פרק ששה עשר – תיתי לי – מידת חסידות
הגמרא במסכת שבת (קי"ח ע"ב) מביאה דברי אמוראים על הנהגותיהם הטובות:
אמר רב נחמן: תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת. אמר רב יהודה: תיתי לי דקיימית עיון תפלה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש. אמר רב ששת: תיתי לי דקיימית מצות תפילין. ואמר רב נחמן: תיתי לי דקיימית מצות ציצית. אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי, אמר ליה: בציצית, יומא חד הוה קא סליק בדרגא איפסיק ליה חוטא ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה. ואמר אביי: תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן. אמר רבא: תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לקמאי לדינא לא מזיגנא רישי אבי סדיא כמה דלא מהפיכנא בזכותיה.
רש"י: דקיימתי מצות תפילין – שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין, וכן לענין ציצית. עד דרמיה – שתקנה, וזה לשון תליית ציצית, כדאמרינן בעלמא (תענית כב, א) לא רמי חוטי. דשלים מסכתיה – שגרסה. עבידנא יומא טבא לרבנן – לתלמידים, ראש ישיבה היה. תיתי לי – ישולם שכרי. דכי אתי צורבא מרבנן כו' – שחיבת תלמידי חכמים עלי. דלא מזיגנא רישא אבי סדיא – איני מניח ראשי על הכר. כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה – עד שאראה אם יש בדבריו לזכותו.
רש"י תמוה מאוד. את הביטוי "תיתי לי" פירש רק על דבריו של רבא, שהוא האמורא השביעי שמזכיר ביטוי זה. מדוע לא פירש רש"י את הביטוי בפעם הראשונה שבה הוזכר?
בצורה פשוטה, ההבדל בין דבריהם של האמוראים האחרים ובין דבריו של רבא הוא, שכל האמוראים אמרו דברים שהם עושים אותם לכתחילה – אכילת שלש סעודות בשבת או הליכה בכיסוי ראש. כוונתם בביטוי "תיתי לי" היא כפי שביאר המהרש"א:
וזה שאמר תיתי לי כו' דמתוך שאני מקיים ג' סעודות תיתי לי סייעתא משמיא שאזכה שאוכל לקיימן…
ביאור דבריהם הוא ביחס למצוה: תיתי לי – תבוא לי המצוה הזו, ואזכה לקיימה, כיון שאני משתדל מאוד בקיומה.
רבא, לעומת זאת, מציין דבר שהוא בדיעבד. אין הוא מצפה ליום בו יבוא לפניו תלמיד חכם שמעד והוא יהפך בזכותו. רק כאשר מגיע לפניו מקרה כזה, הוא נוהג כפי שאמר. כוונת דבריו אינה יכולה להיות "תיתי לי – המצוה", על כן כאן פירש רש"י שכוונתו היא שיבוא לו שכר על מעשיו.
להבנה זו יש להוסיף את העולה מדברי רש"י בבכורות (ל' ע"ב):
דההוא דהוה קרי ליה לחבריה דיירא בר דיירתא, אמר ליה: תיתי לי דלא אכלי פירות שביעית כוותך.
רש"י: דיירא בר דיירתא – גר בן גיורת. תיתי לי – שכר טוב שלא אכלתי פירות שביעית כוותך…
מדוע כאן פירש רש"י את הביטוי "תיתי לי", ומדוע הוסיף: "שכר טוב"?
נראה, שאף כאן ניתן להבין הדרך אחרת את הביטוי "תיתי לי", כפי שכתב בשיטה מקובצת שם:
תיתי לי שכר טוב וכו'. מדמגדף ליה בהאי מילתא שמע מינה חמירא להו. לישנא אחרינא תיתי לי קללה אם אכלתי פירות שביעית כמותך.
ניתן להבין שאומר על עצמו דבר רע, שאם אכל פירות שביעית תבוא עליו קללה, ועל כן מפרש רש"י שהכוונה היא שיבוא לו שכר כיון שלא אכל, ומדגיש רש"י שהכוונה לשכר טוב, ולא לדברים רעים כפי שניתן היה להבין.
מהי משמעות הדבר שהאמוראים מצפים לקיים מצוה מיוחדת?
נראה לבאר על פי דבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה (סוף מכות) שכתב:
מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר רבי חנניה כי מחמת רבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלמות ויזכה להשארות הנפש באותו מעשה. וממה שמורה על היסוד הזה שאלת רבי חנניה בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא, וענהו העונה, כלום בא לידך מעשה, כלומר האם נזדמן לך עשיית מצוה כראוי, וענה לו שנזדמנה לו מצות צדקה בתכלית השלמות האפשרית וזכה בה לחיי העולם הבא, ופירוש הפסוק ה' חפץ לצדק את ישראל למען כן יגדיל תורה ויאדיר.
מצוה אחת שעושה האדם בשלמות זוכה הוא בה לעולם הבא. השתבחו באמוראים מהי המצוה שקיימו בשלמות ובה יזכו לחיי העולם הבא.
הר"ן מוסיף בענין זה (חי' המיוחסים לר"ן, שבת קי"ח ע"ב):
אבוך במאי הוה זהיר טפי. פי' דכל תלמיד חכם ראוי לו לקבוע לעצמו מצוה אחת לקיימה כהלכתה.
תלמיד חכם צריך לקבוע לעצמו מצוה אחת שהיא עניינו, אליה הוא קשור באופן מיוחד אותה הוא מקיים בשלמות, וכפי שכתב הרמב"ם, זוכה בה לחיי העולם הבא.
לאור ביאור המושג "תיתי לי", מובן הקשר לשאלה המופיעה בתוך הסוגיא: "אבוך במאי הוה זהיר טפי". לכל אחד יש מצוה שאותה הוא מקיים על ידי שנזהר בה באופן המיוחד לו. אותו תלמיד חכם מקיים את המצוה ומעמיד אותה בעולם, שכן על ידו ובגללו מתייחסים רבים למצוה ומתחזקים בה.
לאור דברים אלו, נעיין בגדר ההלכתי העולה מאמירות אלו של האמוראים, כפי שהתייחסו לכך ראשונים ואחרונים. האם ההנהגות שמציינים אמוראים אלו בדבריהם הם דין מחייב? חלקן נקבעו כהלכה מחייבת לדורות1, אם כן, במה נשתבחו אותם חכמים שנהגו כך?
כתוב בתוספות (בכורות ב' ע"ב):
…וכן פירש ר"ת שלא היו נזהרים משלש סעודות מדאמר פרק כל כתבי תיתי לי דקיימית ג' סעודות משמע שכולן לא היו נזהרים בהן…
האמירה "תיתי לי" מלמדת שהיתה זו מעלה מיוחדת של האומר, ולא נזהרו רוב העם בדין זה. בדרך זו הלכו רבים, שההנהגות שהוזכרו בגמרא אינן חובה אלא דברי חסידות שלא נהגו בהם רוב הציבור2.
הרב זצ"ל עומד על הגדר ההלכתי של הנהגות אלו, ובדבריו מוסיף להעמיק אל מקורו הרוחני של הענין.
כך כתב באגרות ראי"ה ח"א, אגרת מ"ב, ביחס ל"מילי דחסידותא":
…ובכלל י"ל, שמידי דרבנן כל זמן שלא היו נהוגים ברוב ישראל, וליכא "הגוי כולו", לא חשיב עדיין איסור גמור, ומהאי טעמא התירו שמן שבדקו שלא פשט איסורו ברוב ישראל, וכעבודה זרה ל"ו א, ועי' רמב"ם ממרים פ"ב ה"ו וכס"מ שם, וה"ז בסוף דברי הכס"מ, ובלח"מ שם, שכל זמן שלא פשטה ברוב ישראל אין צריך היתר, אם כן אתי שפיר שכל הדברים שחשיב בימיהם עוד לא נתפשטו בכל ישראל, והיו מילי דחסידותא, אף על פי שאחר כך כשנתפשטו הויין איסורי דרבנן מדינא.
הרב מבאר את התהליך שמתרחש ביחס למצוות דרבנן, לאור דברי הרמב"ם. הרמב"ם כותב (הלכות ממרים פ"ב ה"ה-ו'):
בית דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג צריכין להתיישב בדבר ולידע תחלה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה.
הרי שגזרו בית דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה.
התוקף של מצוות חכמים היא מכח כלל ישראל, ועל כן צריכות מצוות דרבנן לפשוט ברוב האומה ורק אז יש להן תוקף מחייב. נושאי כליו של הרמב"ם (עי' כס"מ) מעירים שהתקנה בטלה מעצמה ואין צורך בבית דין לבטלה. כל עוד לא פשטה הגזרה ברוב ישראל – אין לה תוקף של מצוה דרבנן.
נמצא, שכל מצוה ותקנה של חכמים, כל עוד לא פשטה ברוב ישראל, אין חובה לקיימה, והרי היא בגדר מידת חסידות. רק אחר שפשטה בכל ישראל הופכת מידת חסידות זו לדין מחייב.
הדבר בולט בדברי הרמב"ם במקום נוסף (הל' ברכות פי"א הט"ז):
כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח, אין מברכין עליו…
שואלים המפרשים, מדוע קורא הרמב"ם לדינים אלו מנהגים ולא תקנות שתיקנו הנביאים והחכמים? ועוד, כתב הרמב"ם: "מנהג נביאים… ואין צריך לומר מנהג חכמים" – והרי בתקנות אין עדיפות לנביא מכח נבואתו, ואדרבה, "חכם עדיף מנביא"?
על כן נראה3, שכוונת הרמב"ם היא למנהג שנהג הנביא או החכם, ובעקבותיו התפשט הדבר לכל ישראל. בצורה כזו של מנהג יש ערך לנבואה, כדברי הלל בגמרא: "אם אין נביאים הם בני נביאים הם", שהמנהג על פי נבואה הוא ראוי ומקובל.
על פי הבנה זו, דומה מנהג חכמים למתואר הגמרא בסוגייתנו. הנביאים נהגו מנהג לעצמם, והקהל נהג בעקבותיהם מנהג זה עד שהתפשט בכל ישראל. כך נהג רב נחמן שלש סעודות, ובעקבותיו התפשט הדבר והפך למנהג ודין בכל ישראל.
הדבר מודגש בדבריו של אביי בסוגיא:
ואמר אביי: תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן.
אביי עשה יום טוב לרבנן כשתלמיד חכם סיים מסכת. ודאי שאין זו הנהגה של כל אדם, וכי יכול אדם מן השורה להנהיג יום טוב? רק אביי, שהיה ראש הישיבה, כפי שמדגיש רש"י בפירושו, יכול לתקן לבני ישיבתו יום טוב לסיום מסכת. בעקבותיו נהגו ישראל לציין סיום מסכת בסעודה, אך הנהגתו של אביי היא הנהגה ליחיד, ולא הנהגה ציבורית.
נראה, שזו כוונת האמוראים בדבריהם: "תיתי לי דקיימית…" – הנהגתו של אותו חכם יצרה קיום למצוה זו. כיון שנהג רב נחמן לסעוד בשבת שלש סעודות, הוא יצר בכך קיום לסעודה השלישית, והעמיד אותה על מכונה, שכן בעקבותיו התחילה הנהגה זו להתפשט בכלל ישראל. אין זה רק קשר מיוחד של רב נחמן למצוה זו, אלא העמדה וקיום של המצוה בעקבות הנהגתו.
הבנה זו מבארת ביטוי שאנו רגילים לאמרו: "לקיים מצוה". אין זו עשיית המצוה, אלא קיומה. עשיית המצוות לא באה רק כדי להוציא אל הפועל את נפשו, רוחו ונשמתו של האדם. עניינה הוא גם קיומה של המצוה בעולם. בעשייתנו מצוה אנו מעמידים אותה בעולם ומחזקים את הופעתה במציאות. בעשיית המצוה אנו נותנים למצוה קיום ועמידה. אדם שמחזיק במצוה אחת והיא עניינו, איננו פועל רק על עצמו ועל נשמתו, אלא על התורה. הוא מקיים ומעמיד את המצוה על ידי מעשיו. על כן ראוי שכל תלמיד חכם יקבע לו מצוה אחת שאותה הוא מקיים – מעמיד ונותן לה קיום בהחזיקו בה.
התהליך שמתאר הרב, שבו מתחילות המצוות כמידות חסידות והופכות אחר כך למצוה דרבנן, הוא תהליך הכל המצוות כולן, כפי שמרחיב הרב במקומות נוספים. באגרות ראי"ה ח"א, אגרת פ"ט כתב הרב:
ודע עוד שהחזיון של הכחות המתפתחים לטובה ולאורה מצד כח התורה הוא הולך במערכה, עד כמה ראוי שיהיה נובע מכח הדין והמשפט ועד כמה ראוי שיהיה נובע דוקא מטוב הלב ומהסכמה פנימית בלא שום מעיק כלל, אפילו מועקה מוסרית. וזהו היסוד שאנו מחברים תמיד ברית אבות עם כל הדברים היותר עקריים, וברית ארץ ישראל היא מחוברת מחזקת ירושת אבות וקבלת התורה. אמנם האבות קיימו את התורה מהכרה פנימית וחפשית, וזה היתרון ראוי שלא יחסר על חלק גדול מהמציאות המוסרית, וזהו יסוד החלקים הגנוזים שהמה יוצאים דוקא בתור מדות חסידות ולפנים משורת הדין, שאם היו באים בתור הלכה הכרחית היו מטשטשים את ההדרכה הקבועה, להיות הולכת הלוך ואור לדורות עולם ולהיות לאור גויים ועמים רבים לפי מעלות רוחם השונה מאוד.
יש שתי דרכים שבהם מופיעות המצוות – דברים מחוייבים מכח הדין והמשפט, ודברים הנובעים מהסכמת הלב. בכל מצוה ובכל ענין יש לברר מה מגיע אלינו מכח הדין והמשפט, ומה נולד מהסכמה ונדיבות לב.
הרב מדגיש, שהמצוות כולם ראשיתן במידת חסידות והסכמת הלב. האבות קימו את התורה עד שלא ניתנה, בנדיבות לבם ומאהבתם את ה'. המצוות לא היו מחוייבות להם, ואף מה שנצטוו, כגון ברית מילה לאברהם, איננה מחייבת אחרים4.
המאירי (שבת נ"ו ע"א) מבאר שזהו תהליך שמתרחש גם בין אב לבניו:
אב שנהג בעצמו מידת חסידות – הופכת לחובה עבור בניו, והם ראויים ליענש אם לא יקיימוה. על כן נענשו בני שמואל, על שלא נהגו כמנהג שמואל לסובב בעיירות ישראל. שמואל נהג כך מעצמו, כמידת חסידות, אך אצל בניו נהפך הדבר לחובה גמורה.
כל דור מוסיף מצוות והנהגות חדשות כמידת חסידות, והן הופכות להכרח עבור הדורות הבאים – שגם הם מוסיפים דברים מעצמם במידת חסידות.
העומק של תהליך זה מבואר על ידי הרב באגרת נוספת (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת רפ"ג):
החופש הצפוי, של הטוב, העתיד להתגלם בבנים, מופיע הוא באבות בתור בחירה חפשית גלויה, מה שנושא בזה את העצמות היותר מיוחדה של הבנים, ו"יעקב פדה את אברהם" ובכללות האומה "המתים יורשים את החיים". ואותה הבחירה עצמה הגנוזה, המתגלה באבות בגילויה, חוזרת בצורה של גניזה בבנים, ומתמדת את החזיון של זכות אבות, שבאמת הנה זכותם של הבנים שבאה לידם דרך הצנור של האבות.
אצל האבות הדברים מופיעים בבחירה חופשית גלויה. אצל הבנים ההכרח מופיע בגלוי, והבחירה גנוזה. נבאר את הדברים בעזרת משל. אדם עולה לארץ מרצונו הטוב ובבחירה חופשית מלאה. בניו, שנולדו לו בארץ, גרים בה מאז לידתם. האם הם נמצאים בארץ בבחירה או בהכרח? בצורה גלויה הם מוכרחים להיות כאן, שהרי נולדו כאן, אך בצורה גנוזה, הימצאותם בארץ היא תוצאה של בחירה חופשית של אביהם.
האבות קיימו את התורה בבחירה, ואצלנו התורה הפכה לחובה, אך הבחירה של האבות מלוה בצורה גנוזה גם את מעשינו. אנו יכולים לרצות לקיים את התורה ולבחור בה, ואז אנו חושפים את החופש והרצון הטוב הגנוזים במעשה הבנים לדורותיהם.
בפנימיות התורה מבואר עומקו של התהליך (עץ חיים שער א', עיגולים ויושר, ענף ב'):
והנה בהיות אור הא"ס נמשך בבחי' קו ישר תוך החלל הנ"ל לא נמשך ונתפשט תכף עד למטה. אמנם היה מתפשט לאט לאט ר"ל כי בתחלה התחיל קו האור להתפשט שם ותכף בתחלת התפשטותו בסוד קו נתפשט ונמשך ונעשה כעין גלגל א' עגול מסביב… ואחר כך נתפשט עוד הקו הזה ונמשך מעט וחזר להתעגל ונעשה עגול ב' תוך עיגול הא'… עוד מתפשט יותר למטה וחזר להתעגל ונעשה עיגול ג' תוך העיגול הב'… ועד"ז היה הולך ומתפשט ומתעגל עד עגול י'…
הקו הוא בחי' של חופש ורצון, והעיגולים בחי' טבע והכרח5. העיגולים מקורם בקו שנמשך ונעשה כעין גלגל.
מקורם של הטבע וההכרח הוא בחופש, רצון ונדיבות הלב. כך נאצל העולם כולו, וכך הוא בתורה. ראשיתה ברצון ונדיבות של האבות, והמשכה בחובת הקיום של הבנים. הראשית מעניקה לקיום של הבנים – הבא בהכרח – את מימד הבחירה הגנוז בו.
1 ראה, למשל ביחס לשלש סעודות בשבת, בשו"ע או"ח סי' רצ"א.
2 עי' בשבת של מי שכתב: "כל חי מרגיש מה הלשון אומרת 'תיתי לי', דמשמע מילתא דחסידותא דהוה עביד…".
3 עי' מצוה ברה ח"א, במבוא בפרק "מנהג ישראל" (מהדו"ב עמ' מ"א).
4 עי' מורה נבוכים ח"ב פל"ט.
5 עי' באורות הקודש ח"ג עמ' כ"ד והלאה בביאור הרב קוק זצ"ל ענין זה.