הקובע זמן לחבירו
המשנה אומרת1:
כותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות. בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. מד' אמות ולמעלן, אין מחייבין אותו. סמך לו כותל אחר, אע"פ שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן.
על משנה זו מביאה הגמרא מחלוקת בין ריש לקיש לבין אביי ורבא:
אמר ריש לקיש: הקובע זמן לחבירו ואמר לו 'פרעתיך בתוך זמני', אינו נאמן. ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עביד איניש דפרע בגו זימניה. זימנין דמתרמו ליה זוזי, אמר 'איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן'.
יש להבין את סגנונו המיוחד של ריש לקיש, שלא אמר 'אינו נאמן, שאין אדם פורע תוך זמנו', אלא התבטא בלשון מיוחדת 'אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו'.
עוד יש לעיין במה נחלקו ריש לקיש ואביי ורבא. שהרי לא מדובר במחלוקת סטטיסטית במציאות, שלדעת ריש לקיש רוב האנשים פורעים חובותיהם לאחר הזמן. לעומת אביי ורבא שלדעתם רובא דעלמא פורעים בתוך הזמן. שהרי אם זו מחלוקתם, ניתן לבדוק דבר זה ולפסוק. מה גם שמציאות זו יכולה להשתנות במשך הדורות.
נראה, שיש אנשים המתייחסים לחוב כעול על צווארם, ועל כן יחזירוהו מהר ככל הניתן, ויש אנשים שאין החוב רובץ על צווארם. השאלה מי מבניהם מבטא את המציאות הטבעית והנכונה, ומי משנה מן הדרך, בחינת 'כל המשנה ידו על התחתונה'. זו מחלוקת ריש לקיש – אביי ורבא.
גם המשנה בבכורות דנה בנושא 'פרעתיך בתוך זמני' לענין פדיון הבן2:
מת האב בתוך שלושים יום, בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר שלושים יום, בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה3.
רש"י: עד שיאמרו לו – לבן, שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה. ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה. דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה, לאו זו היא חזקה מעלייתא, דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והכא לא שייך למימר 'עד שיביא ראיה', דהכא יכול לומר לו הבן: לכהן דעלמא יהביה אבא.
רש"י מסביר שמספיקה אמירה של השכנים שלא היה פדיון ולא צריך עדות גמורה, כיון שאדם לא ממהר לעשות פדיון ואם השכנים אומרים שלא היה פדיון, מאמינים להם.
הגמרא במסכת בבא מציעא מביאה את המשנה בבכורות4:
בעו מיניה מרבי ינאי: שוכר אמר 'נתתי', ומשכיר אומר 'לא נטלתי', על מי להביא ראיה? אימת? אי בתוך זמנו, תנינא. אי לאחר זמנו, תנינא. דתנן: מת האב בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר שלשים יום, בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. לא צריכא, ביומא דמשלם זמניה. מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה?
רש"י: הכי גרסינן: דתנן: 'מת האב בתוך שלושים יום – בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה, לאחר שלשים בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה', ובבכורות תני לה גבי בכור, דכתיב ביה5: 'מבן חדש תפדה', הלכך, מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו, הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו, וחייב הבן לפדות עצמו.
נראה מדברי רש"י אלו, שמשתמש בביטוי "הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו", שדברי ריש לקיש בסוגייתנו מקורם בדברי המשנה בבכורות. כפי שאומר רש"י בבכורות, 'עד שיאמרו לו שלא נפדה' ולא נצרכת ראיה, כיון 'דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד'.
