לחיות עם פרשת השבוע – "דור דור וגזלניו"

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
לחיות עם פרשת השבוע – אמור – "דור דור וגזלניו"

חז"ל במדרש קושרים את סוף פרשת קדושים לתחילת פרשת אמור בדרשה מעניינת, שננסה לעמוד על משמעותה.
בסיום פרשת קדושים נאמר (ויקרא כ', כ"ה-כ"ז):

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי. וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

הפסוק האחרון לא כל כך שייך לרצף הפסוקים. אמנם איסור אוב וידעוני הוא חלק מההבדלה שבין ישראל לעמים, אך אין הוא קשור למאכלות אסורות, שבהם עוסק הפסוק.
ותחילת פרשת אמור (ויקרא כ"א, א'):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

כך דרשו חכמים (ויקרא רבה פרשה כ"ו, ז'):

מה כתיב למעלה מן הענין, "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני". ר' יהושע דסכנין אמר בשם ר' לוי: "ואיש", זה שאול, "ואשה", זו אשת בעלת אוב. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא: מה כתיב "והיית רק למעלה", מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלן, ולא באוב וידעוני של מטן. הוא שאמר לעבדיו (שמואל א' כ"ח): "בקשו לי אשה בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה", למה שאול דומה באותה שעה, אמר ריש לקיש: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר: כל התרנגולין שיש כאן ישחטו. בלילה בקש לצאת, אמר: יש כאן תרנגול שיקרא, אמרו לו: לא אתה הוא שגזרת ואמרת כל תרנגול שיש כאן ישחטו, כך שאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ, והוא אומר: "בקשו לי אשת בעלת אוב"… אמר ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ומשניו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו, דור דור ונביאיו, והראהו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב?! אמר לו הקב"ה: ולי אתה אומר?! "אמור אל הכהנים" שהרג, שהם מקטרגים אותו, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן".

הצורה שבה חז"ל דורשים את הפסוק, ש"אמור אל הכהנים" זה תגובה לדבריו של משה היא מפליאה.
יש לעמוד על הפירוט הרב של הדברים שהראה הקב"ה למשה, ובמיוחד: "דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו". מדוע הראה זאת ה' למשה?
בפירוש עץ יוסף למדרש כותב:

דור דור וחומסיו. היינו קצת מהמלכים שהיו חומסין וגוזלים כענין אחאב ויהויקים. שמאחר שהראה לו המלכיות הראהו אפילו רשעיהם. אבל שאר גזלנים וחמסנין מה טעם להראותו.

לכאורה, אין סיבה להראות למשה את הגזלנים והחמסנים של כל דור. וכי זה תפקיד מיוחד של הדור שיש להראותו למשה?!
אך נראה, שהמדרש אומר זאת לא לחינם. גם הקלקולים של הדור מלמדים על מהות הדור (אבן שלמה י"א, ט'):

בכל דור ודור שולט מידה אחרת (מהמידות שבהן מנהיג ה' את עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי המידה ההיא…

כל התפקידים של הדור מבטאים את מהות הדור. המדרש מביא את הקלקולים שבדור, כדי ללמדנו על עניינו של שאול.
שאול היה הראשון למלכים. זה מה שהביא אותו להכרית את האובות והידעונים, ומצד שני, להבדיל, להכרית את נוב עיר הכהנים. עניינה של מידת המלכות היא העברת ההנהגה אל הארציות. הארץ שייכת למידת המלכות. המלך יוצא למלחמות, מפתח את הכלכלה, הוא משליט את הארציות על האומה. למלך יש בעיה מהותית עם דברים הקשורים למיסטיקה. הוא מנהיג את האומה וצריך לדאוג לבטחונה ושגשוגה. הוא צריך לנצח במלחמות, לפתח את הכלכלה. האחריות הזו גורמת לו לחזק את הצד הארצי, ולהתרחק מדברים מיסטיים. זו המהות של המלכות, שבונה את הצד הארצי.
לכן שמואל הנביא חשש ממינוי המלך. הוא הבין שהמלך יחזק את הצד הארצי על חשבון הצד הנבואי. המלך במהות לא שומע לנביא, כפי ששאול עשה. הוא רואה את הדברים בעיניים של הנהגת המלכות, ולא מוכן להקשיב לאמירות שבאות מן המקום הרוחני.

גם בדורנו אנו רואים תהליך מעין זה. בראשית הציונות הכריזו ראשי התנועה הציונית: "הציונות – דבר אין לה עם הדת". עם ישראל לוקח את גורלו בידיו, חוזר לארצו, לעבודת האדמה, והדת נשארת בגלות. יש דת חדשה: "דת העבודה". במקום לומר: "בעזרת ה'", אומרים: "בעזרת מכון ויצמן". זהו הביטוי של מידת המלכות, שבונה את הארציות בצורה חזקה.

שאול לקח את תפקידו כמלך ברצינות, ולכן התנגד לאובות ולידעונים. המדרש אומר, שהקב"ה הראה למשה "דור דור ונביאיו". על שאול נאמר (שמואל א' י', י"ב): "הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים". יתכן שזה נאמר על שאול לא רק בתחילת דרכו, אלא כפתגם על דמותו של שאול באופן כללי, במהלך מלכותו. האם שאול שייך לנביאים? והרי הוא "ביצועיסט", איש מעשה, שצריך להביא קבלות על הנהגתו, ולא להתעסק בנבואה. הנהגת המלכות "לא בשמים היא", אלא בארץ. שאול נבחן על תוצאות הנהגתו – האם ניצח את הפלישתים, האם הכלכלה פורחת? את זה לא בונים עם נבואה ומיסטיקה, אלא עם מעשים. כך היתה הנהגתו של שאול.
החשש של שמואל מן המלכות היה, שהחיבור לארציות יגרום לניתוק מן הקב"ה, כפי שה' אומר לשמואל (שמואל א' ח', ז'): "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם".

החשש הזה נכון ואמיתי, אך עלינו לראות כיצד ניתן לבנות את הנהגת המלכות בצורה מתוקנת.
בדורנו אנו נמצאים בחשש דומה. אנו שבים ומתחברים לבנין הארץ, ויש חשש שזה יעשה בצורה לא נכונה, ויביא לניתוק מן הקב"ה.
התוספות במסכת סנהדרין (ל"ז ע"ב) אומרים:

מכנף הארץ זמירות שמענו. כתוב בתשובת הגאונים שאין בני ארץ ישראל אומרים קדושה אלא בשבת, דכתיב (ישעיה ו') גבי חיות: "שש כנפים לאחד", וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול, וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום: רבונו של עולם, אין לנו עוד כנף, והקב"ה משיב להם: יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה, שנאמר: מכנף הארץ זמירות שמענו.

הנצי"ב מסביר את דברי התוס' הללו (העמק דבר ויקרא כ"ב ל"ב):

ובאמת בהיותנו בארץ ישראל, אף על גב שהיו יכולין להתפלל בכל יום, מכל מקום באשר היו מפוזרים בעבודת הארץ לא היו יכולין לומר דבר שבקדושה, מה שאין כן במועדים מתקבצים לירושלים.

אלו דברים מדהימים. בארץ ישראל כל אחד עובד בשדהו, ולכן אין אומרים קדושה בימות החול, אלא רק בשבת.
ניתן להמשיך צעד נוסף מדברי הנצי"ב: בארץ ישראל עבודת האדמה היא היא אמירת הקדושה. בני ארץ ישראל אומרים בכל יום קדושה – בכך שהם עובדים את האדמה ומיישבים את הארץ. בשבת שאין עובדים – יש לומר את הקדושה בפה, אך בכל השבוע אומרים את הקדושה על ידי עבודת האדמה הקדושה.
זו אמירה חזקה, אך היא גם מסוכנת. זה יכול לגרום לאדם לשקוע בעבודת השדה, ולהתנתק מהקב"ה. ההבנה שקדושת הארץ באה מן הקדושה האלוקית, ורק מכוחה אנו עובדים את האדמה – היא מורכבת, ועלולים לטעות בכך.

מקור נוסף בענין זה, בדברי "כלי חמדה" על התורה בהקדמתו:

אמנם חז״ל, המקבלים האמתיים ממשה רבנו ע״ה פירוש התורה, ידעו שפירושו ממחרת הפסח, ומנחת העומר כיון שבאה להתיר לצורך אכילתן של ישראל שנתקדשו בקדושת התורה גם כן דוחה שבת, כי זה גם כן בגדר גבוה ודוחה שבת…

קצירת העומר דוחה שבת, בגלל שהיא באה להתיר לעם ישראל לאכול מהתבואה החדשה. אכילת כלל ישראל היא כמו קרבן, והיא דוחה שבת.
זו אמירה שנותנת מקום לארציות, לפרנסת כלל ישראל. אבל אנו צריכים להבין שקדושת עם ישראל היא מכח הקדושה האלוקית. זה מה שנותן לכלל ישראל את הכח של קרבן.
התפיסה הזו עלולה להביא לטעות, לראות את הארציות כעומדת לעצמה, ומנותקת מן המקור האלוקי, שהוא הנותן לה את העוצמה והקדושה.

שאול המלך הכרית את האובות – וזו פעולה חשובה ונכונה. אך הוא המשיך גם בהכרתת נוב עיר הכהנים. הוא ראה את הכהנים כמתנגדים לארציות, ולכן נלחם בהם. הכניסה אל הארציות הביאה את שאול לניתוק מהקב"ה, משמואל, לרצון להנהגה עצמאית – ובכך הוא נפל.
בספר דברי הימים נאמר על שאול (דברי הימים א' י', י"ג): "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה'". המעילה היא שימוש בדבר קדוש לחולין. זהו ניתוק של הדבר מהקדושה. זה היה חטאו של שאול, שהוא לקח את מידת המלכות וניתק אותה מכלל עשר הספירות, והנהיג אותה בצורה עצמאית.
כך נוהגת המלכות בראשית דרכה. כמעט בלתי אפשרי לנהוג אחרת.
הבאנו כמה פעמים את דברי הרב קוק זצ"ל באגרתו (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ק"ז):

הרעיון ליסד ישוב על פי שלומי אמוני ישראל, ברוח אמת של תורה ויראה, הוא נעלה ונשגב. וזה מקרוב החל אחד מרבי החסידים להתעסק בזה והי' פה, ובכל חפץ לבבי תמכתי את ידיו במכתב ערוך ביסוד הענין. אבל מסופקני על הוצאת הדבר לפועל, מפני רפיון הידים שאנו פוגשים בעוה"ר דוקא אצל היראים. וידועים דברי הגר"א ז"ל, שהעוסקים לשמה אינם זריזים כ"כ כהעוסקים שלא לשמה, שהנטיה של הפניה החמרית מוסיפה זירוז. וכן הוא בנידון דידן שהאש מן ההדיוט, אף על פי שהיא נמוכה, מכל מקום אותם שמציבים לפניהם רק תועלת קרובה חמרית, פרטית או כללית, הם זריזים בעבודתם, והיראים שמחשבתם משוטטת במרומים הם רפויי ידים בעוה"ר, יתן ד' וקויו יחליפו כח.

כדי לבנות את ההתיישבות בארץ ישראל, צריך מישהו שמנותק מהקודש. מי שפועל "לשמה", מתוך רצון להוציא את הקדושה אל הפועל – הוא רפוי ידיים. רק מי שמנותק מהקודש – מצליח לבנות. כך זה היה בתקופת הרב קוק זצ"ל, בימי העליה השניה.

הדברים מזכירים את דברי בעל ה"לשם" (ספר הדע"ה ח"ב דרוש ד' ענף י"ז פרק ו'):

כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחי' מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו, כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו, אבל תכונת הרע הוא להיפך. והרי אי אפשר שיוצא מציאת הגבורות על מציאת היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא, כי רק בזה הם מתגלים ויוצאים בכל תוקפם באין מנוע.

כל כח יוצא בתחילה על ידי הרע, כי הרע מוציא את המציאות בכוחה החזק, ורק אחר כך מתחבר הכוח אל הטוב ומופיע בצורה מתוקנת.
שאול היה המלך הראשון, ולכן אצלו הופיעו הדברים בצורה של רע. המלכות הופיעה בצורה חזקה, דרך הרע, דרך הניתוק מן הצד האלוקי. שאול עשה את הרע בעיני ה' (עי' שמואל א' ט"ו, י"ט). כוחות הרע הם השולטים בתחילת הדרך, וזה מה שנותן למלכות את המידה החזקה. בשלב השני מגיע דוד המלך וקושר את המלכות אל המדרגה האלוקית.

כך גם בבנין הארץ. בתחילה כוחות הרע והחומר הם השולטים, והכוחות שבקדושה מופיעים בצורה רפויה. הרב קוק מסיים את דבריו בתפילה שקווי ה' יחליפו כח.
נראה, שאנו כיום בתקופה שקווי ה' מחליפים כח. כיום אפשר לומר הפוך – אי אפשר להקים ישוב אם אין בו גם כוחות שמחוברים לקדושה. אצל הרחוקים מקדושה אנו מוצאים רפיון ידים. ללא ערכים הקשורים לנצחיות ישראל – אין כח להקים ישובים ולבנות את הארץ בעוצמה. כיום, רק החיבור לערכים התורניים והאלוקיים מביא לבניית ישובים.
זהו התהליך שאנו נמצאים בו. הציונות התחילה בכך ש"דבר אין לה עם הדת", וכיום התורה מובילה את הציונות. אמנם אנו עדיין במאבקים קשים על ערכים כמו ערכי המשפחה, ערכי האמונה ועוד. אך אנו מתקדמים בכיוון הנכון.

אנו צריכים להבין, שהעשיה שלנו בארץ ישראל, ההליכה לצבא – זה דבר קדוש ומצוות חשובות. אך להיזהר לא להפוך את האדמה, העבודה והציונות לדת. רק הקדושה האלוקית נותנת תוכן בדברים הללו. הקשר לאדמה צריך לקרב אותנו אל האלוקות, ולא להרחיק אותנו ממנה.

בניגוד לאובות שמוזכרים בסוף פרשת קדושים, מוזכרים הכהנים בתחילת פרשת אמור.
הכהנים הם הדרך הנכונה והצורה האמיתית של קשר אל הקב"ה. מתוך הקשר לכהנים ולבית המקדש, מתוך השאיפה שלנו לבנין בית המקדש, נוכל להופיע את מידת המלכות בארץ ישראל. אנו צריכים לקשור את המציאות הארצית אל הקדושה, לגלות את קדושת הארץ שהקב"ה מקדש אותה.

לחיות עם פרשת השבוע פירושו להחזיר את הכהונה למקום הנכון שלה. הכהונה מבטאת את הקישור לקב"ה. כך גם העומר, המבטא את הקדושה שבעבודת האדמה. את ראשית הקציר יש להביא אל הכהן. כך אנו אומרים שעבודת האדמה מקושרת אל הכהן, והכהן קושר את המציאות הארצית אל האלוקות.
כתיקון להכרתת הכהנים על ידי שאול, אנו צריכים לרומם את הכהונה, את השאיפה אל בית המקדש שבו יהיו "כהנים בעבודתם". כך ההתעסקות בארציות תתרומם ותהיה מתוך קדושה ומתוך קשר לקב"ה, ולא מתוך ניתוק מהקב"ה, חלילה.

אנו עדיין בעיצומו של התהליך של חזרת מלכות ישראל לארץ ישראל. אנו צריכים זהירות גדולה כדי לבנות זאת נכון, בצורה שמחוברת אל הקב"ה ולא מנותקת. אנו צריכים לקשור את המלכות ואת הארציות אל הקודש, אל דבר ה' ואל רצון ה'.
ובעזרת ה' נזכה לביאת המשיח ולבנין בית המקדש, שיבת הנבואה והסנהדרין, והכל בבריאות ושמחה לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן