מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה

הרב יהושע ויצמן
ג׳ באלול ה׳תש״מ
 
15/08/1980

תורת ארץ ישראל

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מושגים ומשפטים מיוחדים.

תמצית השיעור: הביטוי "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה" אינו מתפרש כפשוטו, לכאורה. הרי אדם המגביה פאה לעני לא זוכה בה לעצמו, אלא רק יכול לזכות בה – אילו יפקיר נכסיו. הביאור הוא שהגבהתו לחברו היא בעצם הרחבה של הגבהתו לעצמו. מתוך שחברו כלול בו – הרי שיכול הוא לזכות לו.

סוגיית הגמרא (בבא מציעא ט' ע"ב):

משנה. היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחבירו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה – זכה בה. אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה – לא אמר כלום.
גמרא. תנן התם: מי שליקט את הפאה, ואמר הרי זו לפלוני עני, רבי אליעזר אומר: זכה לו, וחכמים אומרים: יתננה לעני הנמצא ראשון. אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת מעשיר לעני, דרבי אליעזר סבר: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני, וחזי ליה – השתא נמי חזי ליה, ומגו דזכי לנפשיה – זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי: חד מגו – אמרינן, תרי מגו – לא אמרינן. אבל מעני לעני – דברי הכל זכה לו, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.
רש"י: לא אמר כלום – דאפילו אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, כיון דיהבה ליה – קנייה ממה נפשך, אי קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו – הא יהבה ניהליה במתנה, ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות – הויא ליה הפקר עד דמטא לידיה דהאי, וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קנייה.
גמרא. מי שליקט את הפאה – אדם בעלמא שאינו בעל שדה, דאי בבעל שדה – לא אמר ר' אליעזר זכה, דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו, כדאמר בשחיטת חולין (קלא, ב): לא תלקט לעני – להזהיר עני על שלו. מעשיר לעני – שעשיר הוא שליקטה לצורך העני. מגו דזכי לנפשיה – דאי בעי הוה זכי לנפשיה אם הגביה לעצמו. חד מגו – מעני לעני.

רבי אליעזר אומר שאנו אומרים שני מיגו. האחד: "מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה – השתא נמי חזי ליה". השני: "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה".
על המיגו השני יש לשאול שתי שאלות.
א. האדם איננו זוכה לעצמו, אלא שיכול הוא לזכות לעצמו אם יפקיר נכסיו. הלשון צריכה להיות: "מיגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה", וכמו שמובא ברש"י. מדוע הגמרא נוקטת בלשון ממנה משמע שהוא זוכה לעצמו?
ב. "זכי נמי לחבריה" – משמע שהאדם זוכה לעצמו ומתוך כך זוכה גם לחברו. והרי הוא איננו זוכה לעצמו בפועל, אלא רק יכול לזכות לעצמו אם יפקיר נכסיו?!

נראה, שהגמרא נקטה בביטוי זה בצורה זו, כיון שלשון זו מעמידה על העומק שיש ביכולת של אדם לזכות לחברו.

המיגו מופיע בגמרא לעיל (ח' ע"א):

אמר רמי בר חמא, זאת אומרת: המגביה מציאה לחבירו – קנה חבירו. דאי סלקא דעתך לא קנה חבירו – תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה, אלא לאו שמע מינה: המגביה מציאה לחבירו – קנה חבירו. – אמר רבא, לעולם אימא לך: המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו, והכא היינו טעמא – מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

בסוגיא זו מתפרש הביטוי כפשוטו. האדם מגביה את המציאה וזוכה בה לעצמו, ומכח זכיה זו זוכה הוא גם לחברו. אולם בסוגייתנו, בדברי ר' יהושע בן לוי (שקדם לרבא בכמה דורות), אין הביטוי מתפרש כפשוטו, והיה לו לומר בדרך אחרת.

רמי בר חמא, החולק על רבא, סובר שאין האדם צריך לקנות לעצמו כדי לזכות לחברו. יכול הוא להגביה את המציאה לחברו, וחברו יזכה בה בלא שהמציאה תהיה קנויה למגביה תחילה. לדברי רמי בר חמא נכון, לכאורה, המשפט "המתוקן": מיגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה – זכי לחבריה".
אולם, כבר ביארנו בדעת רמי בר חמא1, שסברתו היא שבקנין של האדם לעצמו – כלול גם חברו. מתוך שכל ישראל קשורים זה לזה בנשמתם, הרי שאחדות זו משפיעה על הקנין. יכול אדם להגביה – והגבהה היא הכנסה לרשותו, כפי שהתבאר, ובזה הוא קונה לחברו. רשותו ורשות חברו חד הם. כשאדם מגביה לעצמו, פועלת ההגבהה גם על חברו, ועל כן אף אם לא זוכה בהגבהה זו לעצמו בפועל – יכול חברו לזכות בכך.

על פי זה, המילים "מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", מדוייקות. אמנם לא זכה האדם לעצמו בפועל, אך היכולת שלו לזכות לחברו נובעת מן העובדה שחברו כלול בו עצמו. הקנין עובר לחברו דרך הנקודה בה שניהם מתאחדים. הוא מגביה לעצמו – וזוכה בזה גם לחברו – אף שלא זכה בפועל לעצמו, שכן חברו כלול בזכייתו.


1 ראה בשיעור "המגביה מציאה לחברו", בכלל "תפוחי זהב במשכיות כסף".

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן