתחתונים כי תיסרנו רעתו ומשובתיו יוכיחוהו והוא הפירוש האמתי למלת ליפרע שמשמע להגלות מן המחיצה של ברזל שהעון גורם היותה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. הא כיצד כתיב יהי אור ואם המה עושים במחשך מעשיהם ואומרים מי רואנו ימנע מרשעים אורם. כתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים וכשהם חפצו בערבוביא ארובות השמים נפתחו וכן לענין הטובה אם באורים נכבד ה' הוא יהיה לנו לאור עולם וכשנשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים כתיב ואתה תשמע השמים וזה הדבר גם כן יכפול שכרן של צדיקים והוא אמרו ליתן שכר טוב כי המצוה המתקיימת בהויה אחת מפייסת מאמר אחד המשלים לכל המאמרות והרבה להם תורה ומצות לזכותם שכן מדה טובה מרובה. ולמדנו מזה שהושוו הטבע והמעשה והגמול בנושא אחד והוא הנרצה בידיעתו יתברך את בחירתנו:

      המדה השביעית:
      כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל שכן הכתר צריך להתפשטות התפארת וגלוי ענפיו להשלמת רצונו ואין צריך לומר שגם המה צריכים אליו תמיד נמצא הגדול נמלך בקטן והקטן נוטל רשות ועושה שליחותו:

      המדה השמינית:
      כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ידוע כי מלכות הוא דבור כולל כל הדברות ומאמר כולל כל המאמרות שהם נעלמים במקומם ונגלים ומושפעים מנה ובה והוא בכלל העשר נטיעות המתפשטות ברחמים ויצא מן הכלל ללמד דין כמלמד הזה שמלמד את הפרה לתלמיה לא ללמד על עצמו בלבד יצא שיש בזה קצוץ נטיעות ח"ו אלא ללמד על הכלל כלו שהסכים לפעולת הדין ולא ללמד דין על עצמו יצא כאלו היה מתפעלת ממנו ח"ו דכתיב אני ה' לא שניתי והפוגם ומכחיש בה כופר בעקר הא מאי אית לן למימר כי כשם שאין הכלל יורד ממעלתו בכך וכבוד שמים במקומו עומד משפט אחד אליה גם כן אלא ללמד דין על התחתונים בשביל הכלל כלו יצא בסוד מעוט הירח שהכבוד העליון פושט את כתנתו בלבד כטעם בצע אמרתו והוא אינו חסר כלום. עוד משה רבינו ע"ה היה בכלל אכול תאכל ואמרו בירושלמי שבועה שלא אוכל שבעה ימים מלקין אותו ואוכל לאלתר יצא משה מזה הכלל שעשה בהר ק"כ יום י ילא כאליהו שהלך מ' יום בכח האכילה אלא משה נתמרק תחלה מאכילה ושתיה שבמעיו לא ללמד על עצמו בלבד אלא לכפר על הכלל כלו. באופן זה אומר היה האר"י זצ"ל כי כשם שהפסקת יום ראשון לכל אחד מישראל מונין לו אחד יום ב' מונין לו כ"ו יום שלישי שכבר הורגל הטבע שלא לאכול אין מונין לו אלא י"ג צרופן מ' כך ג' ימים ראשונים חשבינן להו תענית אחת להפסקות הגדולות יום ד' כ"ו כנגדו יום ה' שהורגל הטבע בהפסקות הגדולות מונין לו י"ג כנגדו סך כל חמשת הימים יחד אלף ות"ר יום הששי שהוא קצה הגבול מונין לו מ' זמנין כנגד כלם אם כן יעלה יום הששי לבדו ס"ד אלפים כנגד פני החיות שגופו נעשה כאחת מהן ועם אלף ת"ר ראשונים הרי אלה ס"ה אלפים ות"ר דהיינו אדנ"י פני שכינה ושש מעלות לכסא כבודה הכל לפי רוב המעשה ובלבד דמצי לצעורי נפשיה ויכוין אדם לבו לשמים. והנה אחר כל ששת ימים יש לנו יום שבת שבו היה משה רבינו ע"ה ניזון ממש מזיו שכינה דהיינו בעבור שמו הגדול כמה דאת אמר ויאכלו מעבור הארץ ובכלל הצומות אל יבא הסר י"ז שבתות מכלל קי"ט יום שהם בגימטריא מעט מאלהים ישארו י"ז פעמים ס"ה אלפים ות"ר יעלו בידינו קי"א רבוא חמשת אלפים ומאתים. הרבבות הם הב"ל הבלי"ם פירוש ג' פעמים הב"ל דהיינו הבל שת משה לקיים וכפר בעדו ועוד הוצרכו חמשת אלפים ומאתים לקיים ובעד ביתו דהיינו לב"ת א"ש תלת זמני למשה שת הבל שכן אותיות לבת אש משלימות לאותיות משה מותר ג' שמות אלא שנכנסה אל"ף תחת ה"א של סוף שמו ממש דלגופיה לקיים בו אשם נפשו עיין מאמר חקור דין סוף פרק י' מהחלק החמישי כי אותיות משה סתם הם נוטריקון משה שת הבל. שי"ן ואל"ף במקום ה"א הרי אש. ב"ל של הבל ת' של שת הרי לבת. והנה אל"ף של לבת אש תחשב אלף בסגולה דהיינו מספר גדול וג' פעמים אלף תשל"ב הם ה' אלפים ומאתים אחרי שהוספנו עליהם ארבע היתרים בה"א שהחלפנו באל"ף או אמור להוסיף ה' יתרים כנגד כל הה"א שלא תתרעם כמו שנתרעמה יו"ד של שרי שכן יום אחרון של ק"כ יום אינו מן המנין הראשון ואין מונין לו אלא א' אחרי שעבר עליו יום שבת כמו שבארנו עוד משה שת הבל במלוי אותיות הן בגימטריא לבת אש פירוש אלף תשל"ג והוא גם כן בגימטריא תפארת עם הכולל דהיינו ישרא"ל תרי זמני ותר"נ דהיינו היכל בכללות עשר ועוד אלף שנים של אדם ודוד הם ל"ו רבבות וחצי של ימים ועוד ב' אלפים ימות משיחנו שהתענה משה רבינו ע"ה בעד שלשתם הרי אלה ק"ט רבבות וחצי פשו להם רבותיים ומאתיים שהם מ' יום דהיינו כדי הפסקה אחת גדולה לכל אחד מחמש מאות כנגד יוצאי מצרים שמתו בימי אפלה ולא נגאלו שהם עשר הפסקות לאחד מחמשים אלו ואלו רבותיים ועוד הפסקה אחת לכל אחד מחמשה הרי מאתים ואתיא ככלהו רבנן דאגדתא אקרא דכתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. עוד כל אחת מן הצומות של משה רבינו ע"ה היה שקול כשנים של כל אדם בשביל מרוק אכילה ושתיה כדלעיל הרי אלה רכ"ג רבבות ות' הסר מהם רי"ט רבבות לשית אלפי שנין הוי עלמא ומ' אלף לחד חרוב מ' יום לכל אחד מאלף דור נשארו עשר פעמים ארבעים יום למשה גופיה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים שלא עלה משה למעלה מעשרה. ובהני שית אלפי שנין ידוקדק ב' אלפים תהו שלסוף מ' יום ראשונים נשברו הלוחות שני אלפים תורה שלסוף מ' יום אמצעיים נאמר פסל לך ב' אלפים ימות המשיח דהיינו גאולה שלסוף ארבעים יום אחרונים היה יום הכפורים:

      המדה התשיעית:
      כשיצא לטעון טעון אחד כעניינו בסוד יסורין של אהבה יצא להקל ולא להחמיר כטעם וגם נצח ישראל לא ישקר כי הצדיקים שמדה זו פוגעת בהם שמחים ביסורין ועליהם נאמר וסורי בארץ יכתבו יסורי כתיב כי המנקת נרדית עמהם להגן על העולם לפיכך בארץ העליונה יכתבו כטעם קלני מראשי והפסוק מאמר השכינה הוא ואלה הצדיקים שבאו לעולם בפגימו דסיהרא ולוקין עמה שריין כגוונא דלעילא גופא אתפגים כטעם בצע אמרתו ונשמתא לגו כטעם לא שניתי שזכרנו ואינון חברין בהדה ובזה מקילין מהעונש הראוי לבא לעולם כי הם נתפשים בעון הדור ואין הכונה העליונה להחמיר הדין עליהם בשביל עצמם כי אף על פי שמשפטי ה' אמת על הצדיקים הללו כי מי שחליינו הוא נשא ומכאובינו הוא סבלם הוא האדם בעצמו שגרם המיתה לעולם וילמד סתום מן המפורש מכל מקום חלק שמים נגדם כבר נתקן בתשובה שלמה וכל תנאיה וחלקנו מהם הנה נדרש בסוד הערבות וכל ארחות ה' משפטים ישרים ותורות אמת:

      המדה העשירית:
      כשיצא לטעון שלא כעניינו במזבח כפרה כטעם והודי נהפך עלי למשחית יצא להקל ולהחמיר והנה טוב מאד זה מות שהוא מקדים לעולם רפואה למכה ומקל מהכרעת העונות לכלל העולם במה שמחמיר על היחיד המתכפר ומשים אשם נפשו לרצונו כטעם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו כפי מה שפירשו בו רבותינו במסכת יומא וחפץ ה' בידו יצלח1:

      המדה אחד עשר
      כשיצא לידון בדבר החדש שתפארת מסייעה לפעול דין והוא חדוש אצלו בהתהפך מדת רחמים בעצמה למדת הדין מצד היסוד קץ חי עלמין נטיל לשמאלא וכיון שיוסף הורד מצרימה יעקב ירד אחריו בחבלי אדם בעבותות אהבה שאדם הוא דיוקנא ויעקב דמות הדיוקן כדאיתא בפרק חזקת הבתים ואז תפארת החבוש עמה ונקרא אתה כמבואר בשפת אמת אינו מתיר עצמו גרמא דנפיל בחולקיה עצם מעצמיו להפך מדת הדין למדת רחמים עד שיחזירנו הכתוב המיוחד סוד החסד תורה שבכתב לכללו להמשיך רחמים בגלוי שכינה בפרוש בגימטריא בירושלם שמשם הוראה פסוקה מתורה שבעל פה יוצאת לכל ישראל והוא כטעם אשה מזרעת תחלה יולדה זכר ובלבד שיקדמו שושביני הבעל ללוותה והרמז ואד יעלה מן הארץ א"ד בגימטריא ה' אחרונה שבשם ראשית לשם אדנ"י. ו' לרבות נשמתין דצדיקייא דמתערין לתתא:

      המדה השתים עשרה:
      דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו כי זאת ירושלם מכל מלמדיה השכילה שהרי עונים עליה דברים מלמעלה והוא מעניינו שהיא עמהם באצילות ולפי שאינה באחדותה מפני שנטרדה צריכה לדבר הלמד מסופו כפי ההכנות המתעוררות מלמטה ויש כאן סוד הקרבנות שנתיחדה ירושלם אליהם במזבח הראשון של אדם והבל ונמשך אליהם שם בן נח ובו נעקד יצחק והוקרב עליו אילו של אברהם אבינו. ואוירה היה מצוי בכל המקומות שהקריבו אבותינו בהם לצורך שעה כי היא שער השמים בית אלהים באמת. ועונים עליה מלמעלה כעיר שחוברה לה יחדיו עיין מאמר אם כל חי בחלק השלישי סימן ל"ב הכל כפי הכנת המקריבים למטה ודורשי רשומות אמרו על פסוק היום ה' נראה אליכם שהן אותיות אהרן מיכאל זה נתכהן למטה וזה למעלה. ואולם מנין קרבנות הצבור שבכל שנה סימנם אר"ץ ומנין העשרונין של מנחות סימנם אש"ר ידו"ד אלהיך דורש אותה חוץ משעיר המשתלח אל ארץ גזרה אש"ר היינו מל"ך של"ם שבארנו במאמר חקור דין בחלק השני פרק ל"א וסמיך ליה ידו"ד דהיינו מקומו כמבואר שם. וכתיב ונפש כי תקריב מנחה ואמרו חכמים מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו כי סוד הקרבנות וסלוק הנפשות אחד הוא בשווי הדוגמא כמבואר במקומו יעויין מאמר חקור דין חלק ג' פרק ג'. וכבר בארנו במאמר הנפש מהו איקונין ראשונה שהיא בעלת ה' שמות נפש רוח נשמה חיה יחידה ומהו איקונין שניה הנכללה בשם דיוקן ומהו איקונין שלישית הנכללה בשם צלם ומהו איקונין רביעית שהיא כח בגוף והיינו נפש חיונית יאות לפי דרכנו שנקראה האדם באדם דהא בלא הא לא קיימא הרי אלה החלוקות ההכרחיות לנפש אדם באמת צא וחשוב ה' שמות של איקונין ראשונה הן בגימטריא אלף צ"ט הוסף עליהם דיוק"ן צל"ם האד"ם באד"ם הרי אלה אלף וחמש מאות ועשרים וששה בדקדוק גמור במנין העשרונין שזכרנו והנה הקרבנות עצמם הם כבשים לעולה אלף ק"א תן מהם אלף צ"ט לאיקונין ראשונה שהיא עצם אדם ועקרו פשו להו תרי חד לדיוקן וחד לצלם ועוד שני כבשים לזבחי שלמי צבור לפיוס האדם באדם לפיכך הם נאכלים לענוג הנפש החיונית עיין מאמר חקור דין חלק א' פרק כ"א. הפרים הם קי"ד דל שבעים פרי החג שהם לפיוס ע' אומות פשו להו מ"ד כנגד רבוע אהי"ה דמתמן חמש גבורן שהן אותיות מנצפ"ך בגימטריא פר. האלים ארבעים מעין אילו של אברהם אבינו איש חסד דתמן שם ע"ב דהיינו הויה במלוי ד' יודי"ן חטאות הצבור ל"ב לטהר הלב פש לן פרו של כהן גדול ביום הכפורים שגם הוא קרב חטאת כמו שעיר הפנימי ושניהם נשרפים ושלא להעמיק עוד בפרפרת הזאת כדי שתהא ערבה לאזן שומעת יספיק בזה מה ששנינו בסוף פרקא קמא דשבועות רבי שמעון אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל פירוש על טומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים כשם שודויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל פירוש את כל עונותם כך ודויו של פר מכפר על הכהנים:

      המדה שלש עשרה:
      שני כתובים המכחישים זה את זה כי הואיל והדבר תלוי במעשה התחתונים יש לעולם בעליונים מיימינים לזכות ומשמאלים לחובה והמה בכתובים ששם משמרות כהונה ושרי החיילים כפי מה שאנו רגילים לפרש במשנת רבי שמעון אומר ג' כתרים הם וכבר זכו בו רבים בהגהותינו להקדמות הקצרות מהחכם זצ"ל עד שיבא בית דין הגדול בעדה שופטת ועדה מצלת ורב שלום עמהם מופלא שבדיינים ארך אפים ורב חסד ויכריע ביניהם. ויש עוד לתלמידי האר"י זצ"ל בפירוש המדות האלה דרושים עמוקים ומופלאים בשעור קומה. ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:

      סליק מאמר המדות:
      - - - - - - - - - -
      1 דוגמא למידה זו המשלבת בין ביאור האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק מופיעה כאן



      ביאור לדברי הרמ"ע מפאנו


      המידה השניה (גזירה שוה)
      גזירה שוה והיא פעולת התפארת היינו הנהגת העולם על פי ספירת תפארת הגוזר ומסרס הקליפות לספירת תפארת יש את הכח לבטל השפעת הקליפות בכח עליון התפארת שואבת כוחה לבטל הקליפות מכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה התפארת בהיותה ספירה אמצעית יש לה את הכח להכריע בין ימין לשמאל. התפארת בכללותה כוללת את שש הספירות - ימי הבניין - מחסד ועד יסוד, וספירות אלו הן בחינת ז"א הנבחן כאמצע בין חכמה - אבא לבין בינה - אמא. כח ההכרעה משווה את המידות של ימין ושמאל ובכך האמור בימין פועל גם בשמאל, והאמור בשמאל פועל גם בימין. השוואת המידות מתאפשרת כיון שהקליפות המפרידות והחוסמות בין הספירות מתבטלות. זו תכונת התפארת המשוה ותכונה זו כוללת את גזירת הקליפות וסירוסן. על כן נקראת גזירה שוה, שהגזירה של הקליפות משוה בין המידות כיון שמבטלת הקליפות החוצצות ומפרידות להשוואת המידות. ואין אדם זה - תפארת נקראת גם אדם שהיא מכוונת כלפי גוף האדם וכמו שנאמר "תפארת אדם לשבת בית" היודע דעת עליון התפארת בחי' אדם היודע דעת עליון שאף הדעת שהיא עליונה היא ספירה אמצעית וכל האמצעיות שואבות מן הכתר שהוא מקור כל הספירות. דן גזרה שוה - אין התפארת יכולה לדון גזירה שוה ולהשוות ולהכריע המידות לא לבדו ולא מעצמו - ממה שנאמר עליו "זאת הפעם עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת ייקרא אשה", וזו בחינת עצמו, פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו - גם בעזרת ספירת המלכות שהיא עזר כנגדו בחי' יראת ה' שהיא ספירת המלכות המחוברת לתפארת אדם, שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו - אף שספירת המלכות היא הכרחית להכריע בין החסד והדין בין הימין והשמאל בהיותה ספירה אמצעית תחתונה המקבלת כל הספירות ומשוה ומכריעה ביניהן ובה נעשית ההכרעה אלא אם כן קבלה מרבו - כתר עליון - ורבו מרבו עלת העלות - תפארת אדם, אינה יכולה להכריע על ידי עזרת המלכות אלא אם כן מקבל כוחה מלמעלה מכתר שאף היא ספירה אמצעית עליונה ונבחנת כ"רבו" שהוא מקור כל הספירות ההשראות וההכרעות. אף הכתר אינה מקור עצמאי אלא גם לה יש "רב" שהוא עילת העילות מקור הכל זו נראה שחוזר למלכות אישה יראת ה' כל מעשהו באמונה אישה יראת ה' היא העזר כנגדו הגורמת לכך שכל מעשהו באמונה ובקשר למקור עליון. ספירת המלכות קשורה לספירת הכתר בחינת כתר מלכות, ולכן גורמת לכל מעשהו שיהיה באמונה. היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני המלכות היא בת זוגו של תפארת אדם שנזכר למעלה, והיא בחינת הלכה הבאה מן המקור ממשה רבינו שקיבל תורה בסיני. אף בביטוי זה אנו למדים שאין ההלכה באה מעצמו ולא מאישה יראת ה' שהיא "עצם מעצמיו", אלא ממשה מסיני. ובכח זה עונשין מגזרה שוה לעומת קל וחומר עליו נאמר שאין עונשין מן הדין ונתבאר למעלה במידת קל וחומר על פי דרכו של האר"י שאין עונשין מן הדין כיון שפותחין בזכות תחילה שנאמר "והצילו העדה" ואילו במידת קל וחומר החמור עומד לעצמו ואפשר לפתוח ממנו. ולא מיקרי פתיחה לחובה בגזירה שוה, המשווה את החסד והדין אין זה נקרא פתיחה לחובה שיש השפעה לדין, כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין בגזירה שוה לעולם הזכות משפיעה וכחה קיים גם כשדנים מצד הדין שהרי הם שוין והחסד לעולם ממתק את הדין. אבל בקל וחומר אינו כן - אין הקל משפיע על צורת הדין ואין הקל ממתק הדין, כי מה שיועיל לזכות את הקל כי אותו כח החסד שיועל לזכות ולהקל על הקל לא יציל את החמור אינו משפיע על החמור כיון שהחמור מונהג על פי הדין וכיון שלא יציל את החמור לא מתקיים "והצילו העדה" שזה חיוני לקיום הדין.