מועדים ימים נוראים גולדמן אילן ו' בתשרי ה'תשס"ד

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות ולכותב הדבר תורה. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




על החטא ממבט השב בתשובה מאהבה



חקירת הגרי"ד במבנה הלכות תשובה
הרב סולוביצ'יק זצ"ל בספרו 'על התשובה' מתמודד עם מבנה הפרקים שבהלכות תשובה לרמב"ם ('היחס בין תשובה לבחירה חופשית'). המעיין במבנה הפרקים, יגלה כי הוא תמוה. עשרה פרקים בהלכות תשובה: ארבעת הראשונים עוסקים בתשובה, כמותם (ואולי בשונה מהם), ארבעת האחרונים עוסקים בתשובה. ובאמצע הלכות תשובה מופיעים פרקים ה' ו-ו', פרקים אלו אינם עוסקים בתשובה כלל, כי אם בנושא הבחירה החופשית.
הגרי"ד שואל על מיקום פרקי בחירה חופשית אלו. מה ראה הרמב"ם להכניסם בהלכות תשובה? בייחוד, אם הם "עיקר גדול ועמוד התורה", האם לא היו צריכים להיכתב בהלכות יסודי התורה? ועוד מקשה שם, אם כבר ראה לנכון למקם פרקים אלו בהלכות תשובה, מדוע מיקם אותם באמצע הלכות תשובה?
מאריך ומעמיק הגרי"ד שם ומלמד יסודות גדולים מחלוקה זו של הרמב"ם. על המבנה התמוה של הלכות תשובה אומר כי הבחירה החופשית רלוונטית רק לחצי השני של הלכות תשובה (וכתנאי מקדים לו) ולא לחלק הראשון. הגמרא מחלקת בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה. אף כאן הרמב"ם עושה זאת, אלא שלא משתמש במונחים 'תשובה מיראה' ו'תשובה מאהבה'. הפרקים הראשונים בהלכות תשובה עוסקים בתשובה מיראה ואילו הפרקים האחרונים עוסקים בתשובה מאהבה.
הרמב"ם מלמד כי תנאי לתשובה מאהבה זו הבחירה החופשית. בזכות ומתוך הבחירה החופשית, יכול אדם לשוב בתשובה מאהבה. לעומת זאת, תשובה מיראה נעשית מתוך חרדתו של האדם, ולא מתוך זכות רצונו, לזאת אין צורך בבחירה חופשית.

בעלי תשובה וצדיקים גמורים
בעקבות דברי הגרי"ד הללו, פניתי ללמוד פרקי תשובה מאהבה ברמב"ם, כאשר לנגד עיני דברי הגרי"ד בפתיחתו לשיחה 'כוחו של וידוי': "מקובלים אנו, כי הרמב"ם מדקדק ומדייק בכל מילה ומילה שהוציאה עטו. אין אצלו "סתם מילים", לתפארת המליצה, כאשר לומדים הל' ברמב"ם, חייבים לדייק ולדקדק כמוהו ולהשתדל לרדת לכוונתה של כל מילה ומילה".
בהגיעי להלכה ד' בפרק ז' (שהוא פרק א' בהלכות תשובה מאהבה) ניסיתי לדייק:

"ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו. כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם".

"ואל ידמה", מדוע שאדם שעשה תשובה מאהבה, ידמה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים? משיב הרמב"ם, מדוע שידמה? "מפני העוונות והחטאות שעשה". אך כאשר אדם שב בתשובה מאהבה, הרי שזדונותיו נעשות לו לזכויות, א"כ מדוע שעוונות וחטאות שעשה, יגרמו לו לחשוב שאיננו במעלת הצדיקים?

ענווה פסולה
ייתכן וזוהי הענווה שבקרבו. האדם שב בתשובה, ועתה אף תיקן מידותיו (כפי שמלמד הרמב"ם בהלכה ג'), וממילא הוא עניו, ואיננו יכול לחשוב על עצמו שהגיע למעלת הצדיקים. אך מלשון הרמב"ם משמע שכן הגיע למעלה זו! ואדם שהוא במעלה מסוימת, ואיננו מכיר במעלתו, אין זו ענווה רצויה, כ"א ענווה פסולה (כפי ששב ולימד הרב בזק את מידת הענווה), וכיון שזהו אינו המקום - הלכות תשובה - ללמד מידות ובכללן להתמודד עם ענווה פסולה, ממילא חשש אחר לרמב"ם.
אך מהו חששו? מפני מה מנסה הרמב"ם להרחיק את האדם?
לשאלה זו ענו חברי בפשטות כי התשובה חידוש גדול הוא. כיוון שהתשובה היא חידוש גדול, וקשה מאוד להבין ולקבל את האפשרות להפוך מאדם רחוק וחוטא לקרוב ורצוי, יש צורך להדגיש נקודה זו. ע"כ הרמב"ם מלמד ש"אהוב ונחמד הוא כאילו לא חטא מעולם", הרמב"ם פונה לבעל התשובה ואומר לו שאל לו לחשוש, שיש תיקון, והתיקון כ"כ גדול הוא, שהשב בתשובה מאהבה, כבר זכה להיות במעלת הצדיקים. א"כ, יוצא אפוא, שהרמב"ם האריך כאן בלשונו, ע"מ ללמד את גודל התשובה מאהבה, את גודל החידוש של עוצמת התשובה מאהבה.


ענווה
כאשר חזרתי לעיין שנית בהלכה זו, ראיתי לנכון להבין אחרת: אמנם אין כאן המקום לעסוק בעבודה על המידות, והגדרת הענווה הנכונה והענווה הפסולה, ועכ"ז הרמב"ם פונה כאן כנגד הענווה הפסולה כ"כ למה?
יש להניח כי השב בתשובה מאהבה מודע בנפשו פנימה למעלת תשובתו, ויודע את אשר התחולל בקרבו. כמו כן, אין הוא מחנך עצמו לענווה פסולה. אך יחד עם זאת יש מקום לטעות; אמנם שב הוא בתשובה, אמנם מנוכר הוא לחטא ולעולם החטא, אמנם מקושר הוא בכל נפשו אל הקב"ה, תורתו ומצוותיו, אך עם כל זאת ישנו חשש אחד בקרבו שמא מרוחק הוא "ממעלת הצדיקים". מדוע חושש לזאת? "מפני העוונות שעשה". אך מדוע יחשוש והרי עשה תשובה? אלא שהתשובה מנקה את האדם מן החטא, אך משחטא הוא, נודעה לו קטנותו, נודע לו לאיזה שפל יכול הוא לרדת. הצדיקים אינם יורדים לשפלות זו, אך הוא מסוגל. על כן, על אף ששב, ועל אף שתשובתו היא אמיתית, זכה וטהורה, סוף כל סוף למד להבדיל בינו לבין מעלת הצדיקים. הוא מסוגל לנפילה, ואילו הם אינם. על כן ידמה גם ידמה בנפשו שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים, וחטאיו ועוונותיו הם אלה אשר יעידו.

מעלת התשובה מאהבה
הרמב"ם מלמד שאין מחשבה זו נכונה. טעות גדולה ביד בעל התשובה הסבור כן, וזוהי ענווה פסולה. אמנם אין ענוותנותו באה לו מחוסר הכרת ערך עצמו, אלא מחוסר ההכרה במהפך שעשה. ולכן הרמב"ם מלמד שאדם זה אהוב "כאילו לא חטא מעולם". אל לו לאדם ללמוד מחטאיו את קטנותו, כי אם את גדולתו! שהרי "טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו". רצה הוא להקטין את עצמו מפני חטאיו, ומלמד הרמב"ם שזוהי גדולתו. היכולת לקום לאחר נפילה, לשוב לאחר החטא, דורשת כוחות עזים מהאדם, דבר שלא כל אחד מסוגל לו תמיד. דבר עצום זה מביא את האדם להיות מעלתו גדולה מי שלא חטא מעולם. היכולת לכבוש את היצר, במקום שהיצר קיים, מלמד על גדולה אדירה, שאיננה קיימת במקום שהיצר חלש. ועל כן "אמרו חכמים, במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
יוצא אפוא שהרמב"ם לא בא ללמד רק את החידוש הגדול של התשובה, ולא רק לפסול את הענווה הלא נכונה, כי אם בא ללמד את גודל מעלת התשובה, ואת היחס הנכון לחזרה בתשובה מן החטאים שמהם שב השב בתשובה מאהבה אל בורא העולם וזכה להיות "אהוב ונחמד הוא לפני בורא העולם".