אם כך, ניתן להבין לכאורה, שישנה קושיא מהמשנה בבכורות על אביי ורבא, שאומרים שאדם פורע חובו בתוך זמנו. התוספות מקשה קושיא זו6:
כי היכי דלא ליטרדן – אע"ג דבפ' יש בכור (בכורות דף מט. ושם) תנן: 'בכור בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה'. ואומר ר"י, דהתם לא שייך האי טעמא דלא ליטרדן, דהוי ממון שאין לו תובעין. מיהו קשיא לרבי מפרק השואל דאמר: "בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי, על מי להביא ראיה? אימת? אי בתוך זמנו, תנינא: 'מת בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה'", והשתא היכי מדמי לה לבכור, דהתם לא שייך למימר לא ליטרדן. ולכך צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה, שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין. ומפרש ר"י טעם אחר דהכא כיון דחייב לו ואיתרמי ליה זוזי פורע לו תוך הזמן דלא ליטרדן אבל גבי בכור דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר ויצטרך שוכר לצאת דלא עדיף מיניה.
ר"י עונה על קושייתו הראשונה של התוספות, שבמשנה בבכורות מדובר בממון שאין לו תובעים, ובניגוד להלואה שבה אדם מרגיש יותר "לחוץ" להחזיר את חובו, במקרה של פדיון אדם יותר יתמהמה. אך התוספות מקשה על תירוץ זה עוד קושיא, שבגמרא במסכת בבא מציעא ענין שוכר נלמד מהמשנה בפדיון הבן, והרי שוכר זהו ממון שיש לו תובעים, וכיצד לומדים שוכר מפדיון הבן שהוא ממון שאין לו תובעים?
על קושיא זו עונה ר"י בתוספות תשובה, שקשה להבין את המציאות שלה והיא, שהטעם שאדם אינו פורע חובו תוך זמנו בבכור הוא שמא ימות הבן תוך שלושים והאב לא יתחייב כלל, ובשוכר שמא יפול הבית ויצטרך השוכר לצאת.
הדברים נראים דחוקים, לתלות שהייתו בתשלום השכירות בחשש לנפילת הבית, ובפדיון הבן בחשש למיתת בנו. וצריך עיון.
מקור להבנת דברי ריש לקיש, ניתן למצוא בדברי הזוהר הקדוש7:
פקודא תשיעאה, למיחן למסכני, ולמיהב לון טרפא, דכתיב8: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו', נעשה אדם בשותפא כלל דכר ונוקבא, בצלמנו – עתירי. כדמותנו – מסכני. דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשתופא חדא, וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא.
תרגום: המצוה התשיעית היא, לחון את העניים, ולתת להם טרף. שכתוב, 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. 'נעשה אדם' הוא בשיתוף, מפני שהוא כולל זכר ונקבה. 'בצלמנו', היינו עשירים. 'כדמותנו', היינו עניים. כי מצד הזכר הם העשירים. ומצד הנקבה הם העניים. וכמו שהם חיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה, וגומלים לו חסד. כך האדם למטה צריך להיות, העשיר והעני בחיבור אחד, שיתנו זה לזה ויגמלו חסד זה לזה.
כבר בארנו את ההבדל בין יחס 'הנגלה' אל המצוות לבין יחסו של ה'נסתר' אליהן9.
הנגלה מגיב אל המציאות כהויתה, והנסתר מחפש את מקורה של המציאות בעולמות עליונים.
אף כאן אנו פוגשים הבדל זה.
המקור הגלוי של מצות צדקה לעניים הוא "נתון תתן" ו"פתוח תפתח"10, ואילו המקור הנסתר המחפש את המקור העליון למצוה, הוא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".
מקור זה מבאר לנו שעשירים ועניים אינו ענין מקרי בעולם, אלא שייך לעובדה "שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולם, ברא זוגות זוגות", וכמו קשר איש ואישה, המשלים את שניהם, כן גם קשר עשיר ועני משלים בניהם.
כשעשיר מלוה כסף לעני, מבטא הוא בזה את הסדר הטבעי של המציאות, ולכן אין החוב עול על הצוואר, כאישה החיה באהבה עם בעלה שאין חובות החיים כעול על הצוואר, אלא חובות נעימים שאינם מטרידים.
עוד דרשו חז"ל:
ד"א, 'לא תהיה לו כנושה'11 הה"ד12: 'טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט'. בא וראה, כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות, שנאמר13: 'יום ליום יביע אומר'.
פירש מהרז"ו:
שבקיץ היום גדול ולוה מן הלילה, ובחורף הלילה גדול ולוה מן היום, ובניסן ותשרי שוין ושלמו זה לזה.
הרי לנו שיסוד ההלואה מונח בטבע הבריאה ועל כן אדם מרגיש נוח לקחתה ואף אינו ממהר לפורעה, 'ולואי שיפרע בזמנו'.
דוקא במסכתנו ובפרקנו העוסקים בשותפות, בחרה הגמרא להביא את דברי ריש לקיש, כיון שתפיסתו נובעת מן התפיסה העמוקה של השותפות והחיבור בין האנשים בעולם14.
לעומת ריש לקיש, נראה שהסתכלותם של אביי ורבא על ההלואה, בנויה על הפסוקים: "ועבד לווה לאיש מלוה"15, ו"לווה רשע ולא ישלם"16. כל אדם, נתן לו הקדוש ברוך הוא את ממונו, וכשממונו של אדם נמצא אצל חבירו, אין דבר זה טבעי והוא מעונין לפרוק מעצמו עול מטריד זה.
על פי זה יובנו דברי התוספות שהקשנו עליהם, שכן מה שכתבו שהאב חושש שמא ימות בנו, הוא סימן לזה שעדיין לא נוצר החוב ואין ממון חבירו בידו. והוא הדין בשכירות, שכיון שאם יפול הבית יהיה פטור, הרי זה סימן שאין ממון חבירו בידו.
לכן לא קשה מן הגמרא בבבא מציעא על אביי ורבא , שכן רק בהלואה אמרו ש'עביד איניש דפרע בגו זמניה'.
נספח לשיעור 'הקובע זמן לחבירו'
ניתן להסביר את ההבדל בין דברי ריש לקיש לדבריהם של אביי ורבא, בכך שריש לקיש היה מארץ ישראל, ואביי ורבא היו מבבל. הביטוי שמוביל אותנו להבנה זו הוא מה שאומרים אביי ורבא "כי היכי דלא ליטרדן", הדומה לביטוי שאומרת הגמרא על רבי זירא כשעלה מבבל לארץ ישראל17:
רבי זירא, כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה.
הגמרא בסנהדרין אומרת18:
מאי דכתיב19: 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים'? נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה.
נראה שבבבל ישנו מתח בין תלמידי החכמים ולכן הם מחבלין זה לזה בהלכה, וכך גם בין בני אדם הנמצאים באוירה הבבלית, ולכן אדם יותר "לחוץ" להחזיר לחבירו את חובו, כדי שחוב זה לא יטריד אותו. לעומת זאת בארץ ישראל יש יותר נועם ולכן אדם אינו מרגיש טרוד בחובו, מה שיוצר את המציאות של: "ולואי שיפרע בזמנו".
ניתן להטעים על פי זה, שריש לקיש אמר דבריו בלשון הקודש, ואביי ורבא אמרו דבריהם בארמית.
הרבי מליובביץ' זצ"ל, מסביר באחת משיחותיו את ההבדל שבין העברית לארמית, בכך שהעברית מבטאת את הדברים כפי שהם צריכים להיות מלכתחילה, והארמית מתייחסת לדברים בדיעבד.
על פי זה מבאר הרבי את ההבדל בין הביטוי "גם זו לטובה", לבין הביטוי "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד".
הגמרא מביאה שני סיפורים, על נחום איש גמזו ורבי עקיבא.
הגמרא20 שואלת מדוע קראו לנחום איש גמזו בשם זה, ועונה שקוראים לו כך, מכיון שכל מה שקרה לו אמר: "גם זו לטובה". ומספרת הגמרא, שפעם אחת רצו ישראל לשלוח מתנה לקיסר. אמרו, מי ילך? נחום איש גמזו שמלומד בניסים, הוא ילך. נתנו לנחום איש גמזו מזוודה מלאה אבנים טובות ומרגליות ושלחוהו אל הקיסר. בדרכו, הגיע נחום איש גמזו בלילה לאיזו אכסניה והלך לישון. בלילה בזמן שישן נחום איש גמזו, קמו אנשי האכסניה, לקחו את האבנים הטובות והמרגליות ומלאו את המזוודה בעפר. למחרת, כשראה זאת נחום איש גמזו, אמר: "גם זו לטובה", והמשיך בשליחותו. קיבל הקיסר את המזוודה וראה שמלאה היא בעפר, מיד רצה להרוג את כל ישראל שהרי עשו ממנו צחוק. אמר נחום איש גמזו: "גם זו לטובה". בא אליהו הנביא בדמות אחד מאנשי הקיסר, ואמר שאולי עפר זה הוא עפר של אברהם אביהם של ישראל, שכשזורקים אותו למעלה נהיה לחרבות וחיצים. והיתה מדינה אחת שלא הצליחו לכבוש, השתמשו בעפר זה וכבשוה. מיד מלאו את המזוודה באבנים טובות ומרגליות ונתנוה לנחום איש גם זו.
הסיפור השני מובא לגבי דבריו של רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'"21.
רבי עקיבא היה מהלך בדרך, הגיע לעיר אחת, חיפש מקום ללון ולא נתנו לו. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב". הלך ולן במדבר מחוץ לעיר, והיה לו תרנגול, חמור ונר. בלילה, באה רוח וכיבתה את הנר. בא חתול ואכל את התרנגול. וכן בא אריה ואכל את החמור. אמר רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב". באותו לילה הגיע גייס לעיר, ולקח את אנשיה לשבי. אמר רבי עקיבא: "לא אמרתי לכם, שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה?
שאם היה התרנגול קורא, או שהיה החמור נוער, או אם הנר היה דולק לא היה ניצל רבי עקיבא.
ההבדל בין שני הסיפורים, אומר הרבי מליובביץ', שאצל נחום איש גם זו כל הסיפור היה טוב מלכתחילה שהרי לא הפסיד כלום, אלא הרויח אבנים טובות ומרגליות, ולכן דבריו בעברית – "גם זו לטובה". לעומת רבי עקיבא שבסופו של דבר לא נשאר לו כלום מהתרנגול, מהחמור ומהנר, ואפילו שהתברר שזה טוב בדיעבד, הרי שזה לא טוב מלכתחילה, ולכן דבריו בארמית – "כל דעביד רחמנא לטב עביד".
נראה, שניתן ללמוד מדברים אלו גם לסוגייתנו.
ריש לקיש שהיה בארץ ישראל, אומר דבריו בעברית – "ולואי שיפרע בזמנו", דברים שמבטאים את הרגשת הנועם המתאימה לארץ ישראל. כפי שהסברנו בדברי הזוהר על היחס בין העשירים לעניים, שההלואה היא מציאות לכתחילה, וכך ברא הקב"ה את עולמו, "כמה דאינון בשתופא חדא". לעומתו אביי ורבא שגרו בבבל ודבריהם נאמרים בארמית – "עביד איניש דפרע בגו זימניה", לשיטתם, ההלואה היא מציאות בדיעבד, שכיון שיש עניים, צריכים העשירים להלוותם. דברי אביי ורבא שהבינו את מציאות ההלואה כבדיעבד, מבטאים את האווירה הבבלית "מחבלים זה לזה".
ניתן להטעים הבדל זה, על פי תשובת החבר לכוזרי, לשאלתו: מדוע הקראים משתדלים בקיום מצוות יותר מהפרושים22?
אמר הכוזרי: לא ראיתי ולא שמעתי על חבור כזה אצלם, אבל רואה אני כי השתדלותם בקיום המצוות מרובה.
אמר החבר: כל השתדלותם היא בדרך ההתחכמות וההשענות על הסברה, כמו שכבר הסברתי לך כי גם העובדים לפי סברתם למלאכת השמים מרבים להשתדל בעבודה זו, מעושי מלאכת ה' המצוים על כך. כי אלה מוצאים מנוחה בקבלה שבידם ונפשם בוטחת, כנפשו של אדם המתהלך בעיר אשר אין פחד בלבו מפני קמים עליו. והללו כאדם המהלך במדבר, אשר לא ידע מה יקרהו. אדם כזה צריך להזדיין בחרבות ולהחלץ לקרב כאיש מלחמות. אל תתפלא אפוא בראותך השתדלותם כי רבה, ואל תתאכזב בראותך רשלנות אנשי הקבלה, רצוני לומר, הרבניים. כי אלה מבקשים מבצרים להתבצר בהם, והללו נחים להם על ערשותם בעיר מבצרה מקדם קדמתה.
החבר אומר שהגורם לדקדוק הקראים במצוות, הוא הרגשתם כאורחים. לעומת הפרושים שמרגישים "בבית" היהודי, ולכן הם מקיימים את המצוות בצורה של חיים, שלעיתים אף נראית כמועטת השתדלות.
כך גם ניתן להבין את מחלוקתינו. לפי ריש לקיש הגר בארץ ישראל, הלוה מרגיש תחושה נוחה ולכן נוצר המצב שהוא פורע חובו לאחר הזמן. אך בבבל, מקום מגוריהם של אביי ורבא, ישנה הרגשת איום הגורמת לכך שהחוב מורגש כעול, ולכן ברגע שמזדמן ללוה כסף, מיד מחזירו למלוה.
1 בבא בתרא ה, א.
2 בכורות פרק ח משנה ו, ובגמרא מט, א.
3 יש גורסין "עד שיביא ראיה" במקום "עד שיאמרו לו".
4 בבא מציעא קב, ב – קג, א.
5 במדבר יח, טז.
6 ד"ה 'כי היכי דלא ליטרדן'.
7 זוהר חלק א, רלג, רלד (הקדמת ספר הזוהר, מאמר פקודא תשיעאה).
8 בראשית א, כו.
9 שיעור כללי 'השותפין המשך' הערה 2 הנמצא באתר.
10 דברים טו, ח-יא.
11 שמות כב, כד.
12 תהילים קיב, ה.
13 תהילים יט, ג.
14 ניתן לראות ענין זה גם בדברי ריש לקיש במקום אחר (פסיקתא רבתי (איש שלום) הוספה א, פרשה ד ד"ה: 'דבר אחר ביום השמיני'): "לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן" (תהילים לז, כא) …אמר ריש לקיש: אתה מוצא כשהקב"ה נותן לצדיק מה שנתבקש לו בידו, הוא חוזר וחוננו משלו, הדא הוא דכתיב: "וצדיק חונן ונותן".
היינו שהרשע אינו מחזיר הלואה והצדיק הוא הנותן מתוך הבנה שהכל מיד ה' עליו והלוה אינו משלם כיון שהוא מרגיש שמגיע לו. כפי שכתוב במדרש (פסיקתא שם): ד"א "לוה רשע ולא ישלם", אלו אומות העולם שהן אוכלין ושותין ושמחין ולא מברכין.
מכיון שכל מה שאומות העולם מקבלים נראה להם כמובן מאליו. ניתן לבאר כך גם את הפסוק – מתוך שהצדיק חונן ונותן, הרשע לוה ואינו משלם, כיון שרואה נתינה זו כדבר המגיע לו.
אם כן, החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו נובעת מ"לא תהיה לו כנושה", שהמלוה אינו מטרידו ואינו מהוה טרדה בעבורו. כך ניתן לראות את הסתכלותו של ריש לקיש.
15 משלי כב, ז.
16 תהילים לז, כא.
17 בבא מציעא פה, א.
18 סנהדרין כד, א.
19 זכריה יא, ז.
20 תענית כא, א וכן סנהדרין קח, ב.
21 ברכות ס, ב.
22 מאמר שלישי לו, לז.