לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד


      דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד המבוארות על פי האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק

    • ספרי פנחס – מוסף ר"ח

      מוסף ר"ח פותחת את רשימת המוספין של המועדים הנקבעים על פי חדשי הלבנה
      בספרי דרשו

      ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' למה שנאמר לפי שהוא אומר את הכבש האחד שומע אני אף ראשי חדשיכם בכלל היו את הכבש האחד, הרי הכתוב מוציאו מכללם להחמיר עליהם ולדון במוספים.
      וילמדו משבת מה שבת שני כבשים אף בראשי חדשים שני כבשים ת"ל ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' במניין אחר הכתוב מדבר

      אף כאן י"ל שלא בא המדרש ללמדנו הלכה חדשה כי אם לבאר על פי איזו מידה נכתבו הפסוקים.
      המידה על פיה נכתבו, קובעת את ההנהגה האלוקית הבאה לביטוי בהלכה זו.
      המידה על פיה נכתב מוסף ראש חדש היא (בדומה למוסף השבת) דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר.
      על פי הבנת האר"י שנזכרה לעיל מובן גם ענין פסוקים אילו.
      מוסף ראש חודש, יצא מכלל התמיד ומוסף שבת, שהם נקבעים על פי השמש לטעון טוען אחר שלא כעניינו, ולהוסיף ולהחמיר במניין הקרבנות.
      הירח בחינת מלכות (נוק') והשמש בחינת ז"א. וכך כתב קהילת יעקב בערך "שמש": כי שמש ומגן ה' אלוקים". ה' שם הוי"ה מכוון כנגד השמש ושם אלוקים כלפי הירח זה רחמים וזה דין.
      ראשי חדשים שנקבעים על פי הירח יש בהם בחינת דין ועל כן יצא מוסף ר"ח להחמיר ולהוסיף מניין אחר של קרבנות.
      מוסף ראש חודש יצא לטעון טוען שלא כעניין "ו" השייך אל השמש ולכן יצא להקל שאין בו כ"כ קדושה ואיסורים ולהחמיר במנין הקרבנות. אף מן התמיד יצא להקל בבחינה של שמחה והלל בראשי חודשים.
      גם על פי הרמ"ע מפאנו שדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כעניינו שנידון בייסורים לכפר על הכלל מתאימים הפסוקים להיות כתובים במידה זו. ר"ח בא לכפרה.

      "למה נאמר בר"ח חטאת לה' אלא אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הלבנה".
      "ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם".

      על כן נוסף קרבן חטאת למוסף החדש מה שאין כן בתמיד ובמוסף שבת, כיון שהם נקבעים על פי השמש, והחדש על פי הירח.
      ולדברי הרב בעולת הראי"ה יצא מוסף ר"ח מהכלל העליון שהוא היסוד הקבוע הנקבע על פי השמש שאינו משתנה ומתחדש ואינו מתמלא ונחסר. יצא החדש שנקבע על פי היסוד המשתנה המתמלא ונחסר. על כן יצא להקל ולהחמיר. להקל בהלכות ר"ח (בקדושה הלל ושמחה) ולהחמיר בקרבנות במניין נוסף על התמידים ומוספי שבת.




    • ספרי פנחס – מוסף שבת


      לשון ספרי (פנחס פס' י"ד סעיף קמ"ד)

      וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים למה נאמר לפי שהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבוקר והיתה בו שבת בכלל את הכבש אחד והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר ולדון בקבועה.

      מדרש זה נאמר על פי המידה "דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שללא כעניינו יצא להקל ולהחמיר"
      המידה לא באה ללמדנו הלכה מיוחדת, אלא בא הספרי לומר שהפרשה כולה כתובה על פי מידה זו. בודאי יש קשר בין המידה לבין צורת הכתיבה של מצווה זו בדווקא על פי מידה זו. וזה גופא החידוש ואין צריך לחפש חידושי הלכות הנלמדות מן המידה.
      מוסף שבת בכלל התמיד היה, שהרי אילו קרבנות הימים הנקבעים על פי השמש, ולא כמועדים הנקבעים על פי הלבנה. יצא יום השבת מכלל תמידים להקל ולהחמיר. להקל לא נזכר במדרש. נראה שיש קולא במוסף שבת שאינו אחד בבוקר ואחד בין הערביים, והחומרא היא שמביאים שני כבשים "ולדון בקבועה" פירש הראב"ד לשון חובה (כמו בתפילת קבע) ועוד י"ל לשון קביעא וקיימא שאינו מותנה בדבר בעולם וקבוע מששת ימי בראשית.
      מה עניינה של מידה זו למוסף השבת.
      נראה פשוט על פי דברי האר"י שביאר מידה זו:

      לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים... בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים

      ששת ימי השבוע הם בחי' ו"ק של ז"א שהוא נוטה לרחמים. פעמים שעבור המלכות הנוק' אינו כענין ז"א שהוא "ו". אלא כעניינה שבה הרחמים והדין ממוזגים ויש גם בחי' דין ונטייה לצד הדין.
      השבת אינה כענין ו' ימות השבוע ויצא להקל בעינוגה וקדושתה ולהחמיר בקרבנות המוספין.
      לפי"ז מובן שמידה זו שייכת ליום השבת בחי' מלכות שהיא "השביעית" אחר ו' קצות ויצא אף להחמיר. ויצא מכלל התמיד שהוא ששת ימי השבוע. ונראה שהתמיד שייך במיוחד לכל יום ממניין מימות השבוע וזה ענין שיר של יום שהיו שרים בבית המקדש על התמיד. וביום השבת בא התמיד והמוסף מחמיר להוסיף ומקל להוסיף רק ביום ולא בין הערביים, להוסיף ברכת עונג שבת מצד קדושת היום.
      עוד י"ל עפ"י הרמ"ע מפאנו בביאור מידה זו "לטעון טוען אחר שלא כעניינו" היינו שהייסורים הבאים עליו (שזה ביאור לטעון טוען) שהוא טעון בהם אינם כעניינו ואינם מתאימים לו שהרי שב בתשובה, ואלו הייסורים באים על מנת להקל על העולם כולו (שעל ידם מוחלין לו ולעולם כולו) ולהחמיר על עצמו לידון בייסורין.
      והשבת י"ל שהוא שלא כעניינו שעיקר הקדושה באה לידי ביטוי בהוספת ענג שבת ואעפ"כ יצא להחמיר ולידון בקבועה דהיינו שיש חובת קרבנות היום והחובות באות להחמיר עליו ולהקל על העולם כולו הקיים בזכות הקרבנות. (וקבועה לשון חובה)
      טעון – לשון משאוי והרי אמרו מהו תפילתו קבע כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי. הרי שהמידה לטעון טוען שלא כעניינו, שהוא עליו כמשאוי, וזה לידון בקבועה, שיש חובות בשבת וזה להחמיר.
      עוד יש לומר על פי ביאור הרב זצ"ל. ביאור הרב למידה זו הוא שהכלל עומד ברום השאיפות העליונות למעלה מכל הגבלה. הטוען שהוא שלא כענינו של הכלל האינסופי חודר לעומקם של הדברים המוגבלים אחר שנצטמצמו. יש בו – בטוען שלא כעניינו – מכוחו של הכלל האינסופי ועל כן בא להקל, בחי' חסד, ויש בו גם מכח הדברים המצומצמים והמוגבלים, ועל כן בא להחמיר (בחינת דין)
      התמיד שהוא הכלל, ממנו יצא מוסף השבת, הוא למעלה מההגבלה הזמנית. כך לשון הרב בעולת ראי"ה ח"א עמ' קכ"ח ד"ה "כמו שכתבת":

      ממקור כל המקורות מפי כבודך ששם רק אור החסד המוחלט רב חסד בהטבה שאין לה קץ ותכלית, שואף זורח הוא מקור הקודש התמידי שאין שום יחס של הפסק ושל איזו הערכה זמנית ביסוד עליון ונישא זה.

      התמיד שייך לכלל עליון שכולו חסד. מכלל זה יצא מוסף שבת וירד לעולם הזמן על כן בא גם להחמיר ולהוסיף.
      מוסף השבת הוא המשך התמיד הוא וממנו ירד להיות בתדירות זמנית השייכת לעולם המוגבל והזמני.
      יציאתו להקל אינה נזכרת במדרש ובפשטות היא ביטוי לכך שהמוסף הוא רק ביום ולא בין הערביים ואולי הבחינה של "להקל" היא בכלל השבת שיש בה עונג וקדושתה עליונה.




    • כריתות (ו' ע"ב)

      על הקטורת נאמר בספר שמות (ל', ל"ד):

      ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה.

      ובגמרא בכריתות (ו' ע"ב):

      דבי רבי ישמעאל תני:
      סמים - כלל
      נטף שחלת וחלבנה - פרט
      סמים - חזר וכלל
      כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שקיטר ועולה וריחו נודף אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף


      האר"י ביאר מידת כלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט

      לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והתפארת.

      הכלל הראשון הוא תפארת. הפרט הוא מלכות שעולה למעלה מן היסוד והכלל השני הוא היסוד. ומוסיף האר"י:

      ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט.

      אין ההנהגה על פי המלכות כמו שאמר בכלל ופרט אלא על פי "הכרעת המלכות" שאז המלכות אינה פרט אלא כעין הפרט שהתפארת והיסוד גורמים לפרט להיות כמעין הנובע ללמדנו כל הדומה לו – "כעין הפרט".
      משל למה הדבר דומה לנגינה.
      יש את עצם כשרון הנגינה ויש מנגינה מסויימת ויש תוים וכלי נגינה.
      עצם הכשרון הוא בחינת תפארת זו התורה בעצמה.
      המנגינה המסויימת היא בחינת מלכות הלכה או מצווה.
      התוים והכלים הם בחינת יסוד שהם יסודות ודרכי לימוד כלליים.
      במשל
      "אי אתה דן אלא כעין הפרט" היינו שהמנגינה אינה רק המנגינה המסויימת אלא ממנה נלמד כל הדומה לה בכלים או בתוים.
      כשהמנגינה מכריעה בין עצם הכשרון לבין התוים והכלים בכללן הרי היא נעשית כמעין הנובע לכל הדומה לה.

      בלימוד של הקטורת "סמים" הוא כלל המבטא את עצם מקור להעלאת עשן מן הצומח.
      "נטף שחלת וחלבנה" הם פרטים הנודפים ריח מסויים.
      "סמים" חזר וכלל שכל המקטר ועולה וריחו נודף ראוי לקטורת.
      כשיש מציאות המורכבת מכמה דברים מתאים ללמוד בכלל ופרט וכלל, שכן עצם הקשר שבין הדברים שייך למידת התפארת הכוללת ו"ק למציאות אחת. הפרט הוא ההופעה הפרטית של כל המרכיבים והכלל השני הוא הגורם לראות בפרט מעיין הנובע כעין הפרט לרבות את כל הדומה לפרט.
      הקטורת היא ביטוי מובהק לכך.
      לפי הרמ"ע מפאנו הכלל הראשון הוא כתר עליון הכולל הכל שכן הכל הוא למטה ממנו. הפרט הוא התפארת המפרט את הכלל ומגלה אותו. הכלל השני הוא המלכות שאף היא כלל, הבונה את המציאות שתחתיה.
      הקטורת מקורה עליון ובזה כוחה לכפר. בדברי ר' ישמעאל בן אלישע שנכנס להקטיר קטורת:

      וראיתי אכתרי-א-ל

      שם זה מורכב מ"כתר" ועוד שם מ"ב.
      זה כוחה של הקטורת שקושרת הכל ומקורה בכלל העליון
      הפרט הוא התפארת המפרטת את הכלל העליון וקורא בשמות לסמים.
      הכלל השני הוא הקושר הכל על מנת להשפיע על העולם.
      נראה שהפירוט של הסמים ל"נטף שחלת וחלבנה" שייך לג' קוין של ימין אמצע ושמאל שזה מיוחד לתפארת הכוללת כל הצדדים.

      דברי הרב קוק בעולת ראי"ה מתאימים ביותר ללימוד הקטורת.
      הרב מבאר במידה זו שהפרטים כלולים הם ברז המחשבה העליונה הכוללת הכל והם יורדים למטה ונראים בצורה של פרטים.

      ועל כן אין להם עמדה עצמית בפרטיותם, ומקלטם המציאותי מוכרח להיות לשוב אל הכלל, שהוא מצוי בכל מקום

      לפי הרב זצ"ל הפרטים שבים אל הכלל ממנו יצאו. שני הכללים במידת כלל ופרט וכלל הם אותו כלל.
      כאן מתאימים הדברים שהכלל הראשון והכלל השני שניהם באו באותה מילה "סמים" ללמדך שאחד הם.