פרשות פרשת צו אופיר שימי ט' בניסן ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות ולכותב הדבר תורה. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il




תרומת הדשן

פרשת צו פותחת בפרשיה הבאה:

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. (ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. (ה) וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. (ו) אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.



זאת תורת העולה. לאחר כותרת זו היינו מצפים שיובא דינו של קרבן העולה על פרטיו. מדוע, אם כן, ממשיכה התורה ומבארת ש"היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה"? מדוע נשכחה עולת הבוקר?

יותר מכך, כל הפרשיה עוסקת בתרומת הדשן ובאש שעל המזבח, וכלל לא בעולה עצמה! זאת, בעצם, תורת תרומת הדשן!

ולעצם עניינה של תרומת הדשן1, מדוע היא מודגשת, והרי לכאורה אינה אלא ניקוי המזבח משאריות עבודת אתמול? ומדוע נעשית היא בבגדי כהונה2?

ננסה להסביר את הדברים ע"י השוואתם לפרשיות הסמוכות.

לעומת פרשת ויקרא, העוסקת ב"אדם כי יקריב" וב"נפש כי תקריב", פרשת צו עוסקת ב"זאת תורת העולה" וב"זאת תורת המנחה" ("זאת התורה לעולה למנחה..." - ז, לז-לח). האיש לעומת הקרבן. ממילא מפרטת התורה ב"ויקרא" את הפרטים הקשורים לחוטא - במה חטא, מה יביא, כיצד תתבצע כפרתו, ואילו ב"צו" מפורט דינו של הקרבן בבית המקדש - כיצד יעשוהו ומה יעשה בו.

ב"תורת המנחה" מבואר, שיש להרים קומץ מן המנחה ולתיתו על גבי המזבח, והשאר ייאכל לכהנים.
"תורת העולה" מיוחדת ממנה. העולה, עולה כליל לה', וכאן התהליך הוא הפוך. מן העולה, שאוכלה ע"י אישו של ה', מורמים שייריה וניתנים בצד המזבח, ואת הדשן שעל גבי המזבח יוציא הכהן אל מחוץ למחנה. בדרך כלל ניתן הקרבן לה', ואת שייריו אוכל האדם. בעולה, שכולה לה', נותן כביכול ה' לעמ"י את שיירי הקרבן שנאכל ע"י האש. תורת העולה הינה תרומת הדשן, הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה וקיום האש. תורת העולה היא היחסים ההדדיים כביכול, בין כנסת ישראל לא-לוהיה, האש האוכלת מצד ה' והשיריים שמוטמעים בקירבה של כנסת ישראל וארצה, מצד עמ"י.

מדוע תרומת הדשן, הרמת שיירי העולה לצד המזבח, היא העבודה הראשונה הנעשית במקדש בבוקר3? כנזכר לעיל, הקדושה מתפשטת לכל, גם לשיריים. יש משמעות לפסולת, כלומר, משמעות גם לעבר. בתחילת היום נחבר את פסולת יום אתמול להיום, כדי להראות שכל המציאות כולה קודש לה'. זו תורת העולה - הכל כליל לה'. ולכן מונחת תרומת הדשן, הפסולת, במקדש, ולא מסולקת כפסולת ונזרקת סתם כך לאשפה.

ועל כן נקראה תרומה, שמורמת מהמזבח אל בני ישראל, ומרימה את קדושת יום אתמול לקדושה שנוספה היום.



1 תרומת הדשן היא לקיחת האפר שנשאר על גבי המזבח מקרבנות הלילה ונתינתו לצד המזבח. כשמצטבר אפר רב לצד המזבח מוציא הכהן את האפר ושמו מחוץ למחנה.
2 ראה רמב"ן.
3 משנה תמיד פ"א.