לזכור ולא לשכוח
קודם שמספר משה רבינו לעם ישראל על מעמד הר סיני, הוא חוזר ומדגיש את חשיבותו לדורות1:
רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון.
מלבד האזהרה שלא לשכוח את מעמד הר סיני, למדו מכאן חכמים שיש איסור לשכוח דברי תורה2:
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד') 'רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו.
יש להבין את דברי המשנה. כיצד אדם "מסיר מליבו" את דברי התורה? אדרבה, דברים שאדם מנסה לשכוח, נחקקים בזכרונו בצורה חזקה יותר…
ניתן לומר שהכונה היא לאדם שאיננו חוזר על תלמודו וכתוצאה מכך שוכח, אך אין זה נראה בלשון המשנה, העוסקת בפעולה מסויימת שעושה אדם על מנת לשכוח.
העמקה בלשון הפסוקים מעמידה אותנו על יסוד חשוב בענין זה:
רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחרב באמר ה' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון.
התורה מדגישה את נצחיותה של התורה ואת חשיבות העברת המסורת לדורות הבאים. החידוש הוא שאותה תורה שניתנה בסיני, רלוונטית ומשמעותית בכל הדורות, "לבניך ולבני בניך".
המבין שהתורה שייכת גם אליו, ובונה את חייו ואת משמעותם, לא יתקשה לזכור את דברי התורה, שכן הם חלק מחייו ומעולמו. אימתי אדם שוכח? כאשר הדברים תלושים ומנותקים מן החיים. הדרך לזכור היא להפוך את דברי התורה לחלק מן החיים, ודברים כאלה אדם איננו שוכח, כשם שאיננו שוכח לאכול ולישון…
"עד שישב ויסירם מליבו" – היחס לתורה כתלושה מן החיים הוא הדרך שבה אדם מסירה מליבו. זהו האיסור – "פן תשכח את הדברים", כיצד? מתוך התכחשות לשייכותם ל"כל הימים אשר הם חיים על האדמה".
בירושלמי3 מובא:
אמר ר' תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, מה טעם 'פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'.
אדם שלומד ומנסה להבין וליישב את דברי התורה על לבו, גורם לכך שלא ישכח את דברי התורה, והמקור לכך הוא בפסוק בו אנו עוסקים: "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". נראה שהלימוד מן הפסוק הוא: דברים ש"ראו עיניך", שנראים לך ומובנים לך – אותם אין אתה שוכח.
אף כאן אנו למדים, שהדרך לזכור דברי תורה היא בהתקשרות עד שיהיו נראים בעינינו4 – מוחשיים לנו ושייכים אלינו, והניתוק של דברי תורה מעולמו של האדם – הוא המוביל לשכחה.
בדרך זו יש להבין את דבריהם של מוני המצוות, שמנו פסוק זה כמצות לא תעשה. הרמב"ן5 מביא שהרמב"ם "שכח" למנות את המצוה העולה מפסוק זה6:
המצוה השניה שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו, אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו". והכונה בזה גדולה מאד. שאם היו דברי תורה באים אצלנו מפי הנביא עליו השלום בלבד, אף על פי שנתאמת אצלנו ענין נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום הפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת תהיה התורה נסוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו ולא יועילהו אות ולא יצילהו מידינו מופת, שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו. זה הוא שנאמר במעמד ההוא (יתרו י"ט), 'וגם בך יאמינו לעולם'. והוא הענין הבא בפרשת 'כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו" (ראה י"ג), וכבר באר הרב זה בספר המדע (יסודי התורה פ"ח). והוא יסוד גדול בתורה והיא המניעה הבאה לנו בפסוק 'פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. והזהיר פן יסורו מן הלב מהודיעם לבנים ולבני בנים לדורות עולם. ואל תטעה בזה מפני דרשם בראשון שלקידושין לבניך ולבני בניך בלימוד התורה לבני בנים. כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה. אבל נתבונן ונקח ראיה מדבריהם כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר שלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם במראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם. וזאת מצות לא תעשה זכרה בעל ההלכות (אות ק"ע). והרב שכחה גם כן.
הרמב"ן מבאר שהמצוה היא לדעת שאנו ראינו את מעמד הר סיני, וענין זה עלינו להעביר לדורות עולם, "כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה".
מעמד הר סיני איננו אירוע היסטורי שהיה לפני שנים רבות, אלא אירוע שאנו חיים אותו בחיינו אלה. האיסור לשכוח את מעמד הר סיני מקשר את הדורות כולם למעמד זה, וכך התורה שניתנה בהר סיני מתקשרת אלינו והופכת לחלק מהוויתנו.
ה"יראים"7 ההולך בשיטתו של בה"ג מונה אף הוא פסוק זה כמצות לא תעשה, והוא מפרש שהאיסור הוא לשכוח את דברי התורה בכללם:
'פן תשכח את הדברים'. דברי יוצרך תן על לבך תמיד, דכתיב בפרשת ואתחנן 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך', ותניא כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וגו", יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו, פירוש שמפנה לבו לבטלה.
נראה שעומק דברי היראים הוא כפי שאמרנו. שכחת דברי תורה נובעת מניתוקם מחיי האדם והתייחסות אליהם כרחוקים ותלושים. סוגיות הגמרא עוסקות פעמים רבות במושגים שאינם שייכים לימינו: אפיה בשבת בתנור ובכירה, השכרת חמורים וכדו'. כיצד דברים אלו שייכים לחיינו דורות רבים לאחר מכן?
הסוגיות והדינים העוסקים בהווי החיים העתיק הם לבוש ליסודות רוחניים, הבונים את עולמו ואת חייו של לומד התורה בכל דור. הלומד ו"סובר" – מבין את היסודות והדינים, הופך בכך את הלימוד למשמעותי וחי – וכך זוכר את הדברים, שכן הם חלק מחייו, ולא ידיעות חיצוניות המנותקות ממנו ומציאות חייו.
הדרך לזכור היא הבנת היסוד הבונה את הדינים והסוגיות, שכן יסוד זה נשאר רלוונטי וחי לאורך כל הדורות, והוא ההופך את הלימוד למשמעותי.
1 דברים ד', ט'-י'.
2 אבות פ"ג מ"ח.
3 ברכות פ"ה ה"א.
4 על כן כאשר מתקבלים הדברים, אומרים חכמים: "נראים דברי פלוני", שדברים אלה הם כעומדים מול עינינו – מהווים חלק מן החיים, דבר מוחשי ולא מנותק.
5 הוספות למצוות לא תעשה, ב'.
6 הרחבת דברים בשיטותיהם של מוני המצוות בענין זה, ראה ב'מצוה ברה' ח"א, מצות תלמוד תורה ובמיוחד בעמ' ק"צ.
7 סי' שנ"ט.