פרשות פרשת בלק אופיר שימי י' בתמוז ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות ולכותב הדבר תורה. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




"וירא בלק" - שתי ראיות


וירא בלק בן-צפור את כל-אשר-עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם מאד כי רב-הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילחכו הקהל את-כל-סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן-צפור מלך למואב בעת ההוא. וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על-הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את-עין הארץ והוא ישב ממלי1.


- מה עשה בלק כתוצאה מראיה זו?

מיהו בלק? בהמשך מגלה לנו התורה כי "בלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא" - מדוע לא גילתה לנו התורה עובדה זו כבר בהתחלה?

אם נתבונן יותר נראה כי התורה מספרת לנו על שני גופים שונים: בלק ומואב. כל אחד מהם חווה דבר אחר ומגיב אחרת.

בלק רואה את כל אשר עשה ישראל לאמורי. כתוצאה מכך הוא פונה אל בלעם.

מואב יגור מפני העם בשל סיבה אחרת - "כי רב הוא", ולכן גם קץ בהם (וראב"ע מפרש: ויקץ=ויצק, מלשון הצקה). כתוצאה מכך הוא פונה אל זקני מדין.

כדי לעמוד על השווה והשונה בהתנהגותם נראה את מי רואה כל אחד מהם:

בלק רואה את ישראל. לעומתו, מרגיש מואב כי העם, ואח"כ בני ישראל מסכנים אותו.

"ישראל" היא המהות הרוחנית - שמו של יעקב אבינו כשמתוודע למשימתו ולמהותו - "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". "בני ישראל" הוא הביטוי המעשי של מהות זו, בניו המופיעים במציאות (בארמית בן=בר, יציאה מהפנים אל החוץ). "העם" הוא ביטוי להמון, ללא קשר אל מהותו הפנימית.
בלק, בעוצמתו הרבה, רואה ראיה פנימית. הוא מבין שלמולו עומד כח רוחני אדיר. את זאת הוא רואה. ראיה מבטאת הבטה פנימית אל תוככי המציאות - כפי שבלעם רואה את ישראל לפני ברכותיו. דוקא למי שנמצא בעומק הרשעה יש כוחות רוחניים גדולים. על כן בלעם הרשע רואה את אשר יקרה באחרית הימים, היוונים רואים את כוחם של חודש, שבת, מילה וסמיכה, וראש הצוררים הנאצים ימ"ש טען כי שנאתו ליהודים נובעת ממהויות פנימיות - ברית המילה והמוסר.

לעומתו העם, מואב, אינו רואה. הוא חווה את הדברים באופן היותר גלוי - יגור מפני גודלו של העם הניצב לפניו, ומתרגם פחד מוחשי זה לשינאה עיוורת כלפי מה שהוא מצליח להגדיר מתוך עם זה - ויקץ מפני בנ"י. האנטישמי הבור ירא מפני נוכחותו העוצמתית של העם, ומצליח לתרגם יראה זו לשינאה כלפי דבר מוגדר יותר: בני ישראל.

בצר לו, פונה מואב כלפי חוץ, אל זקני מדין. הטענה - מעשית: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו". סביבותיה של מואב הלא היא מדין. הקהל - ההתקהלות של בנ"י, תפגע גם בכם, "כלחוך השור את ירק השדה" - זו מציאות טבעית, ששור מתחיל ללחך ולא מפסיק עד שעוקרו לחלוטין. המצוקה - מתוך ההבנה הטבעית הפשוטה, כשור החומרי וכעשב השדה.

רק עתה נקשר הקשר בין בלק למואב. המלך בישראל אמור להוביל את ישראל אל הטוב והישר. מלך מואב, לעומתו, מובל ע"י עמו. רק לאחר שעמו פונה לעזרה פונה גם הוא אל בלעם, ובשל סגנון דבריו של עמו פונה גם הוא להסתכלות פחות רוחנית (וזהו אולי פירוש דברי חז"ל - שאותו יום המליכוהו עליהם - בשל הולכו אחריהם): "הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי" - הפחד מכמותו של העם הוא המנחה אותו. אמנם זהו עם שיצא ממצרים - יש כאן מעלה רוחנית מסויימת, וכנגדה "לכה נא ארה לי" - אך חששי הוא בגלל ש"כיסה את עין הארץ", וכנגד זה "אולי אוכל נכה בו", וכן חושש אני כי "יושב ממולי", וכנגדו "ואגרשנו מן הארץ".

"לב מלכים ושרים ביד ה'". אמנם הוא מלך במהותו, אך כשמגמתו רעה היא בעולם יישפל אף הוא וילך אחר רצונותיו הנמוכים של עמו.

לא כאלה חלק יעקב, שעליו נאמר "ויעבור מלכם לפניהם" - יש מגמה, יש כיוון רוחני למתהווה בעולמנו, ומלך ישראל מוליכנו אליו.



1 במדבר כ"ב, ב'- ה'.