פרק ראשון – סוגית מיטב שדהו

הרב יהושע ויצמן
ז׳ במרחשוון ה׳תשס״ג
 
13/10/2002

סוגית מיטב שדהו (ו: – ז.)

הגמ' בדף ו' ע"ב מביאה ברייתא:

תנו רבנן מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש.

ומבאר רב אחא בר יעקב את המחלוקת בברייתא:

אמר רב אחא בר יעקב הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן.

יש לעיין בדברי ר' עקיבא המובאים בברייתא. ראשית מה כוונת ר' עקיבא בדבריו "לא בא הכתוב לגבות אלא מן העידית" ומניו לרב אחא בר יעקב שכוונת הדברים "בדמזיק שיימינן"? ועוד מה עניין "ק"ו להקדש"?
הברייתא המובאת בסוגייתנו מופיעה במקורה במכילתא1 וזה לשונה:

כי יבער איש שדה2. למה נאמר עד שלא יאמר היה לי בדין הואיל והבאר ממונו וההבער ממונו אם למדת על הבאר שהוא חייב לא יהא חייב על הבערו אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר כי יבער איש אלא בא הכתוב ללמדך שהשן מועדת לאכול הראוי לה והבהמה מועדת לשבר בדרך הילוכה. מכאן אמרו לעולם אינו חייב עד שיצא המזיק מרשותו והזיק ששמין נזקין בעדית וקל וחומר להקדש. דבר אחר כי יבער איש שדה או כרם לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
שדה או כרם. מה כרם יש בו פירות אף שדה יש בו פירות. ושלח את בעירה. מכאן אמרו מסר צאנו לבנו לשלוחו ולעבדו פטור לחרש שוטה וקטן חייב.
וביער בשדה אחר. ר' נתן אומר הרי המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ויצאת בהמתו של בעל הבית והזיקה קורא אני עליו ושלח את בעירה לכך נאמר וביער בשדה אחר אלא אחר הוא זה: מיטב שדהו ומיטב כרמו. מיטב שדהו של מזיק ומטיב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזקין בעדית קל וחומר להקדש.

דברי המכילתא תמוהים:
1. כיצד לומדת המכילתא מהפס' "כי יבער איש" ש"בא הכתוב ללמדך שהשן מועדת לאכול הראוי לה והבהמה מועדת לשבר בדרך הילוכה"?
2. מה פירוש " מכאן אמרו לעולם אינו חייב עד שיצא המזיק מרשותו והזיק" – ומהיכן למדו זאת?
3. מה עניין "ששמין נזקין בעידית" לדרשה המובאת במכילתא? ומהו הק"ו להקדש?
יש להתבונן במה תלויה המחלוקת אם "בדמזיק שיימינן" או "בדניזק שיימינן". ונראה שהשאלה היא האם בנזיקין אנו מתמקדים במזיק שהוא מקור הבעיה והדין ולכן "בדמזיק שיימינן", או שמתמקדים בניזק שבעלותו נפגעה, ומחזירים לו בעלות ועיקר בעלות אדם היא על העידית בה הוא מוציא ביותר מן הכוח אל הפועל את אדמתו ואת היותו אדם3.
עתה נבא לבאר דברי המכילתא – בתחילה, מבארת המכילתא מה חידוש יש בפרשת שן ורגל שאין בבור, ותשובת חז"ל, שבור הוא "מזיק", חפירת בור ברשה"ר היא מעשה היוצא מהסדר שכן לא ניתנה הרשות לבורות. שן ורגל לעומת בור, מצד עצמן אינם פעולות של נזק ואינם בגדר של "מזיק" ורק משום שנעשה הדבר ברשות הניזק, אנו מגדירים זאת כנזק. הרשות היא המגדירה שן ורגל כנזיקין. ומכאן אמרו שאינו חייב עד שיצא מרשותו ויזיק והיינו ששור ברשותו אינו מזיק, אדרבה אלו מעשים יפים וטובים, ורק משיצא מרשותו הפכו מעשים אלו להיות בגדר של נזיקין4. הרי שיציאה מן הרשות היא המחייבת בנזיקין ובכך יובן גם המשך המכילתא, בדברי ר' נתן:

וביער בשדה אחר. ר' נתן אומר הרי המגדיש בתוך שדה חבירו שלא ברשות ויצאת בהמתו של בעל הבית והזיקה קורא אני עליו ושלח את בעירה? לכך נאמר וביער בשדה אחר אלא אחר הוא זה?

כלומר ר' נתן מבאר, כי בעה"ב ברשותו אינו נקרא מזיק. א"כ לפי הבנת המכילתא אנו מתמקדים במזיק, שכן חיוב הבעלים בנזק נובע מכך שהבעלים לא שמר את בהמתו כראוי ובהמתו יצאה והזיקה וכבר בעצם יציאת הבהמה מרשות בעליה נקרא בעה"ב מזיק. – הרי מובן, כי "בדמזיק שיימינן".

הבנה שונה מהמכילתא אנו מוצאים בגמ' בדף כ"א ע"ב:

דתניא אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה דברי ר"מ ורבי יהודה רבי יוסי ור"א אומרים אין דרכה לאכול אלא להלך ר' יוסי היינו תנא קמא אלא מחזרת איכא בינייהו תנא קמא סבר מחזרת נמי משלם מה שנהנית ורבי יוסי סבר משלמת מה שהזיקה לא דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל והכא בביער בשדה אחר קא מיפלגי מר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים ומר סבר ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק ברשות המזיק לימא פירך ברשותי מאי בעי אלא דאילפא ורבי אושעיא איכא בינייהו.

בניגוד להבנת המכילתא, הגמ' מבינה את הפס' "ובער בשדה אחר" – ולא ברשות הרבים" – שהמזיק יתחייב רק בשדה אחר – כלומר בשדה חבירו, והמזיק יחשב כמזיק כבר בעצם כניסתו לרשות חבירו כיוון שבכניסה ל"שדה אחר" פגע המזיק בבעלותו של הניזק על שדהו5. א"כ לפי הבנה זו אנו מתמקדים בניזק, שכן המזיק מוגדר כמזיק רק כאשר יש פגיעה בבעלותו של הניזק, ומובן איפוא מדוע "בדניזק שיימינן"6.

גדר ממון הקדש

יש להבין מצד מה אנו אומרים "שור רעהו ולא של הקדש"7 ומצד מה אנו אומרים "ששמין בנזיקין בעידין וק"ו להקדש" אם להקדש יש מעלה על דיני הדיוט מדוע שלא נדרוש "שור רעהו וק"ו להקדש"?
כתב הראב"ד בסוגיתנו:

אילימא דתורא דידן לתורא דהקדש – אי קשיא לך הוה ליה למימר דאכילה תורא דידן לשדה הקדש, דהא בדן ורגל מיירי, אלא דההיא נמי חיובי מחייב, דהא לא כתיב ביה רעהו אלא בקרן תמה בלבד אבל בשן ורגל הקדש והדיוט שוין הן ולא צריך למיתיה ד"שדה אחר הא קרינא ביה.

הרמב"ן8 חולק על הראב"ד וסובר:

אלא שיש לשאול מנא לן הא דשן ורגל פטורים בשל הקדש, ואפשר דגמרי מבור וקרן ואתיא במה הצד, א"נ בשדה אחר משמע ולא של הקדש דהקדש לא אחר הוא שהכל שלו.

שיטת הראב"ד שבניזקי שן ורגל חייבים בהקדש כמו בהדיוט, ולרמב"ן שן ורגל פטורים בהקדש ושניהם מקרא אחד דרשו, "וביער בשדה אחר", הראב"ד דרש לחייב שן ורגל בהקדש ואילו הרמב"ן דרש לפטור, ויש להבין במה נחלקו.
כתב האתוון דאוריתא9:

י"ל דגם בהקדש גמור שהקדישו אדם אין שייך בו דין ממון וענין בעלים כמו בהדיוט ורק קדושה הוא דחלה עליו ומאת גודל ערך קדושתו אסור הוא לכל העולם אבל ענין בעלים לומר שזה הקדש מיוחד משאר דברים להיות הגבוה בעלים כמו שבהדיוט יש חילוק שנכסים אלו של ראובן ואלו של שמעון זה לא שייך כלל בהקדש כי "לה' הארץ ומלואה ואעפ"כ "והארץ נתן לבני אדם" וע"כ לא שייך כלל ענין בעלים בהקדש.

יוצא מדברי האתוון דאוריתא שהקדש אסור לכל העולם מפני חלות הקדושה על ההקדש, אולם עניין בעלות אינו שייך בהקדש שהרי "לה' הארץ ומלואה"10.
ולפי"ז יש לבאר מחלוקת הראב"ד והרמב"ן. לראב"ד "בער בשדה אחר" היינו בכל שדה שאינה של המזיק, שכן היציאה מרשות המזיק שלא בראשות היא הקובעת, והקדש אף הוא שדה אחר כיון שאינו של המזיק ולכן יתחייב. ולרמב"ן "בער בשדה אחר" הוא כמו "שור רעהו" והיינו דוקא משהו שהוא בעלים אחר על השדה, שכן הפגיעה בבעלות הניזק היא הקובעת וכיוון שבהקדש אין פגיעה בבעלות כלשהי יפטר.
לפי האמור לעיל יובן אימתי אומרים "ולא של הקדש" ואימתי "ק"ו להקדש". אם נאמר שעיקר דיני נזיקין תלויים בפגיעה בבעלותו של הניזק, מובן מדוע נאמר "שור רעהו ולא של הקדש" (כפי שסובר הרמב"ן), שכן הקדש אינו בעלות רגילה הדומה ל"רעהו", וכן אינו כ"שדה אחר" אשר בבעלותו של אדם אחר ודומה ל"רעהו". אולם, אם נאמר שעיקר דיני נזיקין הוא שיצא מרשות המזיק, וכל מה שאינו ברשותו שם מזיק עליו, אין הבדל לעניין זה בין רשות אחרת שיש לה בעלים לבין הקדש שאין לה בעלים, ואדרבא "ק"ו להקדש" (כפי שסובר הראב"ד) שבנוסף להיזק שנעשה ישנה פגיעה בקודש, שנהג בקודש כדרך שנהג בחול וזוהי מעילה. ולפ"ז מובנת המכילתא שאחר שהוכיחו שעיקר העניין הוא ה"יציאה מרשותו והזיק" הרי ששמין לנזיקין – "בדמזיק שיימינן" – בעידית וק"ו להקדש שכיון שבמזיק תלוי דין נזיקין הרי ק"ו להקדש וכדלעיל.

סיכום

א"כ אליבא דר' עקיבא שחיוב נזקי שן ורגל הם ביסודם מחמת יציאת הבהמה מרשות בעליה וכל ההסתכלות היא על המזיק לכן "דבמזיק שיימינן" ואין הבדל בין רשות אשר יש לה בעלים לבין הקדש אשר אין לו בעלים (כדברי הראב"ד), ואדרבא ק"ו להקדש שנוסף לנזק שנעשה יש כאן אף פגיעה בקודש.
אולם, ר' ישמעאל סובר שיסוד נזק שן ורגל נובע מכך שהמזיק פגע בבעלותו של זולתו, כאשר בהמותיו נכנסו לשדהו של חברו, וההסתכלות היא על פגיעה בבעלות הניזק לכן "בניזק שיימינן" ובהקדש יהיה פטור בנזקי שן ורגל (כדברי הרמב"ן) שכן אין כאן פגיעה בבעלות כלשהיא.


1 פרשת משפטים מסכת נזיקין פרשה יד'.
2 שמות פרק כ"ב פס' ד'.
3 עיקר בעלותו של אדם היא הקרקע. האדם מוציא אל הפועל את האדמה וזה תפקידו בבחינת "ואדם אין לעבוד את האדמה". זיבורית היא קרקע שיש בה הפרעה להוציא אל הפועל את כוחות האדמה וע"כ יש בה דברים הפוגעים בקשר אדם – אדמה. העידית היא ביטוי מרבי לעניין בעלותו של האדם על אדמתו.
4 בהו"א הבינה המכילתא שסוף כל סוף בין אם הבור הזיק או השן והרגל הזיקו – ממונו הזיק, ובמידה ולא היה את הפס' "כי יבער איש" אז היינו לומדים מבור שגם שאכלה לא את הראוי לה וגם שלא הלכה כדרכה יהיו הבעלים חייבים מדין שן ורגל, לכן בא הפס' "כי יבער" לחדש שמדובר דווקא שהלכה כדרכה ושאכלה את הראוי לה.
5 ראה הרחבה בסיכום שיעור כללי בנושא "פטור שן ורגל ברשות הרבים".
6 את שתי ההבנות הנ"ל אנו מוצאים בסוף דברי המכילתא אשר מביאה את דברי ר' עקיבא ואת דברי ר' ישמעאל: "מיטב שדהו ומיטב כרמו. מיטב שדהו של מזיק ומטיב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר לא בא הכתוב ללמדך אלא ששמין נזקין בעדית קל וחומר להקדש".
7 בב"ק פרק ד' משנה ה'.
8 חידושי הרמב"ן על מסכת גיטין דף נ"ט ע"א.
9 כלל ג'.
10 ואפשר להטעים הדברים עפ"י דברי הרב חרל"פ בהקדמה לבית זבול ח"ב:
דיסוד הדין דמעילה הוא במה שמשתמש בדבר קדש כדרך שמשתמשים בדבר של חול ואם אומנם לדידה רק בנהנה זהו מפני שהסדר של ההשתמשות הוא רק בנהנה, ובלא נהנה לא הוי חשוב השתמשות, אבל העיקר במעילה הוא שפועל בדבר של קדש מה שפועלים בדבר של חול. נמצינו למדים דמחד גיסא אין בהקדש גדר בעלות ומאידך השימוש בהקדש כדרך של חול דבר חמור הוא וזהו איסור מעילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן