פרשות פרשת ויקרא שנרב איתן כ"ט באדר ה'תשס"ב

כל הזכויות שמורות לישיבת מעלות ולכותב הדבר תורה. הקובץ מופיע באתר הישיבה www.yesmalot.co.il



"אדם כי יקריב"


ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'. וסמך ידו על ראש העלה ונרצה לו לכפר עליו1.


כבר בעיון הראשוני בפסוקים עולות מספר שאלות:
1. "אדם" - בשונה מרוב המקרא, מדוע משתמש המקרא אצלנו בביטוי "אדם" ולא "איש"?
2. "יקריב מכם" - היה צריך לומר, אדם מכם כי יקריב, אך הפכו את הסדר ולא במקרה.
3. "לרצונו" - הגמרא מסבירה שכל הקרבנות, גם קרבנות חטאת ואשם, חייבים להיות לרצונו של האדם, מדוע?

רש"י על פסוקים אלו מביא את המדרש על אדם הראשון:

אדם - למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל2


ולכאורה מה עניין אדם הראשון לכאן? מה עוד שהרי אדם הראשון בפועל לא הקריב קורבנות, אלא נח הוא המקריב הראשון וגם הוא לא הקריב מהגזל ובנוסף - על נח כתוב איש האדמה?
כנראה שהפסוקים הראשונים של תורת כהנים באים ללמדנו עקרון חשוב מאוד בכל עניין הקורבנות בפרט ובכל מחשבת ישראל בכלל.
אם נתבונן בפרשיות הקורבנות בפשטות ניתן לראות אוסף של פרטים טכניים שאדם צריך לעשות בכדי לכפר על מעשיו או להודות על הטובה או על שמחה ועוד...
השאלה היא איך מעשים טכניים אלו יכולים לבטא את המטרה שלשמה הם באים. הרי אדם יכול להקריב קורבן ושום דבר לא משתנה אצלו בנפש. השאלה הכי חזקה היא מקורבן חטאת. אדם חטא והוא צריך להביא קורבן אך איך אנו יודעים שהוא באמת חזר בתשובה? התייחסות לכך אנו מוצאים בכל ספרי הנביאים המלאים בביקורת על הבאת הקורבנות בלי שום שינוי בהתנהגות כגון בישעיהו3:

(יא) למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי...
(טז) רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני חדלו הרע.



הפסוקים הראשונים של ספר ויקרא באים לתת לנו כיוון רעיוני איך להתייחס לכל עניין הקורבנות:

"אדם כי יקריב" - מטרת הקרבן היא לבטא במציאות את קרבת האדם לקב"ה4. נפשו של האדם פונה לאלוקים, אלא שהאדם רוצה לבטא זאת גם בתוך המציאות והוא עושה זאת על ידי קורבן. המציאות האידיאלית - הראשונית שבה קיימת קרבה בין אדם לקב"ה היא אדם הראשון בגן העדן. בגן העדן ברור שהקרבה היא אמיתית, שהקרבן הוא אמיתי לא גזול, לא שקרי, כי כאן הנפש נמצאת במקום הגבוה.
"אדם אתם" אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם5 - עניין זה הוא בעיקר לישראל שקרויים אדם שיכולים לנסות להגיע לקרבת האלוקים האמיתית שבאדם שלה זכה אדם הראשון.

"כי יקריב מכם" - ממכם היה צריך להקריב. הרגש הראשוני אומר שאני צריך בעצם להקריב את נפשי אלא שהתורה נותנת ביטוי מעשי של הבאת קורבן במקום נתינת הנפש6.
רעיון זה מבואר יפה בדברי הרב יצחק עראמה7:

אמנם עקר זה הקרבן הוא מה שיקריב אדם עצמו לה', וקרא ד"ייקח מכם קרבן לה", ולא אמר אדם מכם כי יקריב וגו'. ואמר, שאף שיהיה הקרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, הכוונה תהיה שתקריבו את קרבנכם הנזכר, כלומר הקרבת עצמכם... ובלי הקרבת שום בעל חיים ...


גם הספורנו8 מדבר על צורת הבאת הקורבן כחלק בלתי נפרד מהבאתו:

אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו' וכאמרו 'זבחי אלהים רוח נשברה' כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז"ל מכם ולא כולכם, להוציא את המשומד.


ניתן להסביר על ידי רעיון זה עוד כמה ענינים:
המשנה בחגיגה9 מביאה את המחלוקת הכי קדומה10 ביהדות:

יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך ...


קשה להבין מדוע דווקא על עניין שנראה לכאורה שולי כמו סמיכת הידיים על הבהמה לפני הקרבתה זו המחלוקת הראשונה, מה עוד שהיא ממשיכה לאורך הרבה דורות.
אם נבין שסמיכת הידיים וכן הוידוי על הבהמה על ידי מי שמביא את הקורבן מסמל בעצם את הרגשתו לגבי כל עניין ההקרבה, האם הוא מביא את הקורבן או שמא הכל הוא חיצוני לו, נבין מדוע עניין זה נמצא בלב המסורת היהודית.
מחלוקת אחרת נמצאת במסכת כריתות11:

האומר לא יתכפר לי חטאתי אביי אמר אינה מכפרת רבא אמר מכפרת היכא דאמר לא תיקרב דכולי עלמא לא פליגי דלא מכפרת דכתיב יקריב אותו לרצונו כי פליגי דאמר תיקרב ולא תכפר אביי אמר אין מכפרת דהא אמר לא תכפר רבא אמר מכפרת כיון דאמר תיקרב כפרה ממילא אתי והדר ביה רבא

המחלוקת היא לגבי אדם שמקריב ואומר שהוא לא רוצה שיתכפר לו. בסיכום הסוגיא ברור לכולם שכך אי אפשר לכפר שהרי כתוב "לרצונו" וגם רבא חזר בו ומצריך רצון אמיתי לכפרה12.

לסיכום:
עקדת יצחק היא המהווה עבורנו את המציאות המתבקשת מכל מקריב קורבן:

ויאמר אברהם אלקים יראה-לו השה לעולה בני13.

"השה לעולה" - הביצוע, הקורבן.
"לעולה בני" - ההרגשה.
אברהם אבינו זכה להגיע למדרגה המוחלטת של "לעולה בני", ואת כל הרגשותיו ומסירותו העביר - לאיל.


ויהי רצון שכל קורבנותינו -
אלו שאנו מקריבים היום,
ואלו שנזכה להקריב, במהרה בימינו אמן -
בבית המקדש,
יהיו כולם לרצון ה'.



1 ויקרא א'.
2 רש"י ויקרא א', ב'.
3 ישעיה א'.
4 הזוהר על פרשת ויקרא כותב על המילה "קורבן" שהיא מלשון קירוב , התקרבות אל ה'.
5 בבלי יבמות ס"א ע"א.
6 ניתן באמת לראות שכאשר אדם נמצא באמצע תהליך נפשי חזק של רצון להודות לקב"ה על איזה עניין או רצון עז לחזור בתשובה מאיזה חטא הוא מרגי רגש חזק מאוד לעשות מעשה שיבטא את הרגשתו מעבר להקרבת קורבן.
7 ספר עקידת יצחק - שער נ"ז.
8 ספורנו עה"ת ספר ויקרא א' ב'.
9 משנה חגיגה ב' ב'.
10 זוהי המחלוקת הכי קדומה כיון שהיא מתייחסת עוד לתקופת הזוגות הקדומה לגמרא ולמשנה.
11 בבלי כריתות ז' א'.
12 מאותה סיבה אם יש מחשבת פיגול הקורבן לא מכפר.
13 בראשית כ"ב, ח'.