מועדים וזמנים "לחם עוני" כהאן ערןכ"ו באדר ה'תשס"ז

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות ולכותב דבר התורה. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




"לחם עוני"


נאמר בפרשת ראה1:

שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם


מפרש"י:

לחם עני - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים:


קשה לפירושו, שסוף הפסוק מטעים במפורש את אכילת המצות כזכר ליציאת מצרים, וכיצד אפשר לומר שהן זכר לעינוי שהיה בגלות?!

החזקוני הולך בכיוון אחר:

לחם עני - דרכו של עני כשנותנים לו מעט קמח אין לו כלי להחם בו המים ללושו ולא פנאי להחמיץ אלא בוללו במעט מים צוננין וזורקו בתנור או בכירה.

החזקוני מפרש את הביטוי 'לחם עני' מלשון לחם עניים, ולא קשה עליו. נראה שרש"י לא פירש כך, כיוון שהבין שלשון 'עוני' שבפסוק הוא לשון 'עינוי'.

הספורנו הולך עם פירוש רש"י, ומנסה להתמודד עם הקושי שבפירוש:

לחם עוני. לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים. כי בחפזון יצאת. והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא, כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח"כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון.


ממבט ראשון, הקשר שמציע הספורנו נראה מפולפל ורחוק, אך בהמשך ננסה לבאר כוונתו.

עני, עינוי, עניה, ענוה
חז"ל מוסיפים לדרוש את הביטוי בצורות נוספות, ואם נסכם את דרשותיהם, נקבל את החלוקה הבאה:

א. מלשון עניות

א. "לחם עוני - פרט לחלוט ולאשישה. יכול לא יהא אדם יוצא ידי חובתו בפת הדראה? תלמוד לומר 'מצות' אפילו כמצה של שלמה, אם כן למה נאמר לחם עוני? פרט לחלוט ואשישה"2.
ב. "רבי עקיבא אומר: מצות, מצות ריבה, אם כן מה תלמוד לומר לחם עני - פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא? - מי כתיב לחם עוני? עני כתיב"3.
ג. "לחם עוני - עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה - אף כאן בפרוסה"4.
ד. "לחם עוני - מה דרכו של עני - הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי - הוא מסיק ואשתו אופה"5.

ב. מלשון עינוי

א. "רבי שמעון אומר למה נקרא לחם עוני? אלא על שם עינוי שנתענו במצרים"6.
(ב. "לחם עני - מה שנאכל באנינות (אבלות), יצא זה שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה, דברי רבי יוסי הגלילי"7.)

ג. מלשון ענייה

"אמר שמואל: לחם עני - לחם שעונין עליו דברים הרבה"8.

ד. מלשון ענוה

"וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַמַּצָּה לֶחֶם עֹנִי דַּיְקָא, בְּחִינַת הַכְנָעָה וַעֲנָוָה"9.

ננסה לעמוד על היסוד החורז את הדרשות השונות המסתתרות מאחורי הביטוי 'לחם עוני', ועל קישורן לפסח.

העדר הקודם להויה
נבאר את הדברים על פי מספר מקורות, מבלי לצטטם מגוף המאמר10.

בהיותם במצרים, כבושים היו ישראל תחת עוני חומרי ומוסרי, משוללים מכל צורה לאומית, ושעה שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה הטביע בהם בן רגע הטבעת הצורה האלקית בתור מיסדת הבנין של האומה בכללה. המצה העניה, משוללת מכל צורה של איזה טעם אנושי, מסמלת את צורתם האלוקית של ישראל.

המשותף להטיות השונות של השורש ע.נ.י הוא העדר: עני הוא אדם חסר רכוש, העינוי מצמצם את נפשו ואישיותו של האדם11, ענווה פירושה התבטלות, אין לה מעצמה כלום, ועניה היא ההשלמה לאותו העדר, ושמתוך אותו עוני אפשר להגיע לעניה חדשה12. מצרים מענים את ישראל, עינוי המתנגד לצורתם, ושוקעים הם בעוני מוסרי ורוחני. מתוך מציאות של ענוה והעדר, עונה להם הקב"ה ומטביע בהם צורה אלוקית מעקב עד ראש.

דברי הרב מתייחסים לפסוק ממנו פתחנו, ומתבארים על ידם דברי רש"י לעיל: "לחם עני - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים" - העוני המוסרי תחתיו נכבשו ישראל במצרים, היווה בסיס ליציקת צורתם האלוקית של ישראל בחפזון, בן רגע. זהו עומק דברי הספורנו, שבא כסיוע לפירוש רש"י: "והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני היה לך אח"כ חפזון הגאולה כענין והפכתי אבלם לששון" - העוני שהיה לישראל במצרים הוא גופה הווה הכשר להטבעת הצורה האלוקית לאחר מכן, בגאולה.

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח"
את המגיד אנו מתחילים בגנות ומסיימים בשבח13. לשם מה מזכירים אנו גם את הגנות והגלות?

כותב המהר"ל בתחילת נצח ישראל:

כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות:


"ההעדר קודם להוויה", פ' ההעדר מאפשר את ההוויה, ההעדר מזמין, קולט ומכיל את ההוויה. נמצא שהוא בעצמו חלק מתהליך הגאולה, ולכן מתחיל בגנות.

ליל הסדר עצמו ערוך כפי עניינו - בצורה של שאלות ותשובות ("לחם עוני - לחם שעונים עליו דברים הרבה"). השאלה יוצרת העדר, ריק, שמאפשר קליטה של הוויה חדשה14. את מצוות היום - 'והגדת לבנך', אנו מיישמים בצורה של שאלות ותשובות (עוני ומענה).

כך כותב הרמב"ם15:

(ב) מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך. לפי דעתו של בן אביו מלמדו כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו. הכל לפי דעתו של בן:
(ג) וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן - אשתו שואלתו. אין לו אשה - שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו -שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.


הסדר חייב להתנהל בצורה של שאלות, ואפילו "היה לבדו - שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה". והכל בהתאם למקבל - "הכל לפי דעתו של בן".

"שאינו יודע לשאול"
הבן הרביעי הוא זה 'שאינו יודע לשאול'. מעניין שדווקא הוא זה נלמד מהפסוק של מצות "והגדת לבנך"16:

ושאינו יודע לשאול את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא.


כתב רש"י17:

את העבודה הזאת - (פסחים צו) של פסח והלא כבר נאמר למעלה והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ולמה חזר ושנאה? בשביל דבר שנתחדש בה; בפרשה ראשונה נאמר (שמות יב) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם בבן רשע הכתוב מדבר שהוציא את עצמו מן הכלל, וכאן והגדת לבנך בבן שאינו יודע לשאול והכתוב מלמדך שתפתח לו אתה בדברי אגדה המושכין את הלב:


דבר מעניין הוא, שבשלושת הבנים האחרים נאמר לשון 'אמירה', ובשאינו יודע לשאול נאמר לשון 'הגדה'. מכאן לומדים חז"ל ורש"י בעקבותם, שגם אם אינו שואלך, צריך אתה לפתוח לו, לגרום לו להתעורר ע"י דברי אגדה המושכין את הלב. 'שאינו יודע לשאול' מלמדנו שהמבנה של שאלה ותשובה הוא מחויב. מוכרח להיות כלי שיקבל את התוכן. "הרחב פיך ואמלאהו"18.
















1 דברים טז, ג.
2 ספרי פרשת ראה.
3 פסחים לו ע"א.
4 פסחים קטו ע"ב.
5 שם.
6 ספרי פרשת ראה.
7 פסחים לו ע"א.
8 פסחים קטו ע"ב.
9 ליקוטי הלכות, הלכות תפילין הלכה ו.
10 ר' צדוק בקונטרס עת האוכל, אות יד. הרב קוק בהגדה של פסח, עמ' רפז, ד"ה 'מצה', וכן בעמוד רסד ד"ה 'הא לחמא עניא'.
11 עיין מהר"ל בגבורות השם פרק ג.
12 הקשר בין 'עני' ל'עניה' מופיע בעוד מקומות: "ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום - יקדים לו שלום... ואם נתן לו ולא החזיר - נקרא גזלן, שנאמר: ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם" (ברכות דף ו ע"ב). פירש"י: "גזלת העני - והלא אף גזלת העשיר גזלה היא?! אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו, אלא שלא להשיב על שלומו". ואילו הגר"א פירש: 'גזילת העני' מלשון 'עניה'! ושוב נמצא קשר בין 'עני' ל'עניה', פירוש: העני מבטא את האדם נטו, את הנשמה (שנקראת עניה). אין לו דברים מסביב. הדבר היחיד שעוד אפשר לגזול לו זה שגם לא עונים לו.
וכן אמר דהע"ה: ""עֲנֵנִי כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי" (תהילים פו, א).
13 ע"פ פסחים י, ד.
14 השאלה היא לא רק אמצעי נח להבין טוב יותר את התשובה. אופן המחשבה ובניין התודעה של האדם לעולם פועל בצורה זו של שאלה ותשובה. גם כשאין שאלה מוגדרת, שכלנו מייצר באופן לא מודע שאלת עזר שבאמצעותה יצליח לקלוט את התוכן החדש.
15 הלכות חמץ ומצה, פרק ז. בגמרא: "תנו רבנן: חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם - אשתו שואלתו. ואם לאו - הוא שואל לעצמו. ואיפלו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח - שואלין זה לזה" (פסחים קטז ע"א).
16 ילקוט שמעוני יג, רכה.
17 שמות יג, ה.
18 תהלים פא, יא.