לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד

      הרמ"ע מפאנו מבוא למידות


      מבוא למידות




      לרמ"ע מפאנו, המידות שהתורה נדרשת בהן הן בבחי' חוקים על פיהם פועלת התורה. כיון שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, חוקים אלה הם גם חוקי העולם והחיים.
      לאור הבנה זו יש להבין את החוקים על פיהם נדרשת התורה ומתוך כך להבין את החוקים על פיהם ועל ידם פועל העולם.

      המידה הראשונה חוק תורת היחסות
      המידה השניה חוק הפנימיות והחיצוניות
      המידה השלישית חוק הרצון המקורי לבריאה במה"ד ומצד העולם שותפות מדה"ר
      המידה הרביעית חוק הידיעה והבחירה בדגש ל"הכל צפוי"
      המידה החמישית חוק הידיעה והבחירה (המשך) בדגש ל"עתה ידעתי"
      המידה הששית חוק הידיעה והבחירה (המשך) כיצד נעשה הדין בתחתונים
      המידה השביעית חוק יחסי גומלין בין הכלל והפרט
      המידה השמינית חוק המלכות
      המידה התשיעית חוק ייסורין של אהבה
      המידה העשירית חוק ייסורין שאינן של אהבה
      המידה האחד עשר חוק הפיכת רחמים לדין ודין לרחמים
      המידה השנים עשר חוק המלכות (המשך למידה השמינית) קישורה למעלה וקישורה למטה
      המידה השלש עשרה חוק המורכבות של טוב ורע זכות ובחירה ויכולת ההכרעה



      המידה הראשונה, קל וחומר רומזת ל"תורת היחסות" כל מציאות נמדדת ביחס למציאות אחרת וזה שקובע את מהותה. כך כל עולם עליון, א"ס הוא ביחס לעולמות שתחתיו. כל התבוננות דורשת ידיעה ביחס למה היא באה.

      המידה השניה גזירה שוה רומזת לנקודה הפנימית, לניצוץ א"ס, שיש בכל ספירה וספירה והוא העושה את כולם שוין בפנימיותן וכולם שואפים לא"ס. רק החיצוניות, הקליפות, הן הגורמות להפרדה בין הספירות. על כן בכח עליון שמקבלת תפארת מן כתר, שהוא בחי' א"ס, באופן יחסי, גוזרת התפארת כח הקליפות להשוואת המידות ליתן של בזה בזה. כל מציאות יש בה פנימיות וחיצוניות קליפה וגרעין וצריך לקלף הקליפות כדי לפגוש את הגרעין הפנימי, אשר בו ההשוואה בין הספירות.

      המידה השלישית בתחילה עלה במחשבה לברוא העולם במידת הדין, ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים הקדים ושתף מידת הרחמים. החוק הפועל בעולם הוא מידת הדין. אכן כיון שאין העולם יכול להתקיים הקדים מידת רחמים שהיא שותפה. מה שעלה במחשבה לא בטל והוא יסוד הבריאה. מידת הרחמים באה לאפשר קיומו של העולם בדין. בתורה, בנין אב מכתוב אחד, היא ביטוי למידת הדין וזו הצורה המקורית ויש בנין אב משני כתובים הרומזים שתוף מידת הרחמים.

      המידה הרביעית כלל ופרט, מידה שהיא חק התורה. רומזת מידה זו לחוק הידיעה והבחירה. הידיעה האלוקית והבחירה האנושית. כלל הוא כתר והוא רצון ופרט הוא תפארת שזו בחי' הדעת. אין בכלל אלא מה שבפרט, היינו, שאין ברצון אלא מה שבא מדעת.
      הרצון כולל הכל, כל האפשרויות, וכשהבוחר בוחר באחת הדרכים הלא כבר היה צפוי ונמצא בכלל, והבחירה מגדירה את אשר נמצא בכלל.
      דומה הדבר לתהליך הראיה אותו מבאר רמח"ל באדיר במרום שהנשמה כוללת הכל והכל צפוי, וכששולח מבטו אל דבר וחוזר הדבר ונפגש בעין, אז מגדיר הוא בנשמה את החלק הזה של המציאות, ואז מבין הוא מה שהוא רואה. הכל צפוי בנשמה, והבחירה מחליטה מה מהכל יהיה בפועל וייצא אל המציאות. החוק הוא "הכל צפוי".

      המידה החמישית המשך לחק הידיעה והבחירה. כלל ופרט מדגיש את "הכל צפוי" והכל כלול בכלל. ופרט וכלל מדגיש את הבחירה, "עתה ידעתי", שמתעלית אל הדעת ומביאה אליה תקוני התחתונים בכשרון מעשיהם.

      המידה השישית כלל ופרט וכלל יכלול אף הוא המשך לחוק הידיעה והבחירה. עניינו הוא הדין הנעשה עם האדם על מעשיו, שהמלכות מקבלת מן התפארת את הדעת והעקרונות של הרצון העליון, והיא דנה בדין אמת. הכל קשור לעשרה מאמרות בהן נברא העולם, שהן כדי לתת שכר טוב לצדיקים ועונש לפושעים.

      המידה השביעית כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל היא החק העוסק ביחסי גומלין שבין הכלל והפרט. שניהם פועלים יחדיו. הפרט הוא המרחיב ומפשט את הכלל על ידי שמביאו לביטוי במציאות המעשית המורכבת מפרטים והכלל הוא הנותן חיים וכח לפרטים לעשות שליחותם בעולם.

      המידה השמינית דבר שיצא מן הכלל ללמד וכו' זהו חק המלכות כשכשיוצאת ללמד דין, אינה יוצאת חלילה מכלל הספירות להיות לעצמה, שהרי יש בזה קיצוץ בנטיעות חלילה, אם נפריד המלכות מכלל הספירות, אלא לא ללמד על המלכות יצאה, כי אם ללמד דין על התחתונים יצאה, כדי שהאצילות תהא שלימה בלא פגיעת דין חלילה, שהרי המלכות מכלל האצילות ואם תפגע בדין הרי זו פגיעה באצילות חלילה והרי נאמר "אני ה' לא שניתי", אלא ללמד על הכלל כולו, שבשביל הכלל כולו שהוא האצילות, על כן נעשה דין בתחתונים בלבד שהם בחי' לבוש, שרק הכתנת נפגעת כמו שנאמר "בצע אמרתו" שרק החיצוניות נפגעה והוא – האצילות אינו חסר כלום.
      חק המלכות הוא שהמלכות בכלל אצילות ואינה נפרדת חלילה, ואין פגיעה חלילה באצילות ואין שינוי כמו שנאמר "אני ה' לא שניתי" "ולא יגורך רע", וכל הדין הוא רק בתחתונים.

      המידה התשיעית לא נאמר בדברי הרמ"ע מפאנו "דבר שיצא" אלא "כשיצא לטעון" כיון שלא במלכות עוסקת מדה זו והבאות אחריה כי אם בנצח וביסוד על כן לא אמר "דבר" שרומז למלכות. החק הוא ייסורין של אהבה שהם כפרה לדור ובדומה למה שנאמר במידה הקודמת, שיש שצריכים לקבל עליהם הדין כדי שהאצילות לא תפגם חלילה והצדיקים הם מקבלים עליהם הדין ביסורין של אהבה, כדי לכפר ולהציל הדור.

      המידה העשירית אף היא חק היסורין אלא שכאן יצא להקל ולהחמיר שמקל מהכרעת העוונות לכלל ומחמיר על עצמו היחיד המתכפר ומקבלן מדעתו אף שאינן ייסורין של אהבה.

      המידה האחד עשר כשיצא לידון בדבר החדש. חק הפיכת רחמים לדין ודין לרחמים. הדבר החדש הוא התהפכות הרחמים לדין, וזה כשיצא לידון בדבר החדש וכשזה נעשה אין התפארת שהיא רחמים יכולה להתיר עצמה ולהחזיר הדין לרחמים עד שיחזירנה הכתוב בחי' תורה שבכתב תורת חסד, ממשיכה רחמים בגילוי שכינה בירושלים, שכן "בפירוש" בגימטריא "ירושלים" שמשם הוראה פסוקה יוצאה לכל ישראל.

      המידה השתים עשרה דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו. חוזר הוא אל חק המלכות ועל כן חוזר לאמר "דבר". דבר הלמד מעניינו היינו שעונים עליה מלמעלה שהמלכות קשורה לכל האצילות ומקבלת "מעניינו" שעונים עליה מלמעלה דברים הרבה. אלא כיון שנטרדה וגולה שכינה, יש לה הכח לקבל גם מלמטה מן התחתונים כפי התעוררותם ירושלים של מעלה כנגד ירושלים של מטה. זה החק השנים עשר חק המלכות הקשורה למעלה ולמטה "מעניינו" "מסופו" זו תכונתה המיוחדת הנוגע גם לקרבנות.

      המידה השלש עשרה שני כתובים המכחישים זה את זה. חק זה הוא חק הזכות והחובה המיימינים לזכות והמשמאילים לחובה וסוד ההכרעה ביניהם.
      חק זה בא כיון שהדבר תלוי במעשה התחתונים, והם מורכבים. אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב. על כן יש לעולם מזכין ומחייבין שאין דין בלא שניהם וההכרעה על פי רוב היא החק של שני כתובים המכחישים וכפי שבא לביטוי בעולם.

      לרמ"ע מפאנו י"ג מידות הן בחינת רמזים לעניינים נסתרים פנימיים שהם כללים גדולים בהנהגת העולמות ובהתייחסותינו אליהם.

      המידה הראשונה קל וחומר הרמז בה לכתר עליון בהתייחסו אצל עלת העלות. כי הכתר קל הוא ואוכמא הוא בערך עלתו ועם כל זה נאסר ההסתכלות בו כ"ש במה שלמעלה ממנו.
      כתר עליון, מחד עליון הוא כשמו והוא ספירה עליונה הקרובה לא"ס. ואעפ"כ צבעה הוא שחור "אוכמא הוא" ללמדנו שאף הוא, יש לו את עלתו שהיא מעליו. אנו יודעים על הא"ס ב"ה עלת כל העלות, רק דרך כתר עליון שהוא המתייחס אלינו, וממנו נדע על כל מה שמעליו. וזה מהות קל וחומר. על כן מדה זו רומזת למציאות עליונה.

      המדה שניה גזירה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקליפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשוואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה.
      לעומת המדה הראשונה שעוסקת בבחי' למעלה ולמטה עוסקת המדה השניה בבחי' צדדים – ימין ושמאל.
      הכח העליון, בחי' מוחין, הוא הכח להכריע בין ימין ושמאל לעשות הכל בבחי' קוין, קומה שלימה אחת. המציאות העליונה הכוללת והמכילה הכל, היא המאפשרת לכל המידות האמצעיות שתחתיה להכריע כיון שיש בהן מכל הצדדים. על כן תפארת היא מכריעה. היכולת להכריע באה מן הכח לגזור הקליפות ולסרסן, על מנת להגיע לנקודה הפנימית השוה. אף שמבחוץ יש הבדלים בין הספירות והמציאות, בפנימיותן שוות הן. התפארת היא המראה ומגלה את השווי, על ידי שמבטלת את ההשפעה החיצונית, ואז, נפתח המעיין הנותן את של זה בזה.

      המדה השלישית בנין אב מכתוב אחד ובנין אב משני כתובים והרמז בתחילה עלה במחשבה לברא את העולם במידת הדין... ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במידת הדין הקדים ושיתף בה מדת הרחמים כי ה' (שם הוי' ב"ה שהוא הרחמים והחסד והרבה עמו פדות).
      בנין אב, כשמו, הוא בונה והוא בחינת אבינו שבשמים שבנה העולם. בתחילה עלה במחשבת האב לבנות במידה אחת והיא מידת הדין, שזה כח הצמצום וההגדרה המאפשר בריאת עולם. וזה בנין אב מכתוב אחד. ראה שאינו יכול להתקיים הקדים ושיתף את מידת הרחמים וזה משני כתובים.
      המאמר אליו רומזת מידה זו השלישית הוא בבריאת העולם שביקש הקב"ה לבראו במידת הדין ראה שאינו מתקיים, שיתף לו מידת הרחמים.
      זו היא מימרא המבארת את יחסי ימין ושמאל. מידת הדין המאיימת על קיומו של עולם ומידת הרחמים הנותנת קיום לעולם. שתיהן יחד בונות עולם.

      * * *

      ביאור דברי הרמ"ע על גזירה שוה


      כתב הרמ"ע מפאנו על גזירה שוה:

      גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור:

      וביאור הדברים:
      גזירה שוה והיא פעולת התפארת היינו הנהגת העולם על פי ספירת תפארת הגוזר ומסרס הקליפות לספירת תפארת יש את הכח לבטל השפעת הקליפות בכח עליון התפארת שואבת כוחה לבטל הקליפות מכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה התפארת בהיותה ספירה אמצעית יש לה את הכח להכריע בין ימין לשמאל. התפארת בכללותה כוללת את שש הספירות - ימי הבניין - מחסד ועד יסוד, וספירות אלו הן בחינת ז"א הנבחן כאמצע בין חכמה - אבא לבין בינה - אמא. כח ההכרעה משווה את המידות של ימין ושמאל ובכך האמור בימין פועל גם בשמאל, והאמור בשמאל פועל גם בימין. השוואת המידות מתאפשרת כיון שהקליפות המפרידות והחוסמות בין הספירות מתבטלות. זו תכונת התפארת המשוה ותכונה זו כוללת את גזירת הקליפות וסירוסן. על כן נקראת גזירה שוה, שהגזירה של הקליפות משוה בין המידות כיון שמבטלת הקליפות החוצצות ומפרידות להשוואת המידות. ואין אדם זה - תפארת נקראת גם אדם שהיא מכוונת כלפי גוף האדם וכמו שנאמר "תפארת אדם לשבת בית" היודע דעת עליון התפארת בחי' אדם היודע דעת עליון שאף הדעת שהיא עליונה היא ספירה אמצעית וכל האמצעיות שואבות מן הכתר שהוא מקור כל הספירות. דן גזרה שוה - אין התפארת יכולה לדון גזירה שוה ולהשוות ולהכריע המידות לא לבדו ולא מעצמו - ממה שנאמר עליו "זאת הפעם עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת ייקרא אשה", וזו בחינת עצמו, פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו - גם בעזרת ספירת המלכות שהיא עזר כנגדו בחי' יראת ה' שהיא ספירת המלכות המחוברת לתפארת אדם, שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו - אף שספירת המלכות היא הכרחית להכריע בין החסד והדין בין הימין והשמאל בהיותה ספירה אמצעית תחתונה המקבלת כל הספירות ומשוה ומכריעה ביניהן ובה נעשית ההכרעה אלא אם כן קבלה מרבו - כתר עליון - ורבו מרבו עלת העלות - תפארת אדם, אינה יכולה להכריע על ידי עזרת המלכות אלא אם כן מקבל כוחה מלמעלה מכתר שאף היא ספירה אמצעית עליונה ונבחנת כ"רבו" שהוא מקור כל הספירות ההשראות וההכרעות. אף הכתר אינה מקור עצמאי אלא גם לה יש "רב" שהוא עילת העילות מקור הכל זו נראה שחוזר למלכות אישה יראת ה' כל מעשהו באמונה אישה יראת ה' היא העזר כנגדו הגורמת לכך שכל מעשהו באמונה ובקשר למקור עליון. ספירת המלכות קשורה לספירת הכתר בחינת כתר מלכות, ולכן גורמת לכל מעשהו שיהיה באמונה. היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני המלכות היא בת זוגו של תפארת אדם שנזכר למעלה, והיא בחינת הלכה הבאה מן המקור ממשה רבינו שקיבל תורה בסיני. אף בביטוי זה אנו למדים שאין ההלכה באה מעצמו ולא מאישה יראת ה' שהיא "עצם מעצמיו", אלא ממשה מסיני. ובכח זה עונשין מגזרה שוה לעומת קל וחומר עליו נאמר שאין עונשין מן הדין ונתבאר למעלה במידת קל וחומר על פי דרכו של האר"י שאין עונשין מן הדין כיון שפותחין בזכות תחילה שנאמר "והצילו העדה" ואילו במידת קל וחומר החמור עומד לעצמו ואפשר לפתוח ממנו. ולא מיקרי פתיחה לחובה בגזירה שוה, המשווה את החסד והדין אין זה נקרא פתיחה לחובה שיש השפעה לדין, כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין בגזירה שוה לעולם הזכות משפיעה וכחה קיים גם כשדנים מצד הדין שהרי הם שוין והחסד לעולם ממתק את הדין. אבל בקל וחומר אינו כן - אין הקל משפיע על צורת הדין ואין הקל ממתק הדין, כי מה שיועיל לזכות את הקל כי אותו כח החסד שיועל לזכות ולהקל על הקל לא יציל את החמור אינו משפיע על החמור כיון שהחמור מונהג על פי הדין וכיון שלא יציל את החמור לא מתקיים "והצילו העדה" שזה חיוני לקיום הדין.


      לביאור הרמ"ע מפאנו למידת גזירה שוה יש להביא את דברי רב הונא במדרש ב"ר י"ב, א' על הפסוק "רעם גבורותיו מי יתבונן" אם על רעם אינו יכול לעמוד ק"ו שאינו יכול לעמוד על סדרו של עולם.
      זה העיקרון של לימוד של הרמ"ע, שלימוד קל וחומר בא על דברים הקרובים אלינו שהם בחינת קל וקרוב שאף בהם איננו יכולים להתבונן ולהבין עומק דרכים, קל וחומר לדברים עליונים יותר, שאין לנו בהם השגה.
      וזה ביאור מידה ו' מל"ב מידות "מקל וחומר סתום" דהיינו שמן הגלוי לנו והקרוב אלינו אנו למדים התייחסותינו למה שסתום מעיננו. הביטוי קל וחומר סתום מתאים לביאור הרמ"ע מפאנו לקל וחומר ודו"ק.



      מידת בנין אב לרמ"ע מפאנו


      בנין אב לרמ"ע מפאנו ביקש לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים הקדים לשתף מידת הרחמים.
      והיינו שהעולם מתנהג ביסודו במידת הדין, ומשתף מידת הרחמים.
      יש ביטוי בלימוד מן הפסוקים גם לרצון לברוא במידת הדין ויש בעולם דברים המתנהגים במידת הדין.
      דוגמא לזה בנה אב כל מקום שנאמר עד כאן הרי שניים.
      עדות היא ביטוי לדין. כיון שצריך לעשות דין יש גדר עדות, המאפשרת לנהוג במידת הדין. בית דין כבר יש בהם גם רחמים כמו פשרה.
      לרב קוק זה בנה אב כל מקום שנאמר עד וכו' שזו הצורה הבלתי מורכבת שכן עדות זה אמת ושקר לעומת דין שהוא טו"ר ואין לך דבר שאין בו טו"ר.
      לאר"י עדים הם נו"ה והת"ת מוטה לצד נצח או הוד בעדות.