לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד

      הנהגת המידות כתהליכים הנהגת פרט וכלל - נעשה הכלל מוסף על הפרט - תהליך


      הנהגת פרט וכלל - נעשה הכלל מוסף על הפרט - תהליך




      התנועה היא מן הפרט אל הכלל. ההנהגה היא הנהגת הכלל והפרט בא לומר שכל פרט בפני עצמו בפרטיותו שייך אל הכלל ולא רק כלל הפרטים מונהגים כשהם ביחד בהנהגת הכלל כי אם כל פרט ופרט כשלעצמו.
      בהמשך לדברי הרמח"ל שנזכרו לעיל בהנהגת כלל ופרט שראשיתה ברצון העליון א"ס ב"ה י"ל שכיון שכל עלול משתוקק לעילתו ושאיפת א"ס מונחת בעצם הבריאה, על כן יש גם "פרט וכלל" שנעשה הכלל מוסף על הפרט. הכלל כולל הכל, מעבר למתגלה בפרטים, על כן כשהמגמה היא הכלל, הרי שהוא מוסיף פרטים וכל פרט מקבל משמעותו מכח הכלל הכולל הכל. הרי כל הכוחות כולם נטו אל ענין ההטבה לצורך גילוי זה, על כן כל כח שנגלה כלול הוא בא"ס ובא הכלל להיות מוסיף על הפרט.

      א. כל הנחלים הולכים אל הים
      נחלים וים זו בחי' פרט וכלל קהלת רבה (א', כ') דרשו:

      כל הנחלים הולכים אל הים כל ישראל אינם מתכנסין אלא לירושלים ועולים בפעמי רגלים בכל שנה ושנה והים איננו מלא וירושלים אינה מתמלאת לעולם דתנינן עומדין צפופים ומשתחוים רווחים ר' שמואל בר חובה בשם ר' אחא אמר ארבע אמות ריוח בין כל אחד ואחד ואמה מכל צד כדי שלא יהא שומע תפלתו של חבירו ויטעה אל מקום שהנחלים הולכים למקום שישראל מתכנסין בעוה"ז שם הם מתכנסין לעוה"ב לעתיד לבא שנא' (שם כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים.

      העליה לירושלים מבטא הנהגת פרט וכלל. הכלל הוא המנהיג וכל ישראל מתכנסים. כל פרט מישראל מצווה בעליה לרגל ולא רק כל ישראל יחדיו. הפרט בטל בתוך הנהגת הכל וזו אולי משמעות הביטוי:

      עומדים צפופים ומשתחווים רווחים

      ומוסיף בה רבי אחא

      ארבע אמות רווח בין כל אחד ואחד

      לומר לך שכל אחד יש לו מציאות כשלעצמו אף שכולם מתכנסים ביחד וזו הנהגת פרט וכלל.

      ב. צבא ומלחמה
      מצות הצבא והמלחמה היא בוודאי כללית, ושייכת להנהגת הכלל. כל חייל באופן פרטי מצווה להילחם כחלק מהנהגת הכלל. זו בחי' פרט וכלל, שההנהגה היא של הכלל וכל הפרטים מחוייבים כשלעצמם.
      במלחמה כל פרט שייך להנהגת הכלל1. כך יש להבין דברי הרמב"ם (מלכים פ"ז הט"ו):

      "מי האיש הירא ורך הלבב" (דברים כ,ח)--כמשמעו, שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה. ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה.
      ... וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד--מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא: שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך, מימיך . . . והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את ה' אלוהיך" (שמואל א כה,כח-כט).

      הפרט בטל בהנהגת הכלל. כשם שהכלל מובטח בנצחיותו ובקיומו כך הפרט המבטל עצמו להנהגת הכלל "מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה".

      ג. הנהגת הדור
      כתב הרב באורות התשובה (ד', י'):

      החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במדה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקשור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים - היתה התשובה, ותקון העולם, הבא אתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל.
      אבל כיון שההתרשלות גרמה שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סדור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה, שהגמר של גלוי האור וסלילת הדרך להכנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה; ואנו מוכרחים להשתמש בתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקִשור של כל עניני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המוכן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשות הנפשות השכיחות. ואז ישוב כח החיים הרוחניים במעשה ובדעה להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל לתת את פִריה.

      הנהגת דור עקבתא דמשיחא היא של הכלל. הפרטים מקושרים עם הכלל "ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת".
      הפרטים המנותקים מן הכלל אין להם עמידה. חשובים הם הפרטים וחשוב לקשרם אל הכלל בדעות וב"מעשים תוריים".
      פנימיות התורה היא הקושרת את הפרטים אל הכללים הרוחניים. וזו הנהגת פרט וכלל.

      ד. הכל יכול להיות תורה
      נאמר בליקוטי הלכות נרים הלכה ב סעיף ב':

      וזה בחינת נדרים ושבועות שהאדם יכול לאסר על עצמו כל דבר שבעולם ולעשות מכל דבר שבעולם תורה, דהינו שיהיה בו מצוה ועברה על-ידי נדר ושבועה, כי באמת כל הדברים שבעולם כלם מקבלים חיות על-ידי התורה, כי בלעדי התורה אין שום חיות לשום דבר שבעולם, כי אוריתא וקדשא בריך הוא כלא חד. ובודאי אין חיות לשום דבר שבעולם כי אם ממנו יתברך והוא יתברך ואוריתא כלא חד. כנ"ל, ומחמת זה יכולין לעבד את ה' יתברך בכל הדברים שבעולם כמו שכתוב, בכל דרכיך דעהו, כי בכלם מלבש התורה כביכול, ועל-כן יכולין לקשר הכל אל התורה ולעשות מכל דבר תורה. וזה גלתה לנו התורה הקדושה במצוה זו של נדרים ושבועות. שעל-ידי מצוה זו יכולין לעשות תורה ומצות מכל הדברים שבעולם כנ"ל. ובזה גלה לנו ה' יתברך שיש תורה ועבודה בכל דבר שבעולם, כי כלם מקבלין חיות מהתורה כנ"ל.

      התורה היא כלל "אורייתא וקוב"ה כולא חד" וכל פרט ופרט מהחיים זה בחי' הפרט.
      בהנהגת פרט וכלל, ההנהגה היא של הכלל. התורה (שהיא תפארת והיא כלל) היא מנהיגה את פרטי החיים וגילה לנו הקב"ה "שיש תורה ועבודה בכל דבר שבעולם כי כולם מקבלים חיות מהתורה".
      אם כן גם החיים יכולים להיות מונהגים בהנהגת פרט וכלל ואז כל הפרטים שייכים אל הכלל וכל פרט כשלעצמו מקבל חיות מהתורה הכללית.

      ה. פשט ודרש
      כשאנו לומדים דברי תורה בהנהגת פרט וכלל, הרי שאנו לוקחים מילה או ביטוי בפסוקים מן הפשט שהוא בחינת פרט אל הדרש שהוא בחי' כלל.
      הפרט מבטא פירוש אחד של המילה או הביטוי. אם נוציא את המילה מההקשר הפשוט שלה, בודאי יהיו לה ביאורים רבים וכלליים שהפשט הוא רק פרט אחד מהם (עי' רש"י שבועות דף ד'2).
      בהנהגת הכלל מתרחבת היריעה וכל מילה מהווה מקור נובע לביאורים רבים (לשון "באר" כדברי הרב בהקדמת עין אי"ה).







      1 הנהגה זו שייכת במיוחד לזמן מלחמה. בשגרת החיים בדרך כלל הנהגה היא של כלל ופרט כמ"ש לעיל. אמנם יש דורות מיוחדים בהם הנהת הכלל פועלת כדור השיבה אל הארץ, ואז הפרט מבטל עצמו כמו שהיה בדורנו שאנשים לא נשאו נשים ונשים לא נישאו משום האידיאל הכללי.
      2 רש"י מבאר כלל ופרט שפרט לשון פירוש, שזה הפירוש של הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט. לפי"ז י"ל שפרט וכלל, זה תהליך הפוך שהפירוש הוא רק פרט אחד ואנו מחפשים ביאורים נוספים למילה או לביטוי.