לעמוד הראשי לעמוד הראשי יג המידות ומקורות פנימיים דוגמאות לקשר בין המידה לדין הנלמד דוגמאות לקשר במידות אחרות מקורות לקשר בין המידה לדין הנלמד ממנה כללי לימוד לי גולשים כותבים צור קשר לאתר ישיבת מעלות
      בס"ד

      הנהגת המידות כתהליכים כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל - תהליך


      כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל - תהליך



      ח. וכל דבר שהיה בכלל וכו' (ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא). לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד - ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'...
      ט. וכל דבר כו' (שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שהוא כעניינו יצא להקל ולא להחמיר). לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון הת"ת הכולל דין ורחמים. אלא שלפעמים תתעבר בסוד הרחמים בלבד. ויהיו כל הג' גוונים נוטים לצד הרחמים, וזהו כל דבר שהיה בכלל, בסוד האצילות למעלה מת"ת, ויצא לטעון טעון א' למטה בסוד עיבור, ונתעברה בג' גוונין הנז', כלולים זה בזה בסוד הרחמים, שהוא כענינו, כענין ו', הוא בסוד הת"ת נוטה לצד הרחמים, ואזי יצא להקל בסוד הרחמים, להוליד ג' גוונין כולם בסוד הרחמים, ולא מצד הדין:
      י. וכל דבר שהיה בכלל כו' (ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר). ולפעמים בסוד דין ורחמים ביחד, ולא כענין ו' שהוא ת"ת נוטה לצד הרחמים, ואז יצא להקל ולהחמיר, ותתעבר ותלד למטה ג' גוונין, דין, ורחמים, וממוזגים:
      יא. וכל דבר כו' ויצא לדון כו' (שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש). ולפעמים מתנהג העולם במדת המלכות ברדתה למטה ממקום אצילותה עם הת"ת, ותרד למטה ביצירה בסוד מטטרו"ן, שהוא נער חגור חרצין, בסוד ס' פולסי דנורא, שהם ס' גבורים מצד הדין, וזהו ויצא לידון. ולפי שמטטרו"ן תמיד מתחדש, כמד"א אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ, כנזכר בזוהר פינחס. וזהו בדבר החדש, ואז ברדתה למטה בסוד מטטרו"ן, הוא סוד הגלות, בסוד אי לך ארץ שמלכך נער, וזהו אי אתה יכול להחזירו לכללו, כי הזווג הוא בטל בזמן הגלות, ואין לה יכולת לעלות אצל בעלה, עד שיחזירנו הכתוב שהוא סוד נצח, כמד"א למנצח על אילת השחר, שחרין דאיילתא, ולפי שההוד הוא בגלות, כמ"ש כל היום דוה, צריך נצח עם ת"ת להחזירה למקומה, ותהיה החזרה נגלית לעיני כל חי, ולא תהיה סתומה אלא מפורשת, וזהו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.


      א. הנהגת התיקון

      אחר המידות העוסקות במלכות כפרט בתוך הכלל שהוא התפארת, באות מידות "דבר שיצא מן הכלל" העוסקות אף הן במלכות והתפארת, אלא שהמלכות אינה פרט, אלא יוצאת היא מן הכלל ויש לה מציאות עצמית.
      יציאתה וניתוקה של המלכות מן הכלל, עלולה להביא לשבירה. המידות הללו הן הנהגה של תיקון.
      תיקון יש בו כמה בחינות. יש בחינה של זווג. עד שלא היה זכר ונקבה לא היה תיקון ורק מלך שמיני נאמר בו "ושם אשתו".
      ויש בחינה של איזון שימין ושמאל מאזנים זה את זה וזו בחי' ג' קוין שהיא בחינה של תיקון. יש בחינה נוספת של תיקון. מאחר והשבירה היא תוצאה של אור גדול ביחס לכלי, התיקון הוא החלשת האור.
      כמה צורות יש להחלשת האור. האחת היא מרחק. האור הוא בלתי נסבל כשהוא קרוב. ריחוקו מהכלי מאפשרת לכלי לקבלו מבלי להישבר. השניה היא התלבשות. אור מלובש, יש יכולת לכלי לקבלו.
      מובן שהריחוק מן האור מאפשר לכוחות חיצוניים להזיק לדבר. על כן יש צורות שונות של שמירה מן המזיקים החיצוניים.

      שמא י"ל ששלוש הבחינות של "דבר שיצא מן הכלל" מכוונות כלפי שלש הצורות של תיקון.
      "דבר שיצא מן הכלל ללמד" אומר האר"י שזו הנהגת הבריאה. המלכות יצאה לנצח והוד - "ללמד" והתפארת באה אחריה לזווג, איהו בנצח ואיהי בהוד. זו צורה ראשונה של תיקון - זווג.
      "דבר שיצא מן הכלל לטעון טוען". לטעון זו בחינת עיבור. עיבור בבחי' תיבת נח, ממנה יצאו בבחינת לידה, שם חם ויפת שהם ג' קוין. ג' קוין זה תיקון בבחי' איזון בין הכוחות: ימין, שמאל ואמצע. זו צורה שניה של תיקון.
      "דבר שיצא מן הכלל לידון בדבר חדש" - זו הנהגת היצירה. המלכות יצאה לעולם היצירה. המרחק הוא בחינה של תיקון אלא שהוא מצריך את ה"דינים" לשמור על המלכות. על כן יצא הדבר "לידון". עולם היצירה הוא גם עולם החידוש. אכן גם החדש צריך שמירה ולכן "לידון בדבר חדש"

      ומה היא ההנהגה העולה מכל דבר.
      דבר שיצא מן הכלל ללמד, בארנו שהתפארת יורדת אחר המלכות לזווג. על זה נאמר לא ללמד על עצמו בלבד יצאה כי אם על הכלל היינו התפארת הבאה עם המלכות. זו הנהגת הבריאה. תחילת הבריאה ביציאת המלכות ובהמשך מתחברת התורה למציאות "ביום חתונתו זה מ"ת".
      דבר שיצא לטעון היינו לעיבור, שתי צורות יש ללידה.
      יש טוען שהוא כעניינו כעניין וא"ו שהוא זכר ואז יצא להקל ולא להחמיר כמידת הרחמים. ויש טוען שלא כעניין וא"ו שזו בחינת נקבה (כעניינה: כעניין ה"א) ויצא להקל ולהחמיר כמידת שניהם רחמים ודין.
      ודבר שיצא לידון בדבר החדש כיון שיצאה לעולם היצירה, שם אין בחי' של זווג, על כן אין דרך להחזירה מעצמה כי אם עד שיחזירנה הכתוב, שירד הנצח אחריה, ויחזירנה לכללו בפירוש, בפרסום הראוי לגאולה.

      ב. שלש מדרגות ביציאה מן הכלל

      יש כאן שלוש מידות שהן ארבע. המידה השניה נחלקת לשתי בחינות שונות.
      המשותף לכל המידות הוא "דבר שהיה בכלל". יש שיצא ללמד ויש שיצא לטעון ויש שיצא לדון. (יצא לטעון נחלק לשניים - לטעון כעניינו ולטעון שלא כעניינו).

      יצא ללמד

      "ללמד" זו יציאה "לבר מגופא" לנצח והוד עליהם נאמר "וכל בנייך לימודי ה'". מהיות המלכות חלק מתפארת בבחינת "דו פרצופין המחוברים זה לזה" יצאה המלכות חוצה ללמד דהיינו להשפיע כלפי חוץ.
      זוהי הנהגת בריאת העולם. ראשית יציאת המלכות היא באופן שעדיין היא באצילות אלא שהיא יורדת מהתפארת אל הספירות התחתונות שמגמתן להשפיע כלפי מטה.
      יציאה זו אינה על מנת להיפרד מן הכלל על מנת להשפיע בלבד וללמד על עצמו בלבד אלא המלכות מושכת אחריה את התפארת לזיווג עימה. איהו (תפארת) בנצח ואיהי (המלכות) בהוד. וזה "ללמד על הכלל כולו יצא"

      דוגמא: מצורע בכלל כל הטמאים היה ויצא מחוץ לג' מחנות לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא על כלל הטמאים שאף הם נמשכים אחריו לצאת מחוץ למחנה א' ולמחנה ב'.
      יציאת מצורע אל מחוץ לג' מחנות אינה התנתקות. ה"נתק" אינו "התנתקות".
      מקושר הוא לכלל הטמאים ומתוכם אל הכלל כולו.
      אמירה חשובה יש כאן שיציאת מצורע היא "ללמד". יש בכוחו להשפיע גם מחוץ למחנה וארבעה מצורעים בזמן אלישע יוכיחו.



      ויצא לטעון
      לטעון היינו עיבור.
      זו יציאה בבחינת תיבת נח. שטף החיים, מהומתם ורדיפתם מצריכים לצאת מן הכלל אל תוך תיבת נח, להסתגר בתיבה בבחינת עיבור ורחם השומרת ומגינה מפני כל סערה. ביציאה מן התיבה יוצאים ג' קוין (שם חם ויפת), כדמות אדם הכלול מימין ושמאל ואמצע.
      בעיבור נאספים כל הפרטים והנקודות ונעשין קוין. הכל נעשה פרצוף אחד המאחד את כל הפרטים לכלל אישיות אחת.
      יש שתי צורות של "טועֵן טועָן".
      האחת לטעון טוען אחר שהוא כעניינו. עניינו, עניין וא"ו, שהוא תפארת, בבחינת רחמים. על כן יצא להקל כמידת הרחמים ולא להחמיר בדין.

      דוגמא: רס"ג ואבודרהם מביאים דוגמת רוצח בשוגג שיצא לטעון כעניינו ויוצא וגולה לעיר מקלט בחי' רחם שמגינה עליו, מתקנת אותו ומאזנת חייו.
      וזה לשון אבודרהם:
      ... כמו שנאמר (דברים י"ט) "ואשר יבוא את רעהו בעיר לחטוב עצים" מכה בשוגג בכלל רוצח היה שנאמר "ומכה אדם יומת" בין שוגג בין מזיד, ויצא מכה כשוגג מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כעניינו של מכה במזיד שזה המית וזה המית ויצא מן הכלל להקל עליו שניצול בערי מקלט וזהו להקל ולא להחמיר.
      הרוצח בשוגג רוצח הוא והוא כעניינו של רוצח. הגלות לעיר מקלט היא גם כעניינו, כעניין וא"ו שהיא מידת הרחמים. מטרת הגלות היא להשפיע אליו טובה על מנת לתקנו. אין בה חומרה ביחס לרוצח במזיד אלא רק להקל עליו. בעיר מקלט יש בחינה של תיקון כעיבור הבא לתקן ולאסוף את כל "השברים" על מנת לבנות מחדש את האדם.
      עיר המקלט באה להקל ולבנות ולתקן את הרוצח בשגגה.
      על כן נכתבה הפרשה באופן זה של טוען אחר שהוא כעניינו כעניין וא"ו הבא לתקן כשיש צורך להתכנסות ויציאה מן הכלל דוגמת תיבת נח.
      מידה זו מלמדת אותנו כיצד ללמוד פרשת רוצח בשוגג וכיצד להבין מהותה של עיר המקלט.


      השניה, דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר.

      דוגמא: אף בזה הלך אבודרהם בדרך רס"ג וזה לשונו:
      ... כמו שנאמר (שמות כ"א) "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו'" והוציא אמה עבריה מן הכלל שנאמר (שם) "וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים" והלא אמה עבריה בכלל עבד עברי היתה שנאמר (דברים ט"ו) ,כי יימכר לך אחיך העברי או העברייה וגו'" ולמה יצאה מן הכלל, לטעון טוען אחר שלא כעניינו שעבד אינו יוצא בסימנים ואינו יוצא במיתת אדון והאמה יוצאה בסימנין ויוצאת במיתת אדון אפי' בתוך שש ויצאה להקל שהדבר הוקל עליה שיוצאה בתוך שש ולהחמיר שאדונה מקדשה בעל כרחה (עי' ספרי ראה מכילתא משפטים).
      אדם שהגיע למכור את ביתו לאמה, טוב לה שתצא מביתה מלהיות בו. אין כח בביתה להחזיקה להגן עליה ולהכינה לבנין ביתה בעתיד.
      ביתו של האדון מהווה עבורה מקום הגנה, שמירה ותקוה לעתיד ולייעוד. יציאה זו יש בה כדי להקל שיוצאת בסימנים ובמיתת אדון כשמתברר שלא נעשה התיקון הראוי לה ששיאו הוא הייעוד, דהיינו נישואיה לאדון או לבנו.
      הייעוד מצד עצמו אמנם חומרה הוא, כיון שנעשה בעל כורחה, אלא שבוודאי חומרה זו תפקידה לתקן את האמה ולבנותה בדרך הראויה.



      ויצא לידון
      "לידון" בחינת דינים. יציאת מלכות לעולם שהוא רחוק רחוק מן המקור מצריכה הגנה יתירה. אין שם לו זווג עם ת"ת ולא תיבת נח ועיבור. אבל יש שם גיבורים סביב לה מלומדי מלחמה להגן עליה.
      הריחוק מאפשר התחדשות שאף היא צריכה שמירה יתירה.
      כיון שאין שם זיווג צריך הכתוב להחזירה למקומה. הנצח הוא זה המעלה אותה למקומה. יש קשר בין "לידון" לבין "דבר חדש". שניהם נובעים מריחוק המלכות מאצילות במקום שעלול לגָלוּת.
      הדבר החדש הוא ניצול המרחק להתחדשות והדינין הם שמירה מניתוק מן הקודש ומן האצילות, ומן המקור.
      הדינין מאפשרין את קיומה עד שבבא הזמן יחזירנה הכתוב לכללו בפירוש.

      דוגמא: מנחת העומר. "ביום הניפכם את העומר תביאו כבש בן שנתו לעולה" ועם הכבש "שני עשרונים סולת" שזה דבר חדש שכן הכלל שנאמר בפרשת שלח לך הוא "עישרון לכבש".
      העומר בא להתיר את החדש במדינה. זהו פרנסתם של ישראל השייכת לעולם החולין. גם הצומח - התבואה החדשה - שייך לעולם היצירה אליו יורדת המלכות לידון בדבר חדש.
      נראה שמנחת העומר והקרבן הבא עמה, הם הדינים השומרים על החדש ועל החולין שלא ישקיעו את ישראל בבוץ החומריות אדרבה, המגמה היא שישראל ירוממו את המציאות יניפו אותה תנופה ויעלוה ממאכל בהמה ועד לקבלת תורה. ועי' בהרחבה בביאור הדברים